"תקווה" המילה השחוקה שהפכה זה מכבר לכוכבת הריקה בקמפיינים של בחירות שמנסים לחקות את אובמה. תקווה היא הכוכבת הגדולה גם בפרק שבע, אבל בפרק הזה המילה הכללית וחסרת הממשות הזו מתמלאת בתוכן. תקווה, לגישת "סיפורה של שפחה", טמונה באלטרואיזם שזרוע לכל אורכו של הפרק. תקווה מתקיימת במקום שבו אנשים שמים את צרכי האחר לפני הצרכים של עצמם.
פרק שבע קוטע את השתלשלות העלילה, ומפנה אותנו אל קורותיו של לוק, בן זוגה של שלפרד. רק בפרק הקודם גילינו שלוק שרד את קרב היריות עם חיילי הרפובליקה, וכעת אנו שבים אחורה וחווים מחדש את אירועי הפרק הראשון, והפעם מנקודת מבטו. אנו למדים שלוק וג'ון (לימים, שלפרד) ניסו להימלט לקנדה בעזרתו של ידיד משפחתה, מר וויטפורד. האחרון מנסה להבריח את המשפחה כולה בתא המטען של מכוניתו, ובכך הוא מסתכן במוות. למה הוא עושה את זה? בתחילת הפרק הוא מסביר שמדובר בחוב ישן לאמה של ג'ון, שעיקרה אותו אחרי שזה הפך ללא חוקי. אבל זו הלוא לא הסיבה האמיתית. מדוע אנשים מסכנים את חייהם עבור האחר? מדוע לנו להעדיף את טובתו של הזולת על פני טובתנו שלנו?
לכאורה, יש באלטרואיזם היבטים שסותרים את עיקרון הברירה הטבעית. הברירה הטבעית הייתה אמורה להכחיד התנהגויות שיש בהן תרומה של פרט אחר לאחר, כשהתורם אינו נהנה ממנה בשום צורה, כיוון שהן אינן "יעילות" הן אינן מקדמות את יכולת ההישרדות של האלטרואיסט בסביבה שלו, והן אינן תורמות לרביה שלו. סוציוביולוגים יטענו שאלטרואיזם עולה בקנה אחד עם הברירה הטבעית, כיוון שהוא מסייע לפרט להפיץ גנים דומים לשלו. לפי אותם סוציוביולוגים, פרט יקריב עצמו למען פרטים אחרים בתנאי שהם נושאים גנים דומים לשלו. לוויטפורד אין ילדים, בוודאי יטענו הסוציוביולוגים. לכן, בעולם אחוז טירוף הוא מנסה לשמר את מעט בני מינו. לטובת העיקרון הזה הוא מוכן לסכן את חייו.
יש מידה של פשטנות בטיעון האבולוציוני הזה. הוא לא מסביר מדוע אנשים בוחרים לסכן את חייהם לטובת בעלי חיים, למשל כמו פעילים בתנועות טבעוניות ברחבי העולם. הוא גם לא מסביר כיצד אדם מלכתחילה מעקר את עצמו ביודעין, אם תכליתו טמונה בקיום עצמי ורביה. גם מרבית הטיעונים הפסיכולוגיים שמנסים להסביר את מושג האלטרואיזם אינם רלוונטיים לוויטפורד המבריח: הטיעון הנפוץ לפיו אלטרואיזם נובע מרצון להעלות את קרנו של האלטרואיסט בקרב סביבתו אינו תקף כאן, כיוון שהמעשה נעשה בסודיות מוחלטת. גם הטיעון הכלכלי במהותו, שלפיו אלטרואיזם מתקיים רק כשהתועלת לאלטרואיסט עולה על המחיר שהוא נאלץ לשלם אינו עומד כאן. כנראה שיש משהו באלטרואיזם שאין בו הסבר, מלבד במיסטיקה הרומנטית של האנושיות, ביכולת של בני אנוש לחוש אמפתיה כלפי זולתם, ביכולת שלהם לחוש שמחה כשהאחר נהנה מהקלה במצבו.
כשהמבריח משאיר את לוק, ג'ון והאנה בבקתה שביער שומם, אנו נחשפים לראשונה לשגרה המשפחתית היומיומית שלהם. האנה מתגלה כילדה מתוקה להפליא, והקשר בין בני הזוג הוא קשר הדוק וקרוב. האידיליה הזו נסדקת כשהמשפחה נתקלת בזר מסתורי שגר באזור. כמובן, שלאור ניסיון העבר, ולנוכח הנשק שהוא נושא במופגן על גבו, המשפחה ואנחנו חושדים בו שהוא אחד מ"הרעים". אבל פרק שבע עמוס ב"אנשים טובים באמצע הדרך" שאין כל הנמקה לטוב ליבם, והזר המסתורי הזה הוא אחד מהם. הוא מציע למשפחה עזרה. חבר שלו יכול לסייע להם לעבור את הגבול. למה הוא עושה את זה? אנו שוב נותרים לתהות. הפרק לא מציע הסבר, לבד מאמירה כללית של הזר המסתורי, לפיה "זו תקופה קשה". כנראה שבן אדם לא צריך נימוק או תירוץ להיותו בן אדם. הוא צריך תירוץ או נימוק לאובדן האנושיות שלו. אלו אנחנו שהתבלבלנו, התרגלנו לעולם ההפוך. הזר המסתורי גם מגלה ללוק ולג'ון שוויטפורד נתפס ונתלה, ולפתע הסיכון לחייהם של הסייענים הופך מאיום למציאות. ובכל זאת, הזר המסתורי מתעקש לעזור למשפחה הזרה. הסולידריות והאלטרואיזם מוצגים שוב כחלק מתודעה אנושית שאינה זקוקה לכל הסבר. בני אדם צריכים להטות כתף לזולתם, כי זה מה שמגדיר אותם כבני אדם. זו כל התורה.
לאחר התהפכות רכבם, לוק משלח את האנה ואת ג'ון לברוח אל היער ולהציל את עצמן, בעוד שהוא מקריב את עצמו כדי שהן תינצלנה. עוד מעשה של אלטרואיזם, הפעם בתוך גבולותיה של המשפחה. אלא שניסיון ההקרבה של לוק אינו עולה יפה. בסופו של דבר הן אלו שנתפסות, והוא מצליח לחמוק כאשר רכבם של שוביו מתהפך. הוא מוצא מחבוא במבנה נטוש, ומתעורר משנתו הרדופה כששתי נשים בועטות בו. כשהוא מצהיר שהוא אינו חייל של הרפובליקה, הן מיד מתנדבות לסייע לו בלי לשאול יותר מדי שאלות. שוב, הנכונות של בני אדם לסייע לזולתם אינה זקוקה לכל הנמקה מלבד הטבע האנושי, וכששתי הנשים גוררות את לוק לרכבן, אנחנו רואים מאחוריו כיתוב על הקיר "אלוהים שונא הומואים" תזכורת לטבע האנושי האחר שכיכב בסדרה עד כה.
אנו למדים במהרה שחבריו החדשים של לוק למסע כוללים בת ובן לאנשי צבא, הומו, נזירה, ובחורה אחת שאינה מדברת, ורק התווית האדומה על אוזנה מהווה עדות אילמת לזוועות שחוותה. לוק מבקש פעם אחר פעם שיתנו לו לחזור ולהציל את משפחתו. זואי, אחת הנשים שגררו אותו אל הרכב, מניאה אותו מן התכנית הזו. טובתן של אשתו ובתו היא שישרוד, היא מסבירה לו. היא גוררת את לוק לכנסיה מזדמנת ומראה לו מה קורה למתנגדי המשטר, ומה יקרה לו אם יחליט לשוב לגלעד. גופות המתנגדים התלויות במרכזה של רחבת התפילה הן עדות אילמת לחוסר אנושיותו של המשטר. בעוד מרבית הדתות הקיימות, אם לא כולן, מבססות את האלטרואיזם כעיקרון מוסרי בסיסי (כך, במסכת אבות, למשל, נאמר כי "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים"), הדת של בני יעקב נראית כמבוססת בחלקה הגדול על ההפך המוחלט מאלטרואיזם הכחדת המין האנושי. כל "אלטרואיזם" שלכאורה קיים בגלעד (כמו מוסד השפחה עצמו) נעשה בכפיה, ולכן אינו אלטרואיסטי כלל.
אחד המאפיינים המובהקים לפסיכופתיות היא חוסר אמפתיה. עבור הפסיכופת, בול עץ ובן אדם הם היינו הך. הפסיכופת יכול להכות בבן אדם בגרזן, ולחוש את אותה תחושה שהוא חש כשהוא מכה בבול עץ. במשך שנים, אחת ההצדקות לעליונות של בני אדם על בעלי חיים נמצאה ביכולת שלהם לחוש אמפתיה לזולתם תכונה שבעבר סברו שהיא ייחודית לבני האדם. אבל היא לא. כך למשל, במשך שנים המין האנושי התייחס לחולדות כאל חיה נחותה. תפקידה כמפיצת המגפה השחורה במאות ה-13 וה-17, או סיווגה כאחד משמונת השרצים המטמאים ביהדות רק חיזקו את מעמדה הנחות. אבל חולדות הן למעשה חיות מאד אינטליגנטיות וחברותיות. תופתעו לגלות שהן גם חשות אמפתיה.
בניסוי שנערך בשנת 2011, חולדות הוצבו בפני דילמה: מולן הונח כלוב ובו חולדה נוספת, וערימת שוקולד זמינה. בכלל הניסויים, החולדות העדיפו לשחרר את חברתן, ולחלוק עימה את השוקולד, על פני לאכול את השוקולד לבדן. אין חולדות פסיכופתיות. יש אנשים פסיכופתיים. כשלוק מחליט לחזור לקבוצה ולחצות את הגבול לקנדה, הוא נתקל באחד כזה. אחד שדורש ממנו, רגע לפני מעבר הגבול, את טבעת הנישואין שלו כתשלום עבור ההברחה. רגע לאחר מכן אנו חוזים בזואי, שהצילה את לוק, מוצאת את מותה בקרב יריות עם אנשי המשטר. היא מתה בפתחה של הארץ המובטחת, רגע לפני ההגעה לקנדה אל החופש. שני האלטרואיסטים הגדולים בפרק הזה זואי ומר וויטפורד - נענשים קשות על טוב הלב שלהם. אמנם פרק שבע מותח באופן מופגן קו מקשר בין אנושיות לבין אמפתיה, בין אנושיות לבין סולידריות, בין אנושיות לבין אלטרואיזם, ובין כל אלו לבין תקווה, אבל בדומה למתרחש אצלנו, גם בגלעד אלטרואיסט ורע לו, אגואיסט וטוב לו. באיזו דרך לוק יבחר?
בסופו של הפרק אנו מגלים שלוק בחר בדרך הנכונה. כשהוא עובר תחת מבנה שרגליים משתלשלות מעליו, אנו סוברים בתחילה שמדובר בעוד גופה תלויה, אך מתבדים זו האישה האילמת בעלת התג האדום על אוזנה. לוק לקח אותה תחת חסותו באקט נוסף של אלטרואיזם. כשהוא מקבל טלפון מן השגרירות האמריקנית הגולה, הוא לא חושד בתחילה שהדבר קשור למשפחתו ומגיע לשם עמוס בניירת, פוצח מיד בדברים בהולים שמלמדים אותנו כי הוא מנסה לסייע לאנשים שנותרו מאחור, בגלעד. האישה שזימנה אותו ממהרת לקטוע אותו. היא מסבירה לו שאשתו נמצאה ומוסרת לו פתק ממנה. למראה עיניו הדומעות המביטות במבט שמתפקע מרוב תקווה מבעד לחלון, אנו שומעים מה נכתב שם.
"אני אוהבת אותך כל כך, תציל את האנה".
תציל את האנה לפני שאתה מציל אותי, משתמע מן הדברים הללו, שגם הם נוטפים אלטרואיזם. ובן רגע אנחנו, כמו לוק, שמחים לגלות שלמרות הכל, למרות כל הזוועות, הם לא שינו אותה, את ג'ון. שהיא עדיין אנושית.
