יש לא מעט אירוניה, שלא לומר צביעות, ביחס של ארה"ב לסמים בכלל, ולהתנהלותה מול התופעה בפרט. יעידו על כך כמעט 50 שנה של הכרזות דרמטיות על "אויב שיש להיאבק בו עד חורמה" מצד ניקסון, על השאיפה "לקחת את הרחובות חזרה מהכנופיות והסוחרים" של קלינטון, וכמובן החומה המפורסמת של טראמפ שנועדה לעצור את "הזרימה המטורפת של סמים לערים". בפרפרזה על מנהיג נחרץ אחר, ארה"ב ידועה כמי שמשיגה את מה שהיא רוצה, ובכל זאת נדמה שבכל הנוגע למאבק הספציפי הזה היא לא רוצה מספיק. "המלחמה של אמריקה בסמים", הסדרה הדוקו/מוקו/מנטרית החדשה של ערוץ ההיסטוריה (תיכף נחזור לזה), מנסה לעשות סדר בהשתלשלות המאבק ארוך השנים הזה, ובעיקר להציג את אחורי הקלעים הקונספירטיביים שלו.
באופן שמזכיר מאוד את אסטרטגיית המלחמה הקרה של ארה"ב (שהולידה, בין היתר, את ארגון אלקאעידה שצמח מתוך מחתרת המוג'אהדין, במימונה ואימונה של ארה"ב לצורכי מאבק בסובייטים באפגניסטן), גם נגע הסמים נולד מתוך יוזמות וכוונות ממשלתיות שונות בתכלית. כך, למשל, הכשיר ה-CIA מאות גולים קובנים בטקטיקות גרילה ולוחמה כדי להתנקש בחייו של פידל קסטרו בשנות השישים, וכשניסיונות אלו נכשלו ראה אותם מנצלים את הכשרתם כדי להפוך למבריחי סמים. בשנות השבעים רכש ה-CIA את כל מלאי ה-LSD הקיים בעולם מחשש שהרוסים יניחו עליו את ידיהם, ופצח בשורת ניסויים סודיים במטרה לפתח כלי נשק שיאפשרו שליטה במוחות חיילי אויב. רק לאחר שהסם הוברח מתוך מעבדות ה-CIA אל הרחובות של לוס אנג'לס וניו יורק, התברר שהשפעתו הפוכה לחלוטין, ושהוא למעשה משחרר את התודעה ומעודד מרד במוסכמות.
הכוונות הטובות הללו, שמובילות בסיכומו של דבר לגיהנום, הן החלק השולי בהשתלשלות העניינים. הסדרה, באופן מובהק מסרבת לקבל את השלומיאליות של ארה"ב כגורם העיקרי לתופעה. תחת זאת, היא מצביעה על שורה של קונספירציות ביטחוניות אפלוליות, שהוסוו תחת המושג הנוח כל כך "פעולות חשאיות" (נשמע מוכר). במסגרת ה"פעולות" הללו נרמסו חוקים, נוצרו קשרי גומלין ולעתים בריתות של ממש בין סוחרים, נושאי משרות צבאיות בכירות, מיליונרים מפוקפקים ופוליטיקאים, שנהנו כל אחד בדרכו מהמשך ההזרמה של חומרים ממכרים אל ורידיה ונחיריה של ארה"ב. התופעה הזאת מזכירה את הפרשנות המשעשעת של ג'ון סטיוארט ליחסים הצבאיים בין ישראל והמעצמה מעבר לאוקיינוס, שמחמשת מצד אחד את ידידתה הקרובה בנשק המתקדם בעולם, ומנגד מנופפת באצבעה בכל פעם שזו משתמשת בו. "ארה"ב לא יכולה להיות הדילר של ישראל וגם סוכן הגמילה שלה", אמר אז סטיוארט. ובכן, כנראה שבארה"ב המשוואה הזאת דווקא עובדת.
משעשע לגלות שהדואליות הבעייתית הזאת שנמצאת במוקד עיסוקה של הסדרה, מאפיינת גם את עשייתה שלה. "המלחמה של אמריקה בסמים" היא סדרה של ערוץ ההיסטוריה, אבל מתנהלת לפרקים רבים כמו דרמה מתוסרטת. השחקנים שמגלמים את הדמויות האמיתיות בהן היא עוסקת, מוצגים בפריימים מושהים בתוך מסגרת צילום בצירוף שמם, משל היו הדבר האמיתי. כאילו כדי לערבב יותר בין פיקציה לאמת, הגימיק הזה נעשה בצמוד ולעתים תוך כדי רצף של צילומי וסרטוני ארכיון אמיתיים מאותה תקופה. וכך, בסיבוב שלם של יקום שקורס לתוך עצמו, הסדרה שמצביעה על קונספירציות וערבוב אמת ופיקציה, עושה זאת בעצמה לצורכי דרמטיזציה. בלי הבהרות מספיקות (מלבד כתובית קצרצרה בתחילת הפרק) ובלי הפרדה ברורה בין אילוסטרציה למציאות.
בנוסף, ובשל הרצון להקיף את מכלול הדמויות והאירועים הרבים בהיסטוריה של ארה"ב והסמים, מציגה הסדרה בליל עצום של שמות ובעלי תפקידים, שחלק נכבד מתוכם משני ביותר. המבנה הלא לינארי, שמקפץ בין תקופות, גופים ומקומות, רק מגדיל את הקושי לעקוב אחריה כששמות מינוריים שהוזכרו רבע שעה קודם לכן, שבים לחיינו. התחושה של הצפייה בפרק הראשון היא של הכנה למבחן בגרות עצום בהיקפו, שכל מטרתה היא לנסות לתחוב מקסימום של שמות ומידע למוח. ובהנחה ששלושת הפרקים הבאים לא שונים במהותם, קשה להימלט מתחושת פספוס בכל הקשור לאפקט שהיא מותירה על הצופה. חיסרון בולט אחר הוא ההתמקדות של הסדרה בקונספירציות ואינטרסים פוליטיים, כשהיא מזניחה כמעט לחלוטין את צרכני הסמים ומתייחסת אליהם כאל סטטיסטים בהפקה גדולה הרבה יותר מהם.
הרעיון הגדול של "המלחמה של אמריקה בסמים" מרתק ושאפתני, וקשה שלא להתרשם מכמויות המידע שנאספו כדי להביא אותו לכדי מימוש. לו רק ההקפדה הזאת הייתה מושקעת גם בעריכה נכונה, בהפרדה בין עיקר ותפל, ובהימנעות מדרמטיזציה מיותרת, היא הייתה יכולה לשמש מסמך מרתק ולא עוד סיפור מעניין, שעבר מעלינו מבלי להשאיר יותר מאנקדוטות לשיחות ברזייה עתידיות.
"המלחמה של אמריקה בסמים" תשודר מדי חמישי, החל מ-10 באוגוסט, 21:45. שידורים נוספים: ימי שישי, בשעה 22:30 / ימי שבת, בשעה 23:00.