מעטות הן הנשים שעליהן שופך המחבר המקראי את חמתו כפי שהוא שופך על הנסיכה הפיניקית, א?יז?ב?ל. החל באופן שבו הסופר המקראי בוחר לשבש את ניקוד שמה (במקור, כך משערים, חלקו השני של שמה נהגה כ"ז?ב?ל", והוא ככל הנראה נגזר משמו של האל הכנעני "בעל זבול"), וכלה במותה המשפיל והאלים של האישה הזו, שהושלכה אל מותה מחלון, נרמסה תחת גלגלי כרכרתו של המלך יהוא, ולקינוח - נאכלה על ידי כלבים. איזבל, כך נאמר לנו, הייתה מלכה רעה ומסואבת, שליבתה את העבודה הזרה בישראל, תוך שהיא גוררת אחריה את המלך אחאב - סמרטוט חסר עמוד שדרה.
אבל המספר המקראי לא מספר לנו דבר על אודות חייה המוקדמים של איזבל. אנו מתוודעים אליה רק כאשר היא הופכת לאשת אחאב. "ויקח אשה את איזבל בת אתבעל מלך צידנים...", מספר לנו המחבר המקראי לקראת סוף מלכים א'. אחאב לוקח, ואיזבל נלקחת. אנחנו לא יודעים בת כמה הייתה איזבל כשהעתיקה את חייה מצידון המוכרת אל מדינה אחרת, שחוקיה אחרים, נופיה אחרים ואפילו האלוהים שלה עונה לשם אחר (לאור הנהגים באותה תקופה, סביר מאד להניח שהייתה צעירה, אפילו צעירה מאד). אנחנו לא יודעים גם את מי מאהוביה הותירה איזבל מאחור. האם היו לה אחיות ואחים? האם הייתה לה אמא? את מי הורשתה לקחת עימה, כדי שיארח לה חברה? האם ניתנה לה בחירה? האם יכלה לסרב לנישואים הללו?
תחילתו של פרק שמונה מגדיר בפנינו את התמה שתהיה שזורה לאורכו. שאלת הבחירה היא בליבו של הפרק הזה, ובעיקר עולה ממנו התהייה האם ברפובליקת גלעד חסרת הלב קיימת אפשרות בחירה, או שאולי, בסיטואציות מסוימות, הטענה לקיומה של אלטרנטיבה היא אך דיאלקטיקה חסרת ביסוס. הלוא יש אלטרנטיבות שממילא אי אפשר לבחור בהן, כי הן איומות מדי. וכך, בפתחו של הפרק, אנו חוזים בשלפרד יושבת על מיטתו של ניק, ורק שמיכה מכסה את גופה העירום. היא שופטת את עצמה, כפי שבוודאי אנו שופטים אותה. רק לפני כמה רגעים גילתה שבעלה, לוק, עודנו בין החיים, ובכל זאת היא בוחרת לזחול למיטתו של ניק, "המאהב". לבחור בהנאות הגוף על פני אצילות הנפש - ה"נאמנות" לבעלה שאינו בנמצא. בתרבות הנוצרית שמה של איזבל המקראית הפך כינוי לא רק לעובדות אלילים, אלא גם לנשים מתירניות, חובבות מין, שבאמצעים מניפולטיביים ותוך פיתוי "קדושים", מסיטות אותם מעבודת האל. בעיני ה"קדושים" של גלעד, שלפרד היא לא יותר מאיזבל כזו: נואפת שנשארה נואפת. גם אנחנו, הנאורים, הליברלים, הצופים בסדרה, שופטים אותה על מעשיה. אבל האם באמת יש לה אפשרות בחירה? האם ה"אלטרנטיבה" שלה - להישאר לבד בתוך גוב האריות שהוא ביתו של המפקד, ולוותר על בן בריתה וחברה היחיד - היא אלטרנטיבה הוגנת שיכולה לכונן בחירה מודעת?
עתה אנו נחשפים לראשונה לעברו של ניק. אנו מגלים שהוא נצר למשפחה עניה ולא מתפקדת, ושעקב דאגתו למשפחתו התקשה להחזיק בעבודה. הפקיד בלשכת התעסוקה, זה שהחברה מיתגה כאדם שאמור לסייע לו ולהוביל אותו לפרודוקטיביות, הוא זה שמפתה אותו להצטרף ל"בני יעקב". הוא מריח את הפגיעות של ניק, את הצורך שלו בהכרה, במסגרת, ב"משפחה" תומכת שתהווה אלטרנטיבה למשפחתו האמיתית. ניק מסכים ומצטרף לתנועה כדי לזכות בכל אלו. האם הייתה לו אפשרות בחירה, או שאולי רק אשליה של אפשרות כזו? דרך סיפורו של ניק אנו נחשפים לרגע שבו נהגתה התכנית השטנית, שבמסגרתה נשים פוריות ישועבדו מינית למפקדים בכירים. בעוד ניק נוהג ברכב המנהלים של בני יעקב הוא מאזין למפקד ולעמיתיו דנים בתכנית דמוית "לבנסבורן", שבמסגרתה נשים פוריות יופרו על ידי בכירים במשטר וימשיכו את שושלתם. המפקד שואל את ניק לדעתו, וניק ממלמל שזו נראית לו כמו תכנית טובה. האם הייתה לו אפשרות לבחור להגיד דבר אחר? האם הייתה לו אפשרות לסרב כשהוצע לו להפוך ל"עין" בביתו של המפקד?
אותו ניק נאלץ עתה לצפות באישה שהוא (ככל הנראה) מתאהב בה, נלקחת ל"בילוי" על ידי המפקד. המפקד ממתין לה בחדרה, מגלח את רגליה במבט מלא זימה ונותן לה כלי איפור. איזבל המקראית הביטה מחלון חדרה אל עבר יהוא, רוצחה, המתקרב ובא. למראהו היא שמה את עינה בפוך, והיטיבה את שיערה. שלפרד יושבת בחדרה מול המפקד, האוחז מראה מול פניה. למראהו עושה זאת, היא שמה את עינה בפוך ומיטיבה את שיערה. האם סופה יהיה כשל איזבל המקראית?
ה"בילוי" שאליו גורר המפקד את שלפרד, בניגוד לחוקי גלעד, הוא במועדון לילה שמנוהל על ידי בני יעקב. כאשר שלפרד נכנסת למקום, היא נאלמת דום. נראה כאילו נכנסה לעולם מקביל של מיניות מכפיפה, שבו הנשים עירומות כמעט לחלוטין, והגברים לבושים כולם. "זה כמו טיול בעבר, הא?", שואל אותה המפקד, ומותיר אותנו לתהות האם לפני עליית המשטר הוא התגורר בבית בושת. וזה אכן בית בושת, למקרה שתהינו. בית בושת בחסות המשטר, שמעלים עין מן המתרחש בו, תוך שהוא ממשיך לספק זרם של נשים שתשמשנה כזונות של בכירי המשטר. אין בכך כל חידוש, למען האמת. בפועל, נדיר למצוא שלטון רודני שלא מסתייע בבתי זונות בכפיה כדי להעלות את המורל לגברים. זה היה קיים בתקופת השלטון הנאצי (תיאור מסמר שיער - אם כי שנוי במחלוקת עובדתית - של בית זונות כזה קיים בספרו של ק.צטניק "בית הבובות") וזה קיים גם בימינו, בשדות הכבושים של דאע"ש, שמוכרים נערות צעירות לעבדות מינית. בשני המקרים, המשטר מוכן לכופף את האידאולוגיה (חוקי נירנברג וחוקי הקוראן, בהתאמה) כדי לספק את איבר המין הגברי הזקור.
ועדיין, הפער בין התיאוריה לבין המעשה, גם אם סיבותיו ברורות, מציק. כששלפרד שואלת את המפקד איך המתרחש בבית הבושת מתיישב עם האידאולוגיה הדתית של המשטר, עונה לה המפקד שהמשטר מבין ש"כולנו אנושיים אחרי הכל". בעצם, הוא מתכוון לכך ש"כולנו ה ג ב ר י ם אנושיים", אבל מבחינתו "כולנו" ממילא כולל בתוכו רק גברים, ולמרות שהוא נמצא בחדר שמלא בנשים עירומות, הוא רואה רק את הגברים. לכן כששלפרד שואלת אותו "מי אלו?", הוא עונה מיד "מפקדים בכירים, דיפלומטים זרים", בהתכוונו לצרכני הזנות. "התכוונתי מי הנשים", קוטעת אותו שלפרד, מזכירה לו את קיומן הטורדני של נשים באולם רחב הידיים. "אה", הוא עונה, ומסביר לה שמדובר בנשים משכילות מתקופת המשטר הקודם, שמשמשות כזונות בכפיה. לפתע שלפרד מבינה שיכול להיות גורל נורא יותר מלהיות שפחה.
מבעד לעשן הסיגריות, בין המוני הנשים השיכורות, מזהה שלפרד את מוירה בלבוש שאינו מותיר מקום לדמיון ומבינה שניסיון הבריחה שלה, שתועד בפרק ארבע, נכשל. אחרי ששלפרד מקיימת יחסים עם המפקד, היא צועדת למגורי ה"איזבליות" שמצויים ב"מזנין" - כינוי לקומת הביניים, שלרוב משתמשים בו בהקשר של מיקום באולמי הופעות - כדי לחפש את מוירה. ובאמת, בדרכה למזנין, שלפרד מקבלת כרטיס בשורה הראשונה למופע סטיות ואינוסים מחריד שכולל, בין השאר, אורגיות, הלקאות, וליקוקי גדמים - ההפך המוחלט מאג'נדת הפרישות המינית והדבקות הדתית שבני יעקב מטיפים לה. עם הגעתה למגורים המשותפים של ה"איזבליות" - שנראים במידה רבה כמו מחנה צבאי - מוירה מספרת לשלפרד שנתפסה במהלך ניסיון הבריחה. בשל אופיה המרדני היא לא הוחזרה למרכז האדום, ובמקום זה "נתנו לה לבחור" בין הפיכה ל"איזבל" לבין מוות בקולוניות. היא בחרה באפשרות הראשונה. האם ניתן לקרוא לזה בחירה? האם גם בעולם שלנו, אישה שבוחרת בזנות היא אישה שיכולה הייתה לבחור לעצמה גורל אחר? ואולי לפעמים האלטרנטיבה הלכאורית היא לא יותר מפיקציה שנועדה להפיס את דעתם של האחרים - שיכולים להגיד ש"היא בחרה בזה" - ובכך, להקל את ייסורי המצפון שלהם.
חשוב במיוחד לשים לב לליהוק של מוירה בסדרה. בעוד בספר של אטווד דמותה של מוירה הייתה לבנה (בעלילה הספרותית, שחורים, שכונו "בני חם", נחשבו נחותים והופרדו מן הלבנים), יוצרי הסדרה בחרו ללהק לתפקיד מוירה שחקנית אפרו אמריקנית, סמירה וויילי. הבחירה הזו מקבלת משמעות בפרק הזה, העוסק ב"איזבליות", וזאת לאורו של "סטריאוטיפ איזבל", שמסווג נשים שחורות כמתירניות וכזמינות מינית. כאשר הגיעו הלבנים הראשונים לאפריקה, הם פירשו את העירום המסורתי של הנשים השחורות כעדות לתיאבון מיני מוגבר, שהיווה פעמים רבות הצדקה לאונס ולכפיית מין על נשים אלו, בייחוד בתקופת העבדות בארה"ב. בחלוף השנים ניתן לראות כי הסטריאוטיפ זלג אל מעבר לקטגוריה של נשים אפריקניות, והוא כולל בתוכו גם נשים שחומות ממוצא אחר. כך למשל, ד"ר קציעה עלון מנתחת את שירו של מאיר ויזלטיר "עוד סונטה שייקספירית", ככזה שמעלה מתוכו תפיסה של האישה המזרחית כזמינה מינית. "אמרי לי נא, פרחינה עדינה", כותב ויזלטיר, "היש סיכוי שמבטך התם...וצווארך הציפורי החם...מעל זוג שדיים הקטינים...וירכיך השזופות בלא מידה/ והתחת הגואה, המכופתר/במכנסוני ג'ינס סמרטוטי - /היש סיכוי שיזדיינו איתי?".
בבוקר שאחרי הבילוי בבית הבושת, נראה כאילו הדברים חזרו לקדמותם. סרינה ג'וי שבה הביתה מן הביקור אצל אימה, והמפקד מקבל אותה הביתה בחיבה. רק ניק נראה כאילו הוא נרתע משלפרד, וכשהיא מתעמתת איתו, מבינה שהוא נוטר לה על כך ששכבה עם המפקד אמש. היא מטיחה בפניו "לא הייתה לי ברירה". אבל האמת היא שהייתה לשלפרד אפשרות בחירה. פשוט עד עתה היא חשבה שהאלטרנטיבה נוראה מכדי לשקול אותה. עכשיו היא סוף סוף מבינה, כמו קודמתה בתפקיד, שיש דברים נוראים ממוות. כשניק מטיח בה שעליהם להפסיק לשכב כי היא עלולה לסיים תלויה על החומה, היא עונה לו "אבל לפחות למישהו יהיה אכפת כשלא אהיה. זה משהו". ולפתע, לראשונה מאז תחילת הסדרה, נראה שלשלפרד יש אפשרות בחירה אמיתית, נוראה ככל שתהיה. רגע לפני ששלפרד חוזרת לחדרה, סרינה מביאה לה מתנה שמצאה בחדר נעוריה. תיבת נגינה ובה רקדנית בלט, או כמו ששלפרד מנסחת זאת: נערה, כלואה בקופסה, שרוקדת רק לעיניהם של הצופים בה. האם שלפרד תמשיך להיות הנערה הזו? האם יש לה ברירה?
באנציקלופדיה בריטניקה משנת 1911, נכתב כי השם "איזבל" הפך במרוצת השנים באנגלית מודרנית לכינוי עבור נשים שננטשו והופקרו לגורלן. כששלפרד כותבת על קיר חדרה "את לא לבד" עבור הבאה אחריה - כפי שעשתה שלפרד הקודמת שהתאבדה, לא לפני שחקקה על הקיר "אל תתני לממזרים לרמוס אותך" - היא מצהירה מפורשות שהיא אינה איזבל, שהיא אינה אישה נטושה ושהיא אינה נוטשת את הנשים שיבואו אחריה. היא מצהירה בכך גם שאפילו אם נראה שבחירותיה הותוו לה מראש, יש סיכוי שהיא תפתיע ותלך בדרך הקשה. שתבחר באפשרות הבלתי צפויה, המסוכנת. שתחליט למרוד במקום שבו נראה שמרד הוא בלתי אפשרי. שלפרד, להצהרתה שלה, היא מעתה זו שבוחרת את גורלה. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא - מה הגורל הזה יהיה?
