"לכל אחד יש משהו להסתיר. אנשים מסתירים מידע. אנשים מגזימים. אנשים משקרים. וכשזה בלתי אפשרי לסמוך על אף אחד. נותר רק לחזור לעובדות, ולהסיק מסקנות בעצמנו".
- פיטר מלדונדו, ה"יוצר" של "חוליגן אמריקאי".
מבין שרשרת השדים והרעות החולות ששוחררו במהלך מערכת הבחירות הסוערת לנשיאות ארה"ב בחורף שעבר, נדמה שביטוי אחד - צמד מילים שעליו לא נחזור - הפך מעיק ונורא מכולם. בראש ובראשונה משום שבאמצעותו הוחלפו כל מושגי האמת והשקר, הטעויות המכוונות והמקריות, דברים שנעים לשמוע ודברים שגורמים לגירוד בעור. לכולם כעת יש את אותו שם ואותה תגובה, מוויכוח חברי במשרד ועד תגובות ממשרד ראש הממשלה. אבל הביטוי הזה הוא הרבה יותר מעוד שלב בהידרדרות העקבית של השפה, "הודות לו" נדמה ששום דבר לא מוחלט עוד. הכל סובייקטיבי, הכל בעיני המתבונן, הכל תוצאה של אינטרס. ובמציאות שכזו, שבה הרשויות ובעלי הסמכות נחשבים מראש למחוללי הרע, הכוח והדין עובר לידי הציבור. אין ז'אנר טלוויזיוני שניצל את השינוי הזה במאזן הכוחות טוב יותר מה"פשע האמיתי", ואין דרך טובה יותר לבחון את הכוח האדיר והסכנות שבו מלבד סאטירה.
למשמע המושג הזה, הציפייה הטבעית שלנו היא לדמויות וסיטואציות קיצון, ששמים ללעג את התופעה ובה יוצרי טלוויזיה ומעריצים אובססיביים נכנסים לנעליהם של שופטי בתי המשפט וקציני המשטרה. אלא ש"חוליגן אמריקאי" של נטפליקס יעילה כל כך במסר שלה, דווקא בגלל שהיא רצינית להחריד בפרשה אותה היא מתיימרת "לחקור". במרכזה עומד מעשה קונדס בתיכון אמריקאי, שבמסגרתו רוססו 27 פינים על מכוניותיהם של ממורי בית הספר. החשוד העיקרי במעשה, דילן מקסוול (ג'ימי טטרו), הוא הליצן של התיכון - תלמיד כושל ומועד לפורענות, החתום על שורת מעשי קונדס קודמים בבית הספר. אין לאיש ספק שהוא אשם, וזאת על אף שבניגוד לטבעו הוא מכחיש בכל תוקף את המעשה ושהראיות נגדו נסיבתיות בעיקרן. נשמע מוכר? זו כמובן הכוונה. "הג'ינקס" ו"להפוך אדם לרוצח", הציבו במרכזן את אותו חשוד מפוקפק ועמום כלפי אדם שאיש אינו מאמין בחפותו. ובדיוק כמו במקרים הללו (ואחרים כמו "סיריאל" או "צל של אמת"), גם הפעם נרתמים דוקומנטריסטים צעירים כדי למצוא את האמת.
עצם ההחלטה ללכת על סדרה כמו "חוליגן אמריקאי" מלמדת על האומץ היצירתי של נטפליקס, והנכונות של ראשיה להעניק חבל ארוך ליוצרים מוכשרים. דרמות "פשע אמיתי" הן פרה חולבת, שגוררת באזז תקשורתי עצום, צפיות חוזרות ועיסוק אובססיבי בכל פרט, וכל אלה מיתרגמים לרייטינג מעולה. "חוליגן אמריקאי" לוקחת את רוח האקטיביזם החברתית הזאת ומרססת עליה פין ענק. באמצעות מציאות מוקומנטרית המוצגת מנקודת מבטה של "סדרה" בשם "אמריקן ונדל", רודפים (בהרבה מקרים, בפועל, באמצעות מצלמות רועדות בסגנון פאונד פוטג') שני "יוצריה", תלמידים המשתייכים לצוות תוכנית הבוקר של בית הספר, אחרי שלל תיאוריות וחשודים אפשריים, הופכים בעובדות, מבצעים שחזורים ותחקירי רקע על דמויות מפתח, ובאופן בלתי נמנע בסדרות כאלה - מתאהבים במרדף ובכוח שמספקת להם המצלמה.
הרצינות התהומית ועומק הירידה לפרטים ב"חוליגן אמריקאי" הופכת אותה להרבה יותר מגיחי-גיחי מהנה אבל חולף. בדומה ל"UnREAL" בעונתה הראשונה, נוצר כאן שילוב מרתק בין הערצה לביקורת על הז'אנר. למעשה, ניתן לומר ש"חוליגן אמריקאי" היא בכלל דרמת תיכון שעליה הודבקו החוקים והגימיקים של "פשע אמיתי". בשנה שבה "13 סיבות" הכתה גלים בזכות הטיפול שלה בהתעללות והתאבדות בתיכון, ו"פה גדול" העניקה ביטוי וולגרי וחכם לצדדים המגעילים של גיל ההתבגרות, "חוליגן אמריקאי" מאמצת אף היא באופן מדויק את עולמם של בני נוער - ומציבה בפרונט את הקלות הבלתי נסבלת של תיוג אוטומטי.
דן פראולט וטוני יאסנדה, היוצרים האמיתיים של הסדרה, מאמצים כאן הלכה למעשה את אותו ביטוי נוראי וידוע לשמצה שבו פתחנו, ומפקפקים באמצעותו בהכל ובכולם בזכות אותם תיוגים. התוצאה היא ניפוח מופרך של כל פרט מידע (האם "הייי" עם שלושה י' היא הזמנה סודית לסטוץ?), עדים שהמצלמה גורמת להם להפריז בדבריהם לצורכי פופולריות ונקמה, חשיפה של עובדות רגישות הקשורות לחייהם של אנשים שהקשר בינם ובין פתרון המקרה קלוש, סכסוכים פנימיים בין היוצרים לבין עצמם - ועוד שלל דרכים מתוחכמות שחושפות את הבעייתיות של הפשע האמיתי, כמו גם את הטוטאליות של דרמת התיכון.
קשה להיסחף בביקורת ובהתנערות שכאילו מתבקשת מהתופעה של "פשע אמיתי", כשלנגד עינינו נפרש סיפור כל כך מוצלח ומרתק. ההישג הזה של הפיכת מקרה ביזארי וטיפשי על פניו לטלוויזיה חכמה ומסקרנת, אינו מובן מאליו כלל וכלל כמובן. הוא גם מוכיח עוד אמיתות שלמדנו מאז אותה מערכת בחירות (ובכלל, בעולם שבו "משפחת קרדשיאן" היא תופעה טלוויזיונית אדירה): התפר שבין התפל והעיקר היטשטש כבר מזמן. מה שבעבר נחשב לא רציני וראוי לגלגול עיניים, יכול להפוך בכל רגע לנושא החם ביותר על סדר היום. בין אם מדובר בכריעה בזמן המנון, קקי של כלבה או ליצנים. ובכלל, אם מעשה קונדס בתיכון יאפשר לנו להתפרסם ולהרגיש חשובים, למה שהוא יעניין אותנו פחות משחיתות ממסדית בצמרת השלטון. ובנוסף, אי אפשר שלא להתפעל מאיכות המשחק המרשימה שמפגינים הכוכבים הצעירים והאלמונים של "חוליגן אמריקאי". ג'ימי טטרו מצליח להפוך את דילן הדוש והסטלן לדמות נוגעת ללב, אבל גם שלל המורים והתלמידים שלצדו (ראויים לציון טיילר אלוורז וגריפין לוק בתפקיד "הדוקומנטריסטים") מצליחים לייצר דמויות שקל להזדהות ולהבין אותן.
כלי נפלא נוסף שבו משתמשת "חוליגן אמריקאי" הוא ברתימת הרשתות החברתיות של גיבוריה. סטוריז באינסטגרם, סרטוני סנאפצ'ט, צ'אטים במסנג'ר, כל אלה עומדים כמעט בסתירה לאופי הרציני והמחקרי של התלמידים, יוצרי הסדרה. באמצעות האפשרות לתזמן פוסטים, למקם אדם באופן גיאוגרפי על פיהם או אפילו להשתמש בהם כדי למתוח קו זמן שיוכיח אליבי - מניחה הסדרה את האצבע על הסכנה הממשית של הזמינות התמידית שלנו, ומרמזת כמה פשוט יהיה להפוך כל אחד מאיתנו לגיבור של "פרשה" שכזאת, באמצעות חיבור רנדומלי של פוסטים ומיקומים. בה בעת, האימוץ הזה של תקשורת חדשה מציג לראשונה בטלוויזיה את עולמם של בני נוער בשפה ובדרכי התיעוד שלהם. יש כוח גדול בהצגה הזאת של המציאות, כפי שהיא נראית מנקודת מבטם של הגיבורים, וקשה להיזכר בסדרה שעשתה זאת בצורה מקורית ויעילה כל כך. לבסוף, ניכר ב"חוליגן אמריקאי" הבוז לתרבות הטסטמוניאלז. בין אם מדובר בריאליטי זול או בחקירה של רצח שלא פוענח, הסכנה בכך שהמסקנות והעמדות שלנו נקבעות על פי ריאיונות ערוכים עם אנשים שמציגים את האמת שלהם מנקודת מבטם, מעולם לא הייתה ניכרת ויעילה יותר.
חשוב לציין שמתחת לכל הביקורת היצירתית הזאת, "חוליגן אמריקני" גם משעשעת מאוד, ויודעת לעמוד במדויק על התפר שבין רציני מדי לבין מודע לעצמו. בניגוד לסדרות עליהן היא רוכבת/צוחקת, היא לא נמרחת ולא נגררת, ובדומה להן גם לא ממהרת להגיע למסקנות חותכות לגבי השאלה העומדת במרכזה. העיקר הוא חוויית המחקר והמסע בעקבות התשובה, וגם ההבנה המפתיעה עד כמה כל אלה הפכו בזמן האחרון מאמצעי בידור לכלי שקובע גורלות.
