פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חירות, שיוויון, אחווה: "לה פרומיז" היא תגובת נגד חזקה וחשובה לגזענות המקומית נגד יהדות צרפת

      אחרי עשור של מערכונים, מאמרים ופוסטים שהפכו את יהדות צרפת לשק האיגרוף הלאומי של החברה הישראלית, הגיעה סדרת הדוקו "לה פרומיז" על העולים הצרפתיים. בשלושת פרקיה, האחרון בהם ישודר היום, היא סוף כל סוף הציגה את האמת שמאחורי קריקטורות

      חירות, שיוויון, אחווה: "לה פרומיז" היא תגובת נגד חזקה וחשובה לגזענות המקומית נגד יהדות צרפת
      עריכת וידאו:ניר חן

      הערב ב-22:00 יקרין yes דוקו את הפרק השלישי והאחרון של "לה פרומיז", הסדרה התיעודית של ענת שוורץ, שהתגלתה מאז בכורתה בפסטיבל דוקאביב האחרון כאחד האירועים היפים והחשובים של התעשייה התיעודית המקומית בזמן האחרון. גם בגלל שהיא עשויה ביד אמן קולנועית, וגם בשל הצלחתה לעסוק באופן מעמיק, נטול קלישאות ועתיר הבנה אמיתית, במה שהיא אחת הסוגיות הבוערות של החברה הישראלית, בהווה ובעתיד הקרוב – העלייה והקליטה של יהדות צרפת.

      גם בתום הצפייה בשלושת הפרקים, זה שהותיר בי ורבים מסביבי את החותם הגדול ביותר היה ונותר הספתח. אולי כי הוא זה שהתאפיין במבנה הדרמטי המעגלי ביותר: טרגדיה קלאסית על חלום שנשבר. גיבוריו היו זוג באמצע החיים, הורים לשני ילדים, שבחרו להשאיר הכל מאחור ולהגיע לנתניה, באמונה נאיבית שהדברים יסתדרו איכשהו, וכמובן מצאו עצמם די מהר חוזרים לצרפת עם הזנב בין הרגליים.

      בסיפור שלהם היה גם מן הצדק הפואטי, שכן בתחילת הפרק חזינו כיצד אב המשפחה מלין על כך שיש בעירו יותר מדי ערבים, וחוזה כי בהקדם הם ו"השחורים" ישתלטו לחלוטין על מדינתו, ואז בסופו ראינו איך הוא עצמו נופל קורבן לגזענות, והפעם זו שמגלים הישראלים הוותיקים כלפי העולים החדשים מצרפת.

      שוורץ ליוותה את כל זה במבט מפוכח אך נקי משמחה לאיד. לאורך כל הסדרה היא גייסה מספיק בגרות ובשלות כדי להאיר את הצדדים האפלים של גיבוריה, אבל גם די חמלה כדי להזדהות עם מכאוביהם ולא למצוא בצרות שלהם חצי נחמה לתסבוכות של מי שישבו בארץ לפניהם. זאת בניגוד לכל כך הרבה מן הקולגות שלה, שנהנים להגיד בגת ולבשר בחוצות אשקלון בכל הזדמנות, בעיקר אם היא קשורה במצוקות של יהודים צרפתיים.

      לה פרומיז (יח"צ , ענת שוורץ)
      בלי שמחה לאיד. מתוך "לה פרומיז" (צילום: יח"צ, ענת שוורץ)

      "לה פרומיז" היא ציון דרך כיוון שהגישה לנו לראשונה ייצוג של העלייה הצרפתית בלי התנשאות וגזענות כלפיה. לקראת סיום שידורה הטלוויזיוני, הגיע הזמן לשאול איך זה שמה שחדשני בה, אינו בעצם המובן מאליו. בדיחה נושנה משנות השישים סיפרה כי בגרמניה הכל אסור, חוץ ממה שמותר, ברוסיה הסובייטית הכל אסור, גם מה שמותר, ובצרפת המתירנית הכל מותר, גם מה שאסור. אז בישראל של היום, בעידן התקינות הפוליטית ופוליטיקת הזהויות, הכל אסור ורק דבר אחד מותר: להלבין בפרהסיה את פניהם של יהודים צרפתיים.

      הדוגמאות לכך רבות יותר מאשר החול על שפת נתניה. כרגיל בתרבות המקומית, "ארץ נהדרת" הם מי שקבעו את הטון, עם המערכון "התיירים הצרפתיים משתלטים על ישראל". כבר ב-2008 הוא שירטט את הדיוקן שנשאר איתנו עד היום. יהודי מרסיי הוצגו בו כשזופים, צעקנים ונהנתנים, עם נטייה להתפרץ עירומים למסעדות ולצעוק "סנופי דיסקו" (צירוף מילים שאין לו הרבה משמעות בצרפת).

      גם כעשור אחרי, אלה הסטריאוטיפים שמככבים אצלנו וצצים בכל הזדמנות, גם אם היא לא רלוונטית במיוחד. לא מזמן, למשל, מבקר מסעדות התייחס למזוזה בפתח מסעדה תל אביבית בדימוי: "היא הזכירה קצת את תליוני הח"י שמופיעים על חזות בטיסה מפריז לתל אביב, רגע אחרי שהקברניט מודיע שהדלתות נסגרו". זה הלך הרוח, והפרסומת האחרונה של yes, שבחרה כמובן דווקא באורחים מצרפת כמושא ללעג, היא עוד ייצוג מעודן יחסית שלו.

      גם המדיה החברתית, מן הסתם, חובטת בשק האיגרוף הקולקטיבי, וכל השעות כשרות לכך. רגעים ספורים לאחר הטבח בהיפר כשר, בשעה שעיר האורות בטראומה, הפייסבוק הישראלי דווקא צהל ושמח, ואם כבר טרח להביע תוגה ודאגה, זה היה בתגובה לכך ש"עכשיו יבוא נחשול גדול עוד יותר של צרפתים רעשניים שיגנבו לנו את הדירות".

      הבוז הזה בולט בעיקר לנוכח העובדה שכלפי מערב אירופאים אחרים, גרמנים למשל, החברה הישראלית העכשווית דווקא מגלה אמפתיה, בלשון המעטה. הוא ניכר גם בהתחשב בכך שבניגוד לעבר, בימינו כבר לא נהוג להשמיץ קבוצות אתניות שלמות. אך בכל הקשור לצרפתים, התקשורת והתרבות מרשה לעצמה לכופף את כללי הפוליטקלי קורקט. קשה להאמין שאיזשהו עיתונאי, אמן או איש רוח היה מעז להתייחס ל"סודאנים" או ל"ערבים" כפי שהוא מתייחס ליהודי צרפת.

      אז למה יש תעודת הכשר לקרוע לגזרים כל מה שמגיע מפריז או מרסיי? יש לכך שני הסברים. קודם כל, הציבור מכיר בקיפוח של הקבוצות האחרות שהוזכרו כאן, אך הצרפתים נתפסים כעשירים ולכן פריבילגים. אלא שהמציאות, כפי שמוכיחה גם "לה פרומיז", אחרת לגמרי. רבים מן העולים מגיעים מן המעמד הבינוני, הנמוך אפילו, ולעתים גם מוצאים עצמם כאן נטולי אמצעים. מי שחושב כי ביריית החצים לעבר יהודי צרפת הוא בסך הכל מרשה לעצמו להקניט את החזקים, חוטא למעשה לא פעם בהתעללות בחלשים.

      לה פרומיז (יח"צ , ענת שוורץ)
      לא מאשים אף אחד, רק רוצה להתחיל בדיאלוג. מתוך "לה פרומיז" (צילום: יח"צ, ענת שוורץ)

      ההסבר השני נעים עוד פחות. למרבה המזל, התנשאות מעל מזרחים היא כבר דבר לא לגיטימי בתרבות, בחברה ובתקשורת. אך מה לעשות, יש כאלה שבכל זאת הרגש הזה בוער בהם, והצרפתים מאפשרים להם להחצין אותו. רוב העולים הללו במקור ממוצא צפון אפריקאי, אך כיוון שהגיעו לכאן מצרפת, הם מסומנים כ"אירופאים". לכן, למי שמתגזען עליהם מתאפשר להביא לידי ביטוי את הגזענות הישנה והאיומה כנגד ספרדים,במסווה של בעיטה ביבשת הלבנה והבורגנית.

      כמה קל להעמיד פנים שאתה סונט בחזקים כשאתה למעשה עושה את ההפך. אחרי כל כך הרבה מערכונים, פוסטים ופרסומות שהלכו בדרך הזו, "לה פרומיז" נוקט בגישה הגונה הרבה יותר, ומצייר את תמונת המציאות בקווים עדינים ולא גסים. כל זאת, בלי לעשות הנחות לאותם עולים, שהסדרה בהחלט מראה כי גם להם יש לפעמים חלק בהתעצמותה של אותה אי-הבנה מצערת בינם לישראלים שמקבלים את פניהם.

      כדאי לצפות בפרק השלישי של "לה פרומיז" ובשני קודמיו, הזמינים ב-VOD. גם כיוון שהסדרה עשויה לעילא ומרגשת כשלעצמה, וגם בגלל שהיא מציגה נקודת מבט רצינית על סיפור עצוב שעד כה היה נוח לכולם להפוך לבדיחה, וחושפת את הפרצופים האמיתיים מאחורי האנשים שהתרבות המקומית אהבה עד כה לצייר כקריקטורות.

      אפשר בנקל לדמיין את התגובות לכל האמירות שכאן. יהיו ודאי כאלה שיתגוננו ויזעקו – "הם הביאו את זה בעצמם!", "הם בעצמם גזענים!", "מה אתה מרחם עליהם, יש יותר מסכנים" וכיוצא בכך. אבל תירוצים הם תמיד תירוצים, גזענות היא תמיד גזענות והכי חשוב – בני אדם הם תמיד בני אדם. "לה פרומיז", בעשייתו הרגישה, האנושית ומלאת החסד, מזכיר זאת מחדש בכל פרק ופרק.

      לה פרומיז (יח"צ , ענת שוורץ)
      חפשו את שלושת הפרקים. מתוך "לה פרומיז" (צילום: יח"צ, ענת שוורץ)

      לא סתם נקראת הסדרה דווקא כך, כשם המילה הצרפתית שפירושה "המובטחת". היוצרת ענת שוורץ מבינה את אחד משורשי הבעיה. רבים מן העולים רואים את הגעתם לכאן כמימוש נדר וכחלק מחזון גדול הרבה יותר מהם ומאיתנו. למי שכבר נמצא פה, טרוד בצרותיו היומיומיות המתמשכות, אין כוח למשיחיים שבאים להגשים את עצמם דרכו.

      שוורץ לא מאשימה אף אחד מן הצדדים אלא רק מתחילה דיאלוג, שלא תהיה ברירה אלא להמשיך לנהל אותו. העלייה מצרפת לפעמים מצליחה ולפעמים נכשלת, כפי שמתואר כאן, אבל היא לא הולכת להפסיק. כעשור אחרי אותו מערכון על התיירים הצרפתיים, מגיעה "לה פרומיז" ומציבה לו סוף כל סוף את תגובת הנגד הראויה. מי שיתעלם מן הסדרה הזו ומאמירותיה עכשיו, יפגוש במהלך עשר השנים הקרובות עוד יצירות רבות שיילכו בדרכה. גם זו הבטחה.

      לה פרומיז (יח"צ , ענת שוורץ)
      העלייה מצרפת היא אחד האתגרים הגדולים של החברה הישראלית בעשור הקרוב, והסדרה הזו היא רק ההתחלה. מתוך "לה פרומיז" (צילום: יח"צ, ענת שוורץ)
      לה פרומיז (יח"צ , ענת שוורץ)
      רגיש, אנושי, מלא חסד. מתוך "לה פרומיז" (צילום: יח"צ, ענת שוורץ)