1. שם הפרק, "בית המטרה המיוחדת" הוא הכינוי שניתן לבית איפטייב בעיר יקטרינבורג, אליו הובאה משפחת הצאר ניקולאי הגדול ב-1917. ניקולאי, הצאר האחרון בשושלת רומנוב ששלטה ברוסיה מאז 1613, ויתר על כיסאו לאחר התפרצות מהפכת פברואר, נתפס על ידי המהפכנים ונשלח עם משפחתו הרחק מאזור הקרבות. מנהיגי המהפכה תכננו לערוך לו משפט ראווה עם השלמתה. בית איפטייב, מבנה מבודד ומרוחק ממסילות הרכבת, הוצב תחת מצור כבד של עשרות חיילים במעגל פנימי וחיצוני. בני המשפחה: הצאר, רעייתו וארבעת ילדיהם הקטנים, טבח, שתי משרתות ורופא המשפחה, חלקו יחד את חדרי הבית.
לאורך 78 הימים בהם שהו בבית נאסר על יושביו לדבר בכל שפה מלבד רוסית, הם אולצו ללבוש פעמונים כדי לסמן תנועה מחדר לחדר, הוזהרו שלא להתקרב לחלונות מחשש שיאותתו לעזרה, נאסר עליהם לקבל אורחים והקצבת האוכל והשתייה שלהם נגנבה פעמים רבות על ידי השומרים. מכונות ירייה הוצבו בנקודות מפתח מסביב לבניין. מכתבים מזויפים מ"חברים" הוברחו לבית על ידי השומרים כדי לנסות ולבחון את נכונותם של בני המשפחה להימלט. כאשר התעורר החשש שאנשי ה"צבא הלבן", הליגיון הצ'כי שמרד בסובייטים והתקרב ליקטרינבורג, ישחררו את בני המשפחה ויכירו במעמדם כיורשים החוקיים לשלטון במקום המורדים - הוחלט לחסלם.
בליל ה-17 ביולי, 1918, העירו השומרים את בני המשפחה והורו להם להיכנס למרתף הקטן במורד הבית "מחשש לשלומם". לאחר שהתמקמו, ניתנה ההוראה וקבוצת שומרים פתחה באש לעבר בני המשפחה. בתוך ההמולה נורו לא פחות מ-70 כדורים לעבר עשרת השבויים, בוצעו וידויי הריגה באמצעות כידונים וסכינים. כעבור 20 דקות של תופת, נדם הבית. גופותיהם של בני המשפחה נשרפו וננטשו במכרה סמוך, והשלטון הסובייטי לא הודה במעשה עד נפילת מסך הברזל, ופתיחת חקירה ב-1991.
2. אמיט סטאסי ומשפחתו הם "הרומנובים של מינסוטה". סמל לאצולה ועושר מעורר קנאה, זעם והשפלה. כמו במהפכה הסובייטית, גם הפעם גורם בעל אינטרס (ניקי) רכב על הרגשות העזים הללו כדי להגשים את מטרותיו. קלטת הסקס "שהפלילה" את אמיט היא ליל הסכינים הארוכות שפירק את המשפחה (גם אם לא תוכננה לעשות זאת במקור). סטלה מאבדת את האמון באמיט כבעל, גרייס מאבדת בו אמון כבת, הבית שהוא יסוד כוחו וגאוותו מתפוגג. והכל קורה בחדר אחד, בפרק זמן קצר מאוד.
לצד הפירוק המשפחתי, ממשיך וארגה לעמול על בידודו של אמיט. אחרי שביסס את עצמו כשותף, הוא מסמן את סיי כגורם שיש להיפטר ממנו. הסדקים במערכת היחסים ההדוקה בין השניים נוצרו עוד קודם לכן. סיי הוא מי שמצא את המתווך ארמנטראוב שקישר בין השניים לבין וארגה לצורך הלוואה, בלי בדיקת נאותות ובלי תחקיר אודותיו. בנוסף, סיי היה מי שהטיף לקו נוקשה מול ריי, שבסופו של דבר התפוצץ בפניו של אמיט. את הסדקים הללו מרחיב וארגה עם יצירת ספק לגבי מניעיו של סיי, עד כדי השערה לקשירת קשר עם ריי. אם איש סודו וקבלן הביצוע שלו אינו ראוי לאמון, המשענת האחרונה בחייו של אמיט מתפוגגת. טרף קל.
3. את הפרק פותח השיר "It's Hard to Be Humble" של מאק דיוויס. הוא נפתח בסיפור (כלי העבודה המרכזי של העונה הזאת) על הימים בהם התגורר לבדו בסוויטה במלון מרוחק. בשיר מוצא דיוויס תירוצים לכך שהבדידות שלו היא למעשה תוצאה של קסמו האישי יוצא הדופן. "ככה זה מרגיש להיות לבד בקצה הגבעה. ולנסות להבין מדוע", מסביר דיוויס למאזיניו לפני שהוא מתחיל לשיר.
"הו אלוהים, קשה להיות צנוע כשאתה מושלם בכל דרך אפשרית / אני לא יכול לחכות ולהביט במראה כי אני הופך נאה יותר מדי יום / להכיר אותי זה לאהוב אותי, אני חייב להיות איש משכמו ומעלה / הו אלוהים, קשה להיות צנוע, אבל אני מנסה ככל יכולתי". בבית אחר מכריז דיוויס: "לעולם לא אהיה בודד, כי אני מוקיר את חברתי שלי".
בהקשר של הפרק הנוכחי, עומד השיר הזה דווקא כסתירה קודרת למצבו של אמיט. הוא מלווה אותו בזמן הנסיעה בשממה המושלגת, כל הדרך אל החבילה על מדרגות ביתו, שמכילה את הקלטת שתוביל לפירוק משפחתו ולבדידות שאינה קלילה או משעשעת. הגדרתו של אמיט נובעת מהיותו איש משפחה ובלעדיה הוא נראה אבוד. הקושי הזה משתק את הרצון שלו להתעניין בעסקיו, ומשחק עוד יותר לידיו של "שותפו" החדש.
ובכלל, צניעות היא אחד המפתחות לתסבוכות שבהן נמצאות הדמויות השונות. אם אמיט היה כזה, הוא היה פונה למשטרה מיד אחרי שוארגה סירב לקבל את ההלוואה חזרה בפעם הראשונה (במקום לנסות ולסחוט אותו). אם ריי היה כזה, הוא לא היה שולח את מוריס לאפיי לשוד שהסתבך לרצח. אם סיי היה כזה, הסכסוך עם ריי יכול היה להיפתר עוד קודם לכן, ואם ניקי הייתה כזאת היא לא הייתה מוכה עד סף מוות. על החטא הזה משלמים כל הארבעה בשורה של עונשים אכזריים במיוחד - משתיית "מים שעורבבו עם מקל לא שגרתי", דרך השפלות, כאבים ועלבונות.
4. באופן אירוני ביחס למצבו של אחיו, ריי הוא מי שהוביל את עצמו לבדידות בזכות הקשר עם ניקי. אחרי שעזב עבורה את עבודתו, הסתבך בהזמנת רצח, וחיסל סופית כל אפשרות לסדר את ההדורים עם אחיו אחרי קלטת הכופר. בניגוד לאמיט, הוא עדיין לא רואה את הבדידות הזו. בזכות הכסף של אמיט, ניקי קיבלה את המימון שתמיד רצתה. הדרישה למאה אלף הדולרים הפכה ל-200 אלף ואיתם גם הבול המפורסם - זה שמסמל עבורה את העושר האצילי, הרומנובי - מעידים על הפוקוס האמיתי שלה. העובדה שלא סיפרה על מהות הפגישה שלה עם סיי לריי, רק מעלה את החשד שהייתה נעלמת עם הכסף אם היה ניתן לה במעמד הזה, ומותירה את ריי לבדו.
ללא ניקי, ריי הוא מפסידן מובטל שמתנייד באוטובוס (האם הקורבט הגיעה סוף סוף למגרש הגרוטאות?). איתה הוא לא יותר מסרח עודף למזימותיה להתעשר. ריי רואה בה את הישועה שתהפוך אותו לאיש משפחה מושלם, כמו אחיו. התגובה שלו כשהוא מגלה אותה באמבטיה היא חשש לא רק לחיי אהובתו, אלא גם לחלק היציב היחיד שעוד נותר בחייו. ומההיכרות איתה עד כה, קשה להעריך שהאמביציה להתעשר תיחלש בעקבות המפגש עם בריוניו של וארגה.
5. סוגיית ה"עובדות האלטרנטיביות" שיחקה תפקיד משמעותי בפרק הזה, וממשיכה בכך את הקו של העונה כולה, שקורץ שוב ושוב למציאות. "אתה לא חייב לאהוב את האמת כדי שתהיה אמיתית", אומרת גלוריה לדוני כשהיא והשוטרת לופז מציגות בפניו את תיאוריית הטעות בזיהוי של מוריס לה פיי. "את בטוחה?", הוא משיב לה. הדוגמה הבולטת ביותר לכך בפרק היא כמובן זו של ניקי, שמבינה לפתע כי הסיפור ש"ביימה" עם ריי הפך כעת לאמת. "אנחנו רוצים עוד 100 אלף דולר כדי לספר לה את האמת האחרת", היא אומרת לסיי; "אין אמת אחרת", הוא מנסה, לפני שהתשובה החוזרת בפעם השניה: "אתה בטוח?".
"סיפורים" נוספים לאורך הפרק: הסיפור של מו (מפקד המשטרה החדש) על שתי ילדות בנות 9 בשם לורה בקסטון שמצאו את עצמן קשורות זו לזו בגלל בלון אדום אחד. זהו הסיפור שמו אוהב כדי להוכיח את קיומם של "צירופי מקרים". כשגלוריה מציגה בפניו את הסיפור שלה על רצח אמיט סטאסי, הוא קובע: "אני שונא את הסיפור הזה, יודעת למה? את לא יכולה להוכיח אותו". מקרה נוסף הוא הספרים המזויפים שנמצאים ברשותו של וארגה ויעברו לנציג מס ההכנסה.
6. התחושה שהעונה הזאת חלשה במעט מהעונה הקודמת באה לידי ביטוי מובהק בדמותו של מו, פקיד אפור וטיפש שהתרומה שלו לעלילה מאוד חד ממדית וצפויה. במידת מה זה מזכיר את החולשות של העונה הראשונה. חצי העונה שעוד לפנינו מהווה זמן די והותר כדי לגרום לו להפוך למשמעותי ומובחן יותר, אבל כבר כעת הוא פוגם במעט בגלוריה הנהדרת. ראינו כיצד שתי דמויות שוטרים מפותחות יכולות להעלות זו את זו לאורך עונה 2, העניין הזה חסר הפעם.
סצנת ההכאה של ניקי "נוחה" אף היא באופן מכעיס למדי. משום מה איגור ומימו הקפידו להכות נמרצות רק בגופה, והותירו את פניה היפות ללא שריטה - התרחשות לא סבירה בעליל בהנחה שביקשו להרוג אותה או לפחות לפגוע בה קשות (ולו כדי להרתיע את סיי). גם הכניסה שלה לאמבטיה נראית תמוהה לחלוטין, בהתחשב במצבה הקשה. מדוע היא התעקשה לגרור את עצמה, מכל המקומות, דווקא לאמבטיה? האם המיטה או הרצפה לא היו מקומות הגיוניים יותר?
ורק למען האיזון הקדוש, מייקל סטולברג ראוי לשבחים על כל מחצית העונה הזאת, אבל בפרק הזה הוא מצליח להפוך לגיבור הטראגי האולטימטיבי - זה שמלא בכוונות טובות ופעם אחר פעם כושל. ותצוגת המשחק המושפלת והכואבת שלו כל כך יעילה.
"פארגו" משודרת בצמוד לארה"ב, ימי חמישי ב-22:00 ב-HOT HBO וב-VOD.