פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "סיפורה של שפחה" פרק 6 עונה 1: קפיטליזם חזירי

      ביקורה של שגרירת מקסיקו שופך אור חדש על יחסי הכוחות בין גברים לנשים בגלעד, ומאפשר לנו לחוות את ההבדלים בין החיים שלפני הממלכה ואחריה, דרך עיניה של סרינה. במוקד עומד כמובן הגילוי המסעיר על העסקה הנרקמת בין הממלכה לשגרירה, עסקה שבועטת חזק בבטן של כל צופה

      פרק 5: מיניות מתפרצת

      פרק 4: אל תתני לממזרים למעוך אותך

      עבד כי תמלוך: "סיפורה של שפחה" מרהיבה, מיוחדת וסוחפת

      סיפורה של שפחה פרק 6 (יח"צ , HOT)
      עצימת העיניים נמצאת במרכזו של הפרק השישי (צילום: יח"צ HOT)

      העיניים הן האיבר האנושי שמקבל את הדגש הגדול ביותר ב"סיפורה של שפחה". כך, שוטרי המשטרה החשאית של הרפובליקה מכונים "עיניים"; העונש המקובל על סטיית השפחות מדרך הישר הוא עקירת עינן הימנית; "תחת עינו" הוא המענה המקובל לברכת השלום, כמו גם תזכורת מתמדת, במסגרת הכוח המדכא של השפה, לכך שאלוהים – ושלוחו, בדמות המשטר – תמיד צופה. מבין חמשת החושים, הראיה – או היעדרה – נחווית כבעלת משמעות מיוחדת. "היינו עיוורים", מספרת שלפרד בפרקים הראשונים על תהליך ההשתלטות ההדרגתי של בני יעקב על ארה"ב כפי שאנו מכירים אותה, ונדמה שיותר מכל, העיוורון – או עצימת העיניים – הם הטעות הנוראית ביותר שניתן לעשות. לא פלא, אם כן, שעצימת העיניים נמצאת בליבו של פרק שש.

      הפרק נפתח בבשורה – שגריר זר עתיד להגיע לגלעד, בניסיון לכונן עם מדינתו הסכם סחר שיציל את כלכלתה המתפוררת של הרפובליקה, ולרגל ביקורו נדרשות השפחות לנקות ולמרק כל זכר לגופות שניתלו על החומה. כשהן משפשפות את כתמי הדם, מציינת שלוורן, שתומת העין, עד כמה התרגלה למראה הגופות המשתלשלות לאורך החומה, ועד כמה מוזר זה, עתה, כשהן אינן. חשוב במיוחד לשים לב לשלוורן ולתפקיד התמאטי שהיא מקבלת בסדרה: למרות שהקורפוס הנורמטיבי של בני יעקב מבוסס בעיקרו על המקרא, עדיין מדובר בתנועה נוצרית, שבה בעלי המוגבלויות נחשבים "קרובים יותר לאלוהים", זאת להבדיל מן היהדות שרואה בבעלי מוגבלויות רבים פסולי חיתון (כגון במקרה של כרותי שפכה ואשכים), פסולי עדות (כגון במקרים של סומים וחירשים) ואף טמאים (כגון במקרה של נכי צרעת). כך, יוצרי הסדרה בנו את שלוורן על פי המסורת הנוצרית: כמו בטרגדיה היוונית הקלאסית, היא העיוורת שרואה, המטורפת שמהווה שופר לאמת, השוטה שממלמלת דברי טעם. כששלוורן מציינת את ההתרגלות למראה הגופות התלויות על החומה, היא מבהירה עד כמה המבט האנושי יכול להיות מתעתע, עד כמה הוא יכול לגרום לנו להאמין בלב שלם כי מה שקיים הוא מה שטבעי, מה שצריך להיות.

      סיפורה של שפחה פרק 6 (יח"צ)
      מה שרואים הוא מה שטבעי. השפחות מנקות את הדם מהחומות (צילום: יח"צ HOT)

      בשובה הביתה, שלפרד נקראת לחדרה של סרינה, לצורך מסכת איומי "חסר לך שתתנהגי לא יפה כשהשגריר יהיה פה" שגרתית. כשהיא מגיעה לחדר, היא מגלה שסרינה עדיין לא שם, מה שנותן לה שהות לבחון את המיטה שבה היא נאנסת אחת לחודש. בקונטקסט הרגיל, שלפרד רגילה להיות שכובה על המיטה הזו בחיקה של סרינה, כשהמפקד גוהר מעליה. עתה, המיטה נראית חשופה וריקה. סתמית כמעט. שלפרד נוגעת קלות באחד מן המוטות של מיטת האפיריון, אוחזת-לא אוחזת. אטווד ציינה בעבר בראיונות כי הבחירה בשם "offred" נבעה גם מרצונה ששמה של הדמות הראשית יהא שיבוש של המילה "offered", כמו ב"offered as a sacrifice" (הועלתה כקורבן). גם כאן, נוכחות המסורת המקראית היא בעלת משמעות הרת גורל. שלפרד מועלית כקורבן מדי חודש, והמזבח הוא מיטתם של סרינה והמפקד – אותה אחת שבמוטות האפיריון שלה היא אוחזת. למזבח המקראי היו ארבע קרנות, בדומה לארבע המוטות המעטרים את מיטתה של סרינה. בימים עברו, אדם שביקשו להרגו יכול היה לאחוז בקרנות המזבח ולהיות מוגן מפני מוות. כך, למשל, בספר מלכים מתואר כיצד יואב בן צרויה נאחז בקרנות המזבח לאחר ניסיון מרד כושל בשלמה, בעת שנמלט מבניהו. אז, נועץ בניהו בשלמה, והרג את יואב בכל זאת. האם יהיה זה גם גורלה של שלפרד אם תעז להתמרד?

      בפרק הזה אנו מתוודעים גם להיסטוריה הקרובה של סרינה – אנו מגלים שפעם, לא מזמן, היא והמפקד ניהלו קשר קרוב, שוויוני, עתיר כבוד הדדי ותשוקה. אנו מגלים גם שסרינה פרסמה ספר – "מקומה של אישה" – שבו ריכזה את עיקרי הגותה התיאולוגית. סרינה, כך אנו למדים, הייתה עד לא מזמן, ובניגוד לעקרונות המוצהרים שלה עצמה, אשת קריירה כריזמטית ודעתנית. גם היא לקתה בעיוורון, והופתעה לגלות שהעקרונות שהיא מטיפה להם בלהט כה רב יהיו אלו שיביאו כיליון על נישואיה, ועל הסיכוי שלה להיות המנהיגה שהיא חפצה בסתר ליבה להיות.

      סיפורה של שפחה פרק 6 (יח"צ)
      סרינה נאלצה לראות את חזונה העצמאי מתרסק כשגלעד קמה (צילום: יח"צ HOT)

      בפסיכולוגיה חברתית מקובל להשתמש בכינוי "הטיית הכתמים העיוורים" (bias blind spots) על מנת לתאר את התופעה שבמסגרתה אנו לא מתקשים לאבחן הטיות קוגניטיביות של אחרים, אך נוטים להחמיץ את ההטיות הקוגניטיביות שלנו עצמנו. דוגמה להטיה קוגניטיבית כזו ניתן למצוא ברגע שבו שלפרד נכנסת למשרדו של המפקד כדי לפגוש בשגריר, ופונה לגבר הזר בחדר, מתוך הנחה שהוא השגריר המקסיקני, והאישה העומדת לצידו היא אשתו. גם היא וגם אנחנו מופתעים לגלות שדווקא האישה היא השגרירה. ברירת המחדל עבורנו, כמו גם עבור שלפרד, היא שהמחזיקים בעמדות כוח הם גברים: כך, למשל, מחקרים מראים כי אנשים נוטים להניח שרופאות בחדר מיון הן אחיות. בדומה, שלפרד ואנחנו מניחים שאם גבר ואישה זרים עומדים בחדר, הגבר הוא בעל התפקיד והאישה היא עזר כנגדו. לכאורה, ניתן היה לייחס את ההטייה של שלפרד להתרגלות שלה לראות דברים בצורה מסוימת. אותה התרגלות ששלוורן ציינה בתבונה בתחילת הפרק. אבל ההתרגלות הזו היא לא רק מנת חלקה של שלפרד. היא גם מנת חלקנו.

      דמותה של השגרירה מעוצבת מלכתחילה כקרן אור מתריסה. חליפת המכנסיים הבהירה שלה בולטת על רקע חליפותיהם הכהות של המפקדים, כמו גם שמלותיהן הכחולות של הנשים. היא עצמה בולטת בבחירתה להתייצב לצד הגברים בצדו השמאלי של החדר, כששאר הנשים מתרכזות בימינו. השגרירה אינה מתביישת להקשות על שלפרד ועל סרינה בשאלות. למעשה, היא אפילו תוקפת את סרינה, ומזכירה לה שהנשים בעולמה ה"אידיאלי" אינן יכולות לקרוא את הספר שכתבה בעצמה. סרינה עונה כמיטב יכולתה, אך נראה שהשגרירה ממילא מוטה כנגדה, בהזכירה אפיזודה מעברה שבמסגרתה נעצרה בעת הפגנה. כמובן, שבתום המפגש, ממהר המפקד להטיל את האחריות לכישלונו על סרינה ועל עברה המפוקפק. ברפובליקת גלעד הנשים אחראיות רק לכישלונות – כישלונות דיפלומטיים וכישלונות להתעבר הם היינו הך, במובן הזה.

      סיפורה של שפחה פרק 6 (יח"צ)
      לכישלונות בגלעד אחראיות אך ורק הנשים (צילום: יח"צ HOT)

      בניסיון נואש להציל את הביקור הדיפלומטי מכישלון, מארגנים בכירי גלעד ארוחה חגיגית, שבמסגרתה נדרשות גם השפחות להשתתף. רגע לפני כניסתן לאולם האירועים, סרינה מצווה על הדודה "לנפות" את בעלות המום משורת השפחות. "לא שמים את התפוחים הרקובים בראש הערימה", היא מעירה לדודה, שמנסה, ברגע נדיר של אמפתיה, להילחם על צדק עבור השפחות האומללות. כששלוורן מקוננת על גורלה בפני הדודה, מבטיחה לה האחרונה, כמו לילדה קטנה, "מגש מלא בקינוחים". זו אינה הפעם הראשונה שאנו חוזים ביחס "מיילד" כזה. גם בפרקים הראשונים ראינו כיצד אחת מנשות המפקדים מעירה לסרינה, שמעניקה לשלפרד עוגיה, כי "סוכר לא טוב עבורן". נראה כי הטון המיילד הזה מקל את ייסורי המצפון שבשלילת החירות מנשים בוגרות. כאשר – כפי ששייקספיר ניסח – "קלות דעת, זהו שמך, אישה", שלילת הבחירה מנשים היא אך דאגה פטרנליסטית לשלומן. שלוורן, שלאחר עקירת עינה הייתה הראשונה "ליישר קו" עם דרישות המשטר, משחקת לידיה של הדודה ועונה לה כפעוטה. "את מבטיחה?", היא שואלת את הדודה. הדודה עונה לה בביטוי אנגלי שגור: "cross my heart…", ושלוורן משלימה את חלקו השני של הביטוי, שמקבל עתה משמעות מצמררת: " and hope to die".

      שיאו של הפרק מגיע במסגרת הארוחה, כשסרינה, שלראשונה ניתנת לה זכות הדיבור בציבור מאז עליית המשטר החדש, מציגה בפני השגרירה את הילדים שילדו השפחות תחת המשטר החדש. זה הרגע שבו סרינה תובעת לעצמה מחדש את מקומה – מקומה של אישה. זה גם הרגע שבו אנו מבינים מה הטובין שנמצאים במרכזו של הסכם הסחר העתידי שמקווה המפקד לכרות עם המקסיקנים: לא ירקות או פירות משדותיה האורגניים של הרפובליקה, כי אם השפחות עצמן, הן הסחורה שגלעד מבקשת לייצא.

      סיפורה של שפחה פרק 6 (יח"צ)
      הארוחה האחרונה? השפחות מוצגות לרוכשים הפוטנציאליים (צילום: יח"צ HOT)

      התובנה הזו היא שמעודדת את שלפרד לומר לשגרירה את האמת באשר למה שמתרחש תחת שלטון העוועים של רפובליקת גלעד, אך גם היא וגם אנחנו מופתעים לגלות שידיעת האמת אינה משנה כהוא זה מכוונתה של השגרירה לכרות את הסכם הסחר. ברגע זה אנו מבינים עד כמה היינו אנו עיוורים לגביה: לא ישות מוסרית, מרדנית ולוחמת לטובת נשים, אלא עוד קפיטליסטית שעוצמת את עיניה לסבלם של אלו שמייצרים עבורה סחורה נחשקת. ובמה אנו שונים ממנה, בעצם? כמה פעמים נמנענו מקניית אייפון בגלל סיפורי הזוועות על המתרחש במפעל הייצור הסיני של אפל? כמה פעמים ויתרנו על מבצעי בגדים שיוצרו על ידי נשים עובדות בסרי לנקה? כמה מאיתנו נמנעו מלחגוג חיים חדשים שהגיעו לעולם תודות לעוול המכונה "פונדקאות"? כמה מתוך הרוע האנושי טמון שם, ברווח הזה, שבין האמת לבין הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו? ומי נושא באחריות גדולה יותר – המשעבד המעוול או זה שנהנה מפירות העוולה בעיניים עצומות?

      כשהשגרירה מפנה גב לשלפרד, אנחנו מרגישים את התוכחה המוסרית כמו בעיטה בבטן, וזו – גבירותיי ורבותיי – הגדולה של אמנות. כי הלוא כל ילד בן שש עשרה יכול להגיד לכם שזה לא בסדר לעצום עיניים לסבלות הזולת, אבל רק אמנות, אמנות טובה באמת, יכולה לגרום לכם להרגיש את זה. ובאמנות, כמו באמנות, אנחנו זקוקים לליטוף שלאחר הבעיטה כדי להרים את הראש ולהאמין שלשלפרד, וגם לנו, יש תקווה. לתקווה הזו אין שם – הוא הגבר חסר הזהות שהתרועע משך כל הפרק עם השגרירה המקסיקנית. לאורך כל הפרק כמעט שלא השגחנו בקיומו, ועכשיו הוא זה שנותן לשלפרד טעם לחיות. לוק, בעלה, חי, הוא אומר לה. ולפתע, גם אל תוך חשכת העיוורון הגדולה ביותר מתפרצת קרן של אור.

      סיפורה של שפחה פרק 6 (יח"צ , HOT)
      כמה מתוך הרוע המוצג בפרק רלוונטי למעשים שלנו מדי יום? (צילום: יח"צ HOT)

      "סיפורה של שפחה" משודרת בימי ראשון ב-22:00 ב-HOT HBO וב-HOT VOD