על פניו נדמה שהאנושות נמצאת היום קרובה מתמיד למושאי הערצתה. כוכבים נוצצים שנראו בעבר רק על מסכי הטלוויזיה והקולנוע, רחוקים מאיתנו היום פוסט אחד בפייסבוק או לייק באינסטגרם, והיכולת ללמוד על חייהם ולהתאבסס על כל פרט שנוגע להם, קלה וזמינה מתמיד. ובכל זאת, כוכב הקולנוע כאייקון, כסמל, נשלח לקבורה בהוליווד כבר לפני שנים. היום אלה הדמויות והסיפורים שמביאים אותנו לאולמות. "הסרט החדש של בראד פיט" כבר לא מספיק כדי לגרום לנו להתחייב, הנוכחות של אדם מוכר לא מבטיחה עניין. העיבוד החדש של ספיידרמן, לעומת זאת? כנראה שכן. לאור המהפך המחשבתי הזה בתפיסת משמעותו של הכוכב לחיינו, נראה "אויבות: בטי וג'ואן" כמו סיפור שמגיע בזמן הנכון.
בטי דיוויס וג'ואן קרופורד שייכות לדור הכוכבים ההוא, זה שעצם נוכחותו הביאה אנשים לקולנוע, ללא קשר לתפקיד או לטייטל. כוכבה של קרופורד דרך בשנות ה-40 וה-50 בתפקידי דרמה כמו "מילדרד פירס", שהפכו אותה לחביבת הבמאים והמבקרים. דיוויס, הצעירה מקרופורד בארבע שנים, עשתה את הפריצה של עוד לפני כן, ועל אף שנחשבה לאחת מהשחקניות הטובות בדורה (שתי זכיות באוסקר ואחד ש"נשדד" ממנה על "הכל אודות חווה"), נעלמה מהזירה בשנות ה-50 לטובת קריירה בתיאטרון. הסיפור של נשים בהוליווד בפרט, ונשים בוגרות בכלל, כאילו נכתב על השתיים. ראיין מרפי, ככל הנראה יוצר הטלוויזיה המשפיע של זמננו, העריץ את דיוויס כנער. מעט לפני מותה הוא זכה כעיתונאי צעיר לריאיון של 20 דקות עם הכוכבת, שהתארך לכדי ארבע שעות. במהלך השיחה הזו למד מרפי על האיבה ששררה בין שתי הכוכבות ועל הגורמים שעבדו מאחורי הקלעים כדי ללבות אותה, ובנה מתוכה מותג חדש.
"אויבות: בטי וג'ואן" הוא למעשה הסיפור הראשון בסדרת אנתולוגיה חדשה מבית מרפי, שתעסוק מדי עונה ביריבות גדולה אחרת. העונה הראשונה מוקדשת ליריבות האינטנסיבית בין שתי ענקיות הקולנוע, שנאבקו ביניהן לאורך השנים על גברים, פרסים ותפקידים נוצצים. העלילה סובבת את הפקת "מה קרה לבייבי ג'יין?", סרט אימה בהפקתה של קרופורד (ג'סיקה לאנג), שביקשה לחזור לתודעה בתחילת שנות ה-60, אז נגזר עליה לגלם תפקידי אימהות בלבד. הסרט, שהתבסס על רומן בעל אותו השם מאת הנרי פארל, עסק בשתי שחקניות נשכחות ומזדקנות, בלאנש וג'יין הדסון, שמתגוררות באותו בית. ג'יין, המעורערת ורדופת תחושות הנקם על הקריירה הדועכת שלה, מחזיקה את אחותה הנכה כבת ערובה. קרופורד הייתה זו שדחפה ליצירת הסרט, צירפה את הבמאי רוברט אלדריץ' ויזמה את ליהוקה של יריבתה הגדולה, בטי דיוויס (סוזן סרנדון), בתפקיד ג'יין האקסצנטרית.
נושא קידום הנשים בהוליווד הוא נר לרגליו של מרפי, שפועל באופן אקטיבי בשנים האחרונות כדי לשנות את המציאות ההוליוודית בשלל הפרויקטים בהנהגתו, שבכולן מככבות נשים ("אימה אמריקאית", "מלכות הצעקה", "Glee", "לאכול, להתפלל, לאהוב" ועוד). "אויבות: בטי וג'ואן" הולך צעד קדימה ויורד לרזולוציות העמוקות ביותר של התפיסות האנכרוניסטיות לגבי נשים בתעשייה. אף שחלפו כבר 55 שנים מאז יציאת "מה קרה לבייבי ג'יין?", נדמה שהסוגיות שסבבו את יצירתו רלוונטיות גם היום. כך לדוגמה בחר ג'ק וורנר, יו"ר האולפנים, לייצר מודעות לסרט בעזרת הדלפות למדורי הרכילות על המאבקים בין שתי הכוכבים על הסט. לאלדריץ' נאמר שעליו לפעול באופן אקטיבי ליצירת מתחים בין השתיים, ולעודד את האיבה הקיימת גם כך. האמוציות הללו גררו שלל תקריות בין דיוויס לקרופורד, ביניהן הצבת מתקן שתייה של חברת קוקה קולה על הסט (יוזמה של דיוויס שנועדה להרגיז את קרופורד, שהייתה נשואה לבעלי פפסי קולה), נשיאת משקולות על גופה של קרופורד כדי להקשות על דיוויס בסצנה שבה הייתה אמורה לשאת אותה, ואפילו רגע שבו בעטה דיוויס בראשה של קרופורד "בטעות" בסצנה שבה השתיים היו אמורות להתעמת.
מהבחינה הזאת "אויבות" היא המשך ישיר ל"אמריקה נגד או. ג'יי סימפסון", סדרת האנתולוגיה הנוספת של מרפי, שהוכתרה אשתקד לסדרה האהובה ביותר על מבקרי הטלוויזיה וגרפה פרסים רבים. כמו מרשה קלארק, התובעת במשפט של סימפסון, גם דיוויס וקרופורד משמשות את מרפי כדי להציג ביעילות את הרדידות והבריונות המופגנת כלפי נשים שנמצאות באור הזרקורים. מעין שילוב של קאט-פייט טראשי סטייל "משפחת קרדשיאן", ורצינות טראגית שמדגישה עד כמה הסכסוכים הצהובים הללו יכולים להיות הרסניים למי שניצבות במרכזן. בנוסף, וגם כאן בדומה ל"אמריקה נגד או. ג'יי סימפסון", הסדרה מציגה באומץ לא מבוטל את הריקבון של מוסד גדול. קודם היה מדובר במערכת המשפט האמריקאית וכאן זו החזירות ההוליוודית, שלא בוחלת בדבר כדי לייצר לעצמה יחסי ציבור, ורואה בנשים מוצר מדף שתוקפו פג אחרי גיל 30.
סוזן סרנדון וג'סיקה לאנג מצליחות להיות הרבה מעבר לחיקוי של הדמויות האיקוניות שאותן הן מגלמות. על אף עבודת האיפור המרשימה שמשווה להן דמיון גדול לדיוויס וקרופורד, המשחק של השתיים מביא לידי ביטוי הרבה מאוד כאב, פחדים וטראומות מודחקות מתקופת הילדות. אלו הדיאלוגים החדים והעמוקים ביניהן, שמהווים גם את הרגעים הטובים ביותר בסדרה וגם מלמדים אותנו עליהן יותר מכל. בנוסף, קשה שלא לראות את הדמיון בין שתי השחקניות ובין הדמויות שאותן הן מגלמות, במובנים של גיל והאופן שבו הוליווד מתייחסת אליהן. יהיה אירוני לראות אותן נאבקות בטקסי הטלוויזיה היוקרתיים על אותה הוקרה שעליה נאבקו בעבר קרופורד ודיוויס. לצד סרנדון ולאנג מככבות גם קירנן שיפקה ("מד מן") ג'ודי דיוויס ואחרות. כולן תורמות את חלקן לסיפורן של נשים בתעשייה, קטנות כגדולות, וכשעל כיסא הבמאי בפרקים השונים יושבות שלל במאיות, קשה למצוא סיפור אותנטי יותר מהזווית הנשית.
ובכל זאת, על אף המעלות התסריטאיות והמשחקיות שבו, ולמרות השחזור התקופתי היפהפה, נדמה ש"אויבות" הוא סיפור שגדול על מידותיו. במקור תכנן מרפי להפוך את סיפורן של דיוויס וקרופורד לסרט, ורק לאחר שהניסיונות הראשונים לא עלו יפה העביר אותו לפורמט של סדרה. הבחירה הזאת בעייתית בראש ובראשונה מבחינת ההתמשכות שלה. אין בסיפור הזה די בשר כדי למשוך שמונה שעות מסך. צילומי "מה קרה לבייבי ג'יין?" מסתיימים כבר בפרק השלישי, ובפרק החמישי מתרחש טקס האוסקר שאליו כיוונו שתי הכוכבות מראש. בנוסף, קשה למצוא בו רגעי שיא, והעימות אינו מתפתח לרגעי שיא.
הניסיון הזה למתוח את הסיפור ניכר ב"אויבות". כבר בפרקים המוקדמים מגיעים לשלב שבו המסר כבר ברור לנו, אך העלילה חוזרת לעוד מפגש חזיתי או עקיף בין השתיים. בנוסף, על אף שצילומי הסרט מהווים את החלק העיקרי בסיפור, ואף כוללים שחזורים של סצנות מתוכו, בשום שלב לא טורח מרפי לבאר את פרטי העלילה והקשר האירוני-טרגי שלה לשתי הכוכבות. בלי הקונטקסט מאבדים חלקים מהעלילה משקל (כמו הסצנה שבה נדרשת דיוויס לגרור את קרופורד מהחדר, משום שמוקדם יותר דמותה גורמת לה לאבד הכרה) ופוגעים במסר שאותו הוא מבקש להעביר.
ייאמר לזכותו של מרפי שהוא מלא כבוד וקולנוע ולהוליווד השנה. הכבוד הזה ניכר בשלל מחוות לסרטים קלאסיים ודמויות מפתח ששלטו בעיר באותן שנים. הכבוד הזה והיעילות שבה מצליחה "אויבות" לתת סימנים ביחסה של הוליווד לכוכבות שלה בכלל, ולנשים בפרט, הופכים את הסדרה לחשובה. עם זאת, המסר הזה אינו חדש ביצירותיו של מרפי, ומהווה למעשה תוספת לדיון שכבר ניטש בימים אלה ממילא מעל כל במה אפשרית. כשמצרפים לכל אלה את התחושה ש"אויבות" מרוחה יתר על המידה, מגלים סדרה עם כוונות מצוינות וביצוע רחוק ממושלם. היא מעניינת כי הנושא עצמו מעניין, אבל אינה מספיק סוחפת כדי להותיר רושם אמיתי.