"אנחנו יכולים להבטיח שלעולם לא נבצע פשע, אבל אנחנו לא יכולים להבטיח שמישהו לא יאשים אותנו בפשע. ואם זה יקרה, אז שיהיה בהצלחה עם מערכת המשפט הזאת"
מטורף ככל שנראה עידן המגה-טלוויזיה שבו אנחנו נמצאים, מדובר בזמנים מרתקים לחיות בהם. מהפכות שתועדו בעבר בספרים ומיתולוגיות מתרחשות כעת לנגד עינינו. לרובן המכריע, כך נדמה, מכנה משותף של חוסר אמון הולך וגובר ברשויות המסורתיות. מחקר שנערך בארה"ב בנובמבר האחרון גילה כי רק אחד מכל חמישה אמריקאים עדיין מאמין במוסדות הממשל (בהשוואה ל-77 אחוזים בסקר מקביל שנערך ב-1960). הצלילה העמוקה הזו היא תוצאה של שרשרת פרשיות מ"ווטרגייט" דרך המשברים הכלכליים, המלחמות בעירק ואפגניסטן, הוריקן קתרינה, הדלפת מסמכי וויקיליקס ומקרים רבים נוספים, אבל היא אינה ייחודית לארה"ב. לראייה, התופעה של מתלוננות תקיפה מינית בישראל שמוותרות על הסעד מהמשטרה ומבתי המשפט, ובוחרות להביא את סיפורן ישירות אל הציבור ברשתות החברתיות. משפט זדורוב והפולמוס העצום שעורר סביבו הוא דוגמא נוספת לפער הזה. בתחום התרבות מתבטא הטרנד הזה בז'אנר חדש של דרמות דוקומנטריות מ"הג'ינקס" ועד "סיריאל". מקרים שמוכיחים שלחוסר האמון הזה יש ביסוס במציאות.
הרציונל ברור: גופים עתירי ממון ומשאבים כמו HBO ונטפליקס מסוגלים להעסיק מאות אנשי מקצוע ומומחי משפט, להתעמק בראיות של משפטים שנויים במחלוקת, להשיג חומרים ארכיוניים, לממן בדיקות יקרות במעבדות מתקדמות ולשפוך אור במקום שבו רשויות החוק בסך הכל מנסות לסגור את התיק ולעבור הלאה. במקרה של "סיריאל", סדרת פודקאסטים מצליחה אודות רצח של סטודנט במדינת מרילנד ב-1999, הוכח שהרעב הציבורי למקרים מורכב עוד הרבה יותר. גם סקירת "לואו-טק" של עוולות, קונספירציות ומקרים גבוליים הופכת ללהיט בחסות ז'אנר השקיפות החדש. "הג'ינקס" הצליחה להביא באמצעותו לפתרון של תעלומה בת יותר מ-30 שנה ולטלטל עוד יותר את אמונו של הציבור במערכת המשפט שלו. ועכשיו מגיעה מה שנראית כמו סנוקרת חזקה אפילו יותר. סיפור כל כך מדהים עד שאם לא היה אמיתי, היינו מאשימים את התסריטאי שלו באובר-דרמטיזציה.
"Making a Murderer" ("לעשות רוצח" בתרגום חופשי) מגוללת את סיפורו של סטיבן אייברי, בן למשפחה ענייה של מתבודדים המתגוררת במחוז מניטווק (Manitowoc) בוויסקונסין. ב-1985 הואשם אייברי באונס ברוטאלי שהתרחש ביער קרוב למגרש הגרוטאות שבו מתגוררת משפחתו. על אף שהראיות במקרה היו שנויות במחלוקת במקרה הטוב, אייברי הורשע על ידי חבר המושבעים ונשלח לכלא ל-18 שנים, לפני שבדיקת DNA ניקתה אותו מאשמה וחשפה כי התוקף האמיתי היה אנס אלים שפעל במשך שנים באזור והיה מוכר למשטרה. אייברי יצא מהכלא והפך באחת לכוכב תקשורת אבל האידיליה נמשכה שנה בלבד. בעודו מנסה לשקם את חייו, הכין אייברי תביעה על סך 36 מיליון דולר נגד משרד השריף ונגד מחוז מניטווק בעבור עוגמת הנפש שנגרמה לו בשל מאסר השווא. שבועות ספורים לפני שתביעתו עמדה להתברר בבית המשפט, הוא הואשם באונס, רצח והתעללות בגופתה של צלמת בשם תרזה הולבק, שנראתה בפעם האחרונה בשטח שסביב ביתו. וכך, בפעם השנייה בחייו, יצא אייברי להילחם על חפותו, אלא שבמקרה הזה עומדים מולו השוטרים ואנשי המחוז שחשף בקלקלתם ואשר אותם ביקש לתבוע על הנזק שנעשה לחייו.
יוצרות הסדרה מוירה דמוס ולורה ריקרדי, שהכירו בלימודי הקולנוע באוניברסיטת קולומביה, התוודעו לפרשה לראשונה בנובמבר 2005, הסתקרנו והחליטו לנסוע לוויסקונסין כדי לחקור את המקרה. הן תכננו להישאר במקום מספר שבועות, אך ההשתלשלות הדרמטית של החקירה הובילה לכך שבילו במחוז שנתיים וחצי, תיעדו את כל הדיונים המשפטיים וריאיינו את מרבית כוכבי הפרשה. הסדרה הוצעה למגוון רשתות (ביניהן HBO) שוויתרו עליה, לפני שנטפליקס אספה אותה לחיקה. בהרבה מובנים "עשייתו של רוצח" ו"הג'ינקס" הן דומות להחריד ושונות לחלוטין. אנדרו ג'ארקי, יוצר סדרת הפשע של HBO ביים סרט על המקרה של רוברט דרסט ומצא את עצמו נגרר עמוק אל תוך הפרשה על ידי המיליונר התמהוני, שנחשד בשורה של מקרי רצח שלא פוענחו מעולם ויצר עמו קשר. אלא שדרסט הוא תמונת מראה של אייברי העני, חסר ההשכלה והמוזנח למראה. בעוד שהראשון הוא בן לאימפריה נדל"נית ממנהטן, שידע להקיף עצמו בטובי עורכי הדין שכסף יכול לקנות והשתמש בהונו כדי להפקיד ערבויות ענק ששימשו אותו כדי להימלט מהרשויות, אייברי (וברנדן דאסי, אחיינו בן ה-16, שנחשד בסיוע לרצח) מנסה להוכיח את חפות מתוך כותלי בית הכלא, ללא כסף לייצוג משפטי, משפחה מבוססת או משאבים, כשבני עיירתו נוטרים לו טינה ובצד השני עומד כוחה המלא של רשות מבוישת שנחושה להרשיעו בכל מחיר.
העיסוק הזה באנשים עניים, נטולי אמצעים וכוח השפעה שמהווים טרף קל לרשויות, מוצג ב"לעשות רוצח" בצורה כל כך אפקטיבית עד שהוא ממש מרתיח את הדם. באחד מהרגעים המצמררים לאורכה מסביר אחד מגיבורי הפרשה בגילוי לב לאמו שהוא פשוט טיפש מכדי להבין מה מצופה ממנו להשיב בחקירה. החולשה הזאת מעצימה את הרעיון שמרחף מעליה כל העת, מבלי לומר את המילים המפורשות לעולם: היכולת של אדם להגן על עצמו בבית המשפט היא פונקציה של מעמד חברתי, יכולת כלכלית והשכלה. הצדק אינו עיוור והחזקים לא שווים לחלשים בפני בית המשפט. הטענה הזאת אמנם לא חדשה, אבל הפער בין הידיעה שהיא קיימת לבין צפייה בה כשהיא מתפתחת באופן כזה הוא תהומי.
"לעשות רוצח" מעלה שורה של שאלות מרתקות ומצמררות כאחד. הגדולה והמשמעותית שבהן היא שאלת הצדק. באחד מפרקי הסדרה קובל עורך דינו של אייברי כי האנושות התקדמה עשרות מונים בשלל תחומים, אולם עדיין לא הצליחה למצוא שיטה יעילה למציאת צדק אמיתי. האם אדם מן הישוב מסוגל להגן על עצמו כראוי כשמולו עומדים תובע מחוזי, שוטרים בכירים ותקשורת מקומית שכבר שפכה את דמו? יתרה מכך, האם הליך החקירה אינו מכור מראש כשלאמונים עליו יש אינטרס מובהק, והאם עצם ההאשמה במעשה כלשהו (בין אם הנאשם ביצע אותו או לא) אינה מותירה על האדם כתם שלא יוכל למחוק לעולם? הסדרה מחדדת את השאלות הללו באמצעות עשרות תיעודים של חקירות, מסמכים ושיחות עם חוקרים ומומחים. המציאות הזאת מערערת לחלוטין את "חזקת החפות" שבה מתפארת החברה האמריקאית במשך שנים. אייברי לא רק נדרש להוכיח את חפותו כשהראיות המוצגות מולו רעועות ומוטלות בספק, אלא חייב לדבוק בקו הגנה מדהים שלפיו הופלל על ידי אותה רשות שתובעת אותו על פשעיו, לכאורה.
השתלשלות האירועים הכרונולוגית והעומק ש"עשייתו של רוצח" מעניקה לכל שלב לאורכה, הופך אותה למרתקת כמעט עד כדי התמכרות. העריכה משלבת באמנות קטעי ארכיון, צילומים מבתי המשפט וריאיונות, ובנויה כמו מותחן עוצר נשימה. היא מאתגרת את הצופה לקחת חלק פעיל, כמו במקרה של "הג'ינקס", לזעום, לחוש את התסכול לנוכח המציאות הנגלית לנגד עיניו ולהרגיש שהוא עצמו נמצא במצוד אחר האמת. העובדה שהסדרה מתפתחת בעקביות ובסבלנות, ראיה אחר ראיה, יוצרת את הרושם שעורכי הדין חושפים את הסיפור בפנינו לא פחות מאשר מול המושבעים. לא פלא שגל התגובות שאחריה כבר מוביל רבים ברשתות החברתיות לנתח ולהתעמק בכל פיסת מידע שהוזכרה במשפט, ולהפוך בה שוב ושוב.
המקרה הזה כל כך מסעיר ומעורר אימה עד שהוא מעמיד מחדש בסימן שאלה את האופן מוכרע דינו של אדם בארה"ב. כמו ב-"12 המושבעים" של סידני לומט, גם "לעשות רוצח" מעלה תהיות רבות לגבי היכולת של אנשים מהישוב לקיים משפט צדק לאדם אחר, תחת החשיפה העצומה לתקשורת והלחץ החברתי, הרושם הראשוני שמכריע במקרים רבים גורל עוד לפני שהראייה הראשונה הוצגה, ומעל הכל חוסר הסבלנות להליך. העובדה שהמושבעים לא יכולים לשוב לחייהם האזרחיים לפני שיגיעו להסכמה פה אחד לגבי פסק דין, מובילה רבים ליישר קו עם חבריהם רק כדי "לסיים את המלאכה".
הסדרה מעלה עוד שאלה מסקרנת ורלוונטית מאין כמוה למתרחש גם כאן בישראל. האם הצורך לקבל הודאה במעשה, מקדשת את האמצעים? האם איומים, רמיזות, לחץ פסיכולוגי והעלמת מידע לגבי זכויותיו של אדם, מצדיקים את התוצאה? ההנמקות שמוצגות ב"עשייתו של רוצח" להצדקת צעדים מפוקפקים כדי להשיג ראייה מזכיר את הטיעונים שמושמעים גם בישראל בכל פעם שנושא החקירות בשב"כ עולה לדיון. ואולי זה בעצם סוד הקסם הממכר כל כך של הסדרה החדשה של נטפליקס: היכולת שלה להיות אוניברסלית כל כך, נוגעת כל כך לכל אדם, בכל מקום, להתחבר לפחד הכל כך טבעי שלנו לאבד באחת את חירותנו ללא אפשרות להתגונן.
חשוב להדגיש ש"לעשות רוצח" אינה מושלמת. במקור הזמינה רשת נטפליקס עונה של 8 פרקים ורק לאחר מכן הגדילה את ההזמנה לעשרה פרקים. התוספת הזאת מורגשת לרעה בעיקר באותם פרקים נוספים, כשפרטים שכבר הוצגו בהרחבה קודם לכן חוזרים ונדונים שוב, וכך גם העיסוק החוזר במשפחת אייברי, שבשלב מסוים הופך מעט מייגע. ועדיין, למרות המגרעות, "לעשות רוצח" היא חוויה סוחפת, מתסכלת וממכרת בצורה יוצאת דופן. כזאת שבוודאי עוד תכה לא מעט גלים ככל שתיחשף לצופים נוספים.