1. הייד פארק, אחד מסמליה המוכרים ביותר של לונדון, משתרע על פני 2.5 ק"מ של גנים מוריקים, אגמים ושדות, ונודע גם בזכות בימת הנואמים המפורסמת, המאפשרת לכל אדם לשטוח מעליה את מסריו לעולם. פינת הייד פארק היא כשלעצמה מקום אמיתי, ומהווה מפגש חשוב בין מספר צמתים ורחובות מרכזיים בעיר הבירה הבריטית. הסמליות הזאת שימשה השראה לשם הקוד שנקבע (ולשם הפרק הקרוי עליו) למקרה שבו המלך ג'ורג' ימצא את מותו. הייד פארק הוא מקום כה הומה עד שניתן להיעלם בו בגלוי רק מעצם ההיטמעות בטבע ובהמון, ופינת הייד פארק מקשרת בין מקומות מרכזיים לבין עצמם. וכך, במחי שלוש מילים, התאפשר לראשי המדינה לתקשר ביניהם באופן פומבי וגלוי על האירוע הכי סודי שניתן להעלות על הדעת, ולאפשר לשמור בחשאי מידע קריטי על הסמל הגדול ביותר של האומה.
במקור היה זה טומי לסלס שהתקשר לעוזרו בלונדון מבית סאנדרינגהאם, ואמר: 'פינת הייד פארק. לך לצ'רצ'יל ולמלכה מרי ואמור להם זאת". ההודעה הזאת הובילה לכינוס בהול של הקבינט, שם התבשרו ראשי המדינה על מותו של המלך. בהקשר של הפרק הנוכחי, אפשר לראות בשם הזה גם התייחסות למצבה של אליזבת. כיאה ליורשת הכתר ניצבה אליזבת אף היא במרכז תשומת הלב, התחבאה במקום גלוי. צ'רצ'יל אמנם ראה את הנולד, כפי שראינו בפרק הראשון, והבין את הצורך להכין אותה מראש למשא הכבד שתיקח על כתפיה. ואולם התגובות של סובביה ושל פיליפ עצמו, מוכיחים עד כמה הידיעה הזאת על גורלה הקרב ובא נדחקה אל הרקע. בהשראת ביקורה הפוטוגני באפריקה - אליזבת היא הפיל שבחדר, זה שכולם מודעים אליו אבל איש אינו מעז לבטא בקול רם. וברגע שבו הייד פארק נעלם ומותיר אותה תחת אור הזרקורים של אומה שלמה, היא נגלית לפתע באור חדש.
2. סטיבן דלדרי, במאי שני הפרקים הראשונים של העונה, בוחר בטכניקה יעילה במיוחד כדי להעביר את עוצמת הרגש של מות המלך. בעוד אליזבת היא גיבורת הסדרה, ומטבע הדברים גם מי שהושפעה ביותר בעקבות המוות, כאבה האישי על מות אביה נדחק הצדה. יש בבחירה הזאת חיבור מובהק לנרטיב של הפרק, שדורש מהנושא או הנושאת בכתר להתנתק מיד מחייו או חייה הקודמים. המצלמה מלווה את אליזבת ממרחק ביטחון בעת שהיא מקבלת את הבשורה ומתמודדת איתה לצדו של פיליפ, כאילו חוששת לפרוץ את מרחק הביטחון מהסמל הגדול. גם בסצנה שבה אליזבת מגיעה להביט בגופתו של אביה, היא פונה עם גבה למצלמה כדי להסתיר את כאבה האישי.
תחת זאת, מעביר "פינת הייד פארק" את משא האמוציות אל הדמויות שמסביב. כל אחת מהן מוסיפה בדרכה שכבה נוספת של כאב ואובדן: המלכה מרי, שראתה את בנה הראשון בוגד במחויבות ומתנתק מהמשפחה, וגוזר על בנה השני את העול שיביא לסיום המוקדם של חייו; המלכה, האדם היחיד שהמשיך לפנות אל המלך בשמו המקורי, שרצה אל החדר כדי להיפרד מאהובה וחברה הקרוב; מרגרט, שמאבדת ברגע אחד את אביה ואת פיטר, קופאת במקומה ולא מצליחה להחליט אל מי מהם לרוץ קודם לכן; צ'רצ'יל, שכואב את הכאוס וחוסר הבהירות שמביא עמו העתיד. הרגעים האלה הם במהותם הגדולה של "הכתר", שמאגדת בתוכה אינספור שברוני לב ואובדנים קטנים כגדולים לאורכה. כל אחת מהדמויות בו היא טרגדיה קטנה שמושפעת מכוחו ההרסני של הכתר המרחף מעליה.
דלדרי מרחיב את המעגלים הללו גם לדמויות חד פעמיות וקטנות, כמו הילד שאותו לימד פיליפ לנהוג ומסיר לעברו את כובעו לאות אבל, המארחים שמביטים בעצב באליזבת כשהיא יוצאת לקחת על כתפיה את המשא של האימפריה, ועובדי הארמון. באמצעות המעגלים הללו היא בונה את אפקט הדהוד עולמי של מוות עצוב, כזה שהשפעתו הולכת ונחלשת במעגלים הרחוקים, אבל נותרת גם בהם כאובדן של עולם ישן ומוכר.
3. במקביל להאדרת סמלו של הכתר והשפעתו הנרחבת גם על הפינות הרחוקות של העולם, "פינת הייד פארק" מצייר בחכמה גם גישה הפוכה לחלוטין של אפסיות האדם מול כוחות הטבע. היא ניכרת בבוטות המכוונת שבה אנחנו מתפרצים לחדרו של המלך המנוח עם מרגרט, באמצע תהליך החניטה. וכך כשנוזלי גופו של הסמל הגדול נשאבים באמצעות צינורות ענק, נראה לרגע אחד המוסד המפואר במערומיו: כזה שמנסה להמשיך ולהאדיר את פולחן האישיות של בשר ודם שברירי, שבסופו אינו שונה מאחרון נתיניו האבלים.
הניגודיות הזאת באה לידי ביטוי גם במסעם של אליזבת ופיליפ לאפריקה, וההיתקלות בפיל הענק בשמורת הטבע. כל גינוני הפאר וההדר שהורעפו על השניים מצד בני האנוש, מתגמדים ומתבטלים כשכוח טבע אמיתי פוגש בהם. וברגע הזה כל שנותר מגינוני המלוכה וגינוני כבוד היא אותה אפסיות האדם מול היקום. פיליפ אף משתמש במילים המדויקות "אתה המלך", כשהוא מנסה להרגיע את הפיל המסתער. רק בפרק שעבר ראינו אותו יושב עם ברטי בסירה ומרכין את ראשו בפני החובה הפטריוטית לדאוג לאליזבת. והנה, המעבר הזה מעולם המטאפורות והמילים אל המעשים, מעביר ברגע אחד של כנות נדירה את נאמנותו אל הכוח החזק באמת.
4. הסיור של אליזבת ופיליפ בקולוניות של האימפריה הבריטית תוכנן לעבור ב-13 מדינות ולהימשך חודשים. בפועל הוא נגדע כעבור שבוע בלבד. מותו של ברטי נקבע ב-7:30 ב-6 בפברואר 1952, והמלכה מרי קיבלה את הבשורה בזמן ארוחת הבוקר שעתיים לאחר מכן. השתלשלות האירועים מכאן והלאה מתוארת באופן נאמן להתרחשות ההיסטורית. אליזבת למדה על מותו של אביה רק בשעות אחר הצהריים, וזאת אחרי שמאמצים חובקי עולם נעשו כדי לאתר את בני הזוג, שסיירו בשמורות הטבע של ניירובי. עיקר המאמצים נעשו כדי למנוע מאליזבת ללמוד על מותו של אביה מכלי התקשורת, שהחלו לדווח על הסיפור בהרחבה. באופן אירוני, 32 העיתונאים שהתלוו לאליזבת ופיליפ במסעם, נהנו מיום חופשי ורובם הוערו על ידי צוותה של המלכה ולמדו ממנו על המאורע ההיסטורי. צלמי העיתונות קיבלו בעצה אחת החלטה לא לתעד את המלכה החדשה בשעת אבלה.
אחד האירועים המרכזיים שמדגיש הפרק הוא המעבר של פיליפ ואליזבת מטיפולו של מרטין צ'רטריס, לידיו של אלן "טומי" לסלס. צ'רטריס, קצין בצבא הבריטי, הוצב במזרח התיכון במהלך מלחמת העולם השנייה, ושב ב-1950 ללונדון כדי לשמש מזכירה האישי של אליזבת. אף שהפרק מציג את היחסים הקרובים בין הזוג לבין צ'רטריס, בפועל הם נמשכו פחות משנתיים. בפרק הזמן הקצר הזה הספיק צ'רטריס להתחבב על אליזבת בעיקר בזכות חוש הומור חד והנכונות והאומץ לומר את דעתו בכל הזדמנות. לסלס (בגילומו הנפלא של פיפ טורנס) לא היה נבל מאיים כפי שניתן להבין מהפרק, אבל הקפדתו על שמירת המסורת וכללי הטקס של המונרכיה, והחשש מכל מראית עין של סקנדל, עמדו בסתירה לאופיו המשוחרר של צ'רטריס. "הכתר" עושה שימוש בשני המזכירים כאמצעי נוסף להצגת המעבר החריף שנדרשה אליזבת לבצע במהירות. צ'רטריס הנוח והפמיליארי מזוהה עם חייה הנינוחים והשלווים כנסיכה, בעוד לסלס הוא התגלמות כובד האחריות וההקפדה על הכללים שמגיעה עם הכתר.
רמז נהדר נוסף לכך ניתן לראות בשיחה בין ברטי לאנתוני אידן, בה מצייר המלך את ההבדלים בין אלברט המודרניסט והחברי, לבין ג'ורג' ה-6 הקפדן והשמרן. הגרסה הבריטית ל"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם".
5. אחרי ש"וולפרטון ספלאש" הכשיר את הקרקע לגבי גילו המתקדם של צ'רצ'יל בעת היבחרו (77 בתחילת הקדנציה ב-1951), "פינת הייד פארק" מציג את המאבקים מתחת לפני השטח לזירוז הסתלקותו מהחיים הפוליטיים. אנתוני אידן, שבשלב זה כיהן כשר החוץ בפעם השלישית וציין 24 שנים בצמרת המפלגת השמרנית, היה חסר סבלנות במיוחד בהקשר הזה. על פניו, המציאות סיפקה לו לא מעט הוכחות לצדקת דרישתו: צ'רצ'יל המשיך להתייחס לענייני הפנים של בריטניה כסוגיה משנית, והתעניין בעיקר ביחסים עם ארה"ב וברית המועצות. אחרי שלוש המפלות הרצופות בבחירות, אותן הזכרנו בטור הקודם, חששו בכירי המפלגה השמרנית כי הניתוק הזה מהסוגיות החשובות לציבור הבריטי, יגרום נזק בלתי הפיך למפלגה בעתיד.
בנוסף, באחת מהסצנות המבריקות של הפרק, מתארים פיטר מורגן וסטיבן דלדרי כיצד התמודד צ'רצ'יל עם בעיות הבריאות שנבעו מהרגלי השתייה והעישון הכבדים שלו. אחת מהן הייתה חוסר יכולת לעמוד (או לשבת) בישיבות קבינט ארוכות. הרגע בו ראש הממשלה הנערץ ממהר לפתוח את רוכסן מכנסיו עוד בטרם עזב את החדר, מחשש שלא יספיק לעשות זאת לפני שיגיע לשירותים, הוא סמל לאופן בו נראה צ'רציל על ידי חברי מפלגתו הרבה יותר מאשר תיעוד נאמן של המציאות. כך או אחרת, הסצנה הקודמת לישיבת הקבינט, מוכיחה שצ'רצ'יל נקט באמצעים אחרים כדי להבטיח שיישאר מעודכן בכל נושאי היום. כשוונסיה סקוט מקריאה עבורו את מסמכי הישיבה מבעוד מועד מעבר לדלת האמבטיה, הוא מצהיר שהוא רושם נקודות במוחו כדי לא להיתפס לעולם במצב בו אינו מודע לענייני המדינה, גם אלו שהעסיקו אותו פחות.
כפי שמרמזת השיחה בין צ'רצ'יל לקלמי (קלמנטיין) - אידן וצ'רצ'יל קיימו ביניהם הבנה שקטה שהראשון יהיה יורשו עם תום הקדנציה ב-1955 (מה שאכן קרה). פרוטוקולים של דיוני הממשלה מאותן שנים מלמדים שאידן, בין אם בשל שאיפותיו שלו או בשל לחץ של אחרים, לא עצר בעד עצמו מלקרוא תיגר על מנהיגותו של צ'רצ'יל לאורך הדרך - בעיקר בשל ראיית עולמו הקולוניאליסטית של צ'רצ'יל והרצון לנצל את הסדרי המלחמה כדי להרחיב את השפעתה של בריטניה על אירופה. יחד עם זאת, הסצנה שבה הוא ממתין לנפילתו של צ'רצ'יל בעת הקראת ההספד למלך ג'ורג' נראית דרמטית מדי, ולו מפאת גודל השעה והצורך להרגיע אומה בחוסר ודאות. ואף על פי כן, אין ספק כי צ'רצ'יל ראה בנאום הזה ובבחירת המילים לקראתו נקודה מכרעת לגורלה של האומה בכלל, ולגורלו שלו בפרט.
ההספד שנושא צ'רצ'יל בפרק הוא למעשה גרסה מקוצרת וערוכה בקפידה של הנאום המקורי, אחד המפורסמים והזכורים ברפרטואר המרשים של ראש הממשלה האגדי. בין היתר נשמטו ממנו המילים החמות בהן תיאר כיצד הותיר עליו ג'ורג' השישי חותם עמוק, בהתנהלותו קרת הרוח ובנכונותו להשיא עצות והכוונה ברגעים קשים לאורך המלחמה. כמו כן, הזכיר את הפצצת ארמון בקינגהאם, והעובדה שבני משפחת המלוכה ניצלו ממנה בנס ושמרו עליה בסוד מהציבור כדי למנוע בהלה. את ההספד המלא והנוגע ללב ניתן לקרוא כאן.
6. באחד מרגעי השיא של הפרק שולחת המלכה האם מרי מכתב לאליזבת, רגע לפני שהיא יורדת לראשונה מהמטוס על אדמת בריטניה כמלכה. המכתב שבו מהדהד הקונפליקט בין אליזבת מאונטבאטן לאליזבת רג'ינה, והצורך של הכתר לנצח תמיד - הומצא על ידי פיטר מורגן לצרכי העצמת הרגע שמחלק את חייה של אליזבת לשניים. אבל משפט אחד בו ראוי אף הוא להתייחסות משלו: "ראיתי שלושה בתי מלוכה גדולים שנפלו בשל הכישלון להפריד בין הרגשות האישיים לחובות".
המקרה הראשון אליו מתייחסת מרי מפגיש את "הכתר" עם העונה השלישית של "פארגו", שהפרק השישי בה עסק בקצרה אף הוא ברצח הארכידוכס האוסטרי, פרנץ פרדיננד. הרצח התרחש כשפרדיננד הגיע לביקור בסרייבו, וזאת בעקבות נישואיו השנויים במחלוקת לאצילה צ'כית ממעמד נמוך הרבה משלו. הנישואים בין השניים הפכו את פרדיננד למושא ללעג, והובילו לקביעה כי ילדיהם לא יוכלו לרשת את הכתר לעולם. אף על פי כן ניסה פרדיננד לפצות את אשתו בכל הזדמנות, וההחלטה להגיע לחזות בתמרון הצבאי שהתקיים בסרייבו התקבלה, בין היתר, מכיוון שקיבלה אישור לשבת בו לצדו. שיירתם של השניים נפלה קורבן למארב שבשיאו נורו שניהם בידי המתנקש הסרבי, גברילו אופרינציפ, ב-24 ביולי 1914.
המקרה השני מקביל אף הוא לנושא בו עסקה "פארגו", הפעם בפרק החמישי: רצח משפחת הצאר ניקולאי רומנוב, שנחשב לשליט הגרוע ביותר בתולדות רוסיה. דרך משברים פוליטיים וניהול מחפיר של מלחמת העולם הראשונה, אחראי רומנוב למפלות קשות בשדה הקרב ולמותם של מיליונים. עם פרוץ מהפכת אוקטובר ב-1917 נתפסו ניקולאי ומשפחתו על ידי מורדים בולשביקים בעודם מנסים להימלט מהמדינה, והוצאו להורג כעבור שנה ברצח מזעזע במרתף בית בעיר יקטרינבורג.
המקרה השלישי שאליו מתייחסת מרי נתון למחלוקת. החשוד הראשון הוא וילהלם השני, הקיסר האחרון של גרמניה וסמל התארכות מלחמת העולם הראשונה והתבוסה הגדולה שנחלה גרמניה. הוא התפטר ויצא לגלות בהולנד. אלא שאפשרות מסקרנת יותר היא שמרי התכוונה ללא אחר מאשר בנה, הנסיך אדוארד, שוויתר על כתר המלכות לטובת נישואים לוויליס סימפסון האמריקאית, והפיל את כובד האחריות על אחיו, וממנו אל אליזבת עצמה. אף שאדוארד לא הביא במו ידיו לחורבן מוסד המלכות כמו הדוגמאות האחרות שצוינו כאן, "הכתר" בפרקיה הבאים תדגיש שוב ושוב את הקרע הגדול שהותירה בחירתו בארמון בקינגהאם.
עוד כמה קטנות
במחי שני פרקים (להוציא סצנת פלאשבק קצרה בפרק השלישי), סיים ג'ארד האריס את דרכו בסדרה, תוך שהוא מותיר עליה חותם משמעותי ומרגש. כמו בפרק הקודם, גם ב"פינת הייד פארק" הוא נראה בסצנה שבה שר לעיני משפחתו וחברים, הפעם לצד מרגרט על הפסנתר. השניים מבצעים את "Bewitched Bothered and Bewildered", קלאסיקה אמריקאית שכתבו רוג'ר והארט. ונסה קירבי, שמגלמת את מרגרט, סיפרה שחששה מאוד מהסצנה מאחר שאינה יודעת לשיר. כשראתה את האריס, שלקה בצינון קשה, משתמש במחלה כדי לגלם את המלך החולה - אזרה אומץ והצטרפה. קירבי גם לא הייתה אמורה לדמוע בסצנה, זה קרה משום שבאמת ריגשה אותה.
הסצנה של פיליפ והפיל המסתער היא הפעם הראשונה שבה התקציב העצום של "הכתר" וגודל ההפקה לא מצליחים להעלים פגם ויזואלי ניכר. ההעמדה של מאט סמית בסצנה חושפת באופן בוטה למדי את מיקום המסך הירוק, כולל הפער התמידי בין הסרטון המוקרן לבין האדם.
מלון טריטופס שבו מתארחים פיליפ ואליזבת בתחילת הפרק, הפך יעד אייקוני לחופשות בעקבות ביקורה הטראומטי של אליזבת. הוא כולל 50 חדרים וממוקם בגובה שמאפשר לאורחיו להשקיף על בעלי החיים בשמורה הסמוכה.