בסרטון: הטריילר של "המתים המהלכים"
לרגעים לאורך שנת 2017 היה נדמה שסוף סוף בועת היותר-מדי-טלוויזיה, Peak TV בלעז, הולכת ומתרוקנת. נטפליקס, שעד כה רק הזמינה עוד ועוד סדרות ועונות חדשות, התחילה לראשונה לחתוך וביטלה השנה סדרות בלי יותר מדי סנטימנטים. "קשר דם" עם קייל צ'נדלר, "סנס 8" היקרה של האחיות וואשובסקי, "הגט דאון" המאוד-יקרה של באז לורמן, "בית הקלפים" שנגדעה בקלות יתרה אחרי פרשת קווין ספייסי. בה בעת ההנהגה החדשה בערוץ הכבלים האמריקאי WGN החליטה לשנות כיוון מהפקות מקור מושקעות לטובת תכנים זולים יותר, מה שעלה בחייהן של סדרות מצליחות ו/או חביבות מבקרים כמו "הבריחה מג'ורג'יה" ו-"Outsiders". ב-A&E המגמה דומה - עם סופה של "בייטס מוטל" מוקדם יותר השנה, החליטה רשת הכבלים להפסיק להשקיע בדרמות יקרות. מדובר בצעד לאחור עבור הערוצים האלה - המירוץ להשגת סדרות יוקרתיות שימתגו אותם נגמר.
אבל זו אשליה. כל השינויים האלה לא מונעים מ-2017 להיות השנה השלישית ברציפות שבה כמות התכנים בטלוויזיה מתנפחת לממדי ענק. כמעט 500 סדרות שודרו השנה על המסך הקטן בארה"ב (כולל תכנים שאינם אמריקאים, כמו "פאודה" שסחררה אותם) - הרבה מעבר לשעות ביממה וליכולת של הצופים לצרוך אותם, ויותר מכפול ביחס לסדרות בתחילת העשור (216). נטפליקס אולי ביטלה סדרות בלי סנטימנטים, אבל גם הזמינה עוד ועוד תכנים חדשים ורק מאששת את היותה בור ללא תחתית עבור מנוייה (לא מעט בשל האלגוריתם המחורבן שלה). לא בכדי הסדרות שלה מככבות הן ברשימת מפחי הנפש שלנו והן במצעד 50 הסדרות הטובות שאנחנו משיקים היום, לא מעט מהן במקומות הגבוהים. פשוט יש המון מהן.
בכלל, אם מסתכלים על מה שקורה כיום בארה"ב, המגמה מאוד ברורה והיא רלוונטית גם למה שקורה בישראל וביתר העולם: הסטרימינג תופס את מקומם של הערוצים הליניאריים. בזה אחר זה נוספות פלטפורמות נוספות שרק רוצות עוד ועוד תכנים כדי לאסוף עוד ועוד מנויים, וזה בא על חשבון ערוצים רגילים - הן חינמיים והן בתשלום. דיסני אוטוטו טורפת את הקלפים ומשנה את מה שאנחנו מכירים בשוק, אפל טיוי מקצה מיליארדים לטובת תוכן מקורי, אמזון משנה כיוון ומבזבזת הון תועפות על מותגי ענק כמו "שר הטבעות"; וזה עוד בלי להחשיב שחקנים "קטנים" יותר לפי שעה, כמו יוטיוב, פייסבוק וסנאפצ'ט.
מטבע הדברים, הכמות המסחררת הזו מכניעה גם אותנו, מהנדסי המצעד שלפניכם שחלק מהעבודה שלהם הוא לצפות בטלוויזיה (ומלבד הח"מ כוללים גם את המדרגים אופיר ארצי ופיני אסקל) - טכנית אנחנו לא מסוגלים לצפות בכל ההיצע שעל המסך. ואף על פי כן צפינו בלא מעט מהן, לקחנו בחשבון גורמים כמו חשיבות תרבותית, באזז והרבה טעם אישי, שיקללנו את התוצאות, וקיבלנו מצעד שמסכם לא רע את היצירות הטלוויזיוניות הזרות של שנת 2017. אנחנו יודעים שלא תסכימו איתנו כמעט על כלום, אבל אל דאגה, גם הפעם תהיה לכם האפשרות בסוף להצביע לסדרות שהכי אהבתם.
50. המתים המהלכים
שם מקורי: The Walking Dead
במצעד 2016: מקום 14
רשת: AMC (משודרת בישראל ב-yes)
2017 הייתה שנה רעה וקשה מאחורי הקלעים של "המתים המהלכים": פעלולן נפצע ונהרג על סט הצילומים, מיילים מביכים מתקופת הפקת העונות הראשונות נחשפו במסגרת תביעה נגד רשת AMC, אחד השחקנים נאלץ לפרוש מהרשתות החברתיות לאחר שסבל מהתעללות ברשת ואיומים על חייו בעקבות העלילה, הסדרה שנחשבה בשנים האחרונות לנצפית ביותר בארה"ב החלה לצנוח ברייטינג, ולא מעט מבקרים הצביעו על כשלים ובעיות בסיפור ובעיצוב הדמויות. עם או בלי קשר, גם המצב מול המצלמות לא היה מזהיר. ההחלטה שלא לשרוף מהר מדי את דמות הנבל החדש, ניגן, הובילה לאווירת סחבת כללית שהגיעה לשיאי שעמום חדשים. פרק סיום העונה השביעית בכלל היה אחד המביכים בתולדות הסדרה, עם קלישאות תסריטאיות על ימין ועל שמאל, דיאלוגים משונים וחוסר היגיון כללי. אלמלא הפרידה המקורית מדמותה של סשה, והבכל-זאת-נוכחות של ג'פרי דין מורגן האהוב כניגן, "המתים המהלכים" הייתה צריכה להיבעט השנה מהמצעד בלי רחמים.
החצי הראשון של העונה השמינית שהסתיים זה עתה ניסה לתקן את המצב עם שלל פרקי אקשן קצביים, שבפועל תפקדו יותר כפלסטר מתקלף על הבעיה המדממת של הסדרה: "המתים המהלכים" כבר לא יודעת איך לספר סיפור קוהרנטי מעניין מתחילתו ועד סופו. בלי פלשבקים, בלי משחקי זמנים, בלי פיצולי פרקים לפי דמויות ובלי למרוח קרב שלם על פני פאקינג חצי עונה. לא צריך, יש מספיק סדרות שיודעות. מי שבוער לו לדעת מי מת יכול בכיף להסתפק בסיכומי פרקים במקום לפהק 43 דקות בשבוע.
(אופיר ארצי)
49. מינדי
שם מקורי: The Mindy Project
במצעד 2016: לא דורגה
רשת: הולו (משודרת בישראל ב-HOT)
חתחתים רבים עבר הסיטקום בכיכובה ופרי עטה של מינדי קיילינג במשך שש עונותיו. בהתחלה הסדרה בכלל תוכננה ל-NBC, לפני השידור היא עברה ל-FOX, אחרי כמה עונות עם רייטינג לא מזהיר היא בוטלה אבל ניצלה על ידי הולו, שם כילתה את עונותיה האחרונות. התנודות האלה משקפות את "מינדי" עצמה. סדרה שידעה עליות והרבה - הרבה יותר מדי - מורדות. למעשה, אילולא זו הייתה העונה האחרונה קרוב לוודאי שכבר היינו מרימים ממנה ידיים בייאוש. במפתיע, העונה האחרונה (שטרם משודרת בישראל, ב-HOT שודרה לאחרונה העונה הרביעית) הצליחה פתאום לנסוק ולהיות מתוקה, נבונה ומצחיקה כמו פעם. אם בעבר מינדי הייתה תקועה על ניוטרל בכל הנוגע לחיי האהבה שלה, בפרקים האחרונים כבר לא הייתה לה ברירה אלא לגדול ולצמוח, וזה בדיוק מה שהיה חסר לסדרה לאורך יותר מדי זמן. בכך היא גם סגרה מעגל עם הקונספט בכללותו - קומדיה על בחורה ממוצא הודי שגדלה על קומדיות רומנטיות ולפיכך טיפחה ציפיות לא ריאליות מאהוביה, וכעת סוף סוף סופגת את הגוונים האפורים מבעד למשקפיים הוורודים.
48. סנאץ'
שם מקורי: Snatch
במצעד 2016: לא דורגה
רשת: Crackle (משודרת בישראל בסלקום TV)
החלק המתגמל ביותר ב"סנאץ'" הוא התחושה שאין בה רגע דל. כל שיחה בין דמויות, כל טיפוס מתוך הגלריה העצומה שנחשפת כאן, כל מסע מנקודה א' לנקודה ב', מובילים להתרחשות חדשה ולרוב מפתיעה. לכאורה זה אמור היה להיות האתגר הגדול במעבר בין סרט קליל וקצר יחסית (שעה ו-44 דקות) לכמעט 10 שעות של טלוויזיה, אולם ניתן לומר ש"סנאץ'" לא רק מצליחה במשימה הזאת, אלא גם גורמת לה להיראות נטולת מאמץ. הקצב האינטנסיבי הזה דורש אמנם ריכוז גבוה מעט מהרגיל מהצופה, אבל התגמול הוא בדמות בינג' שכשנסחפים אליו קשה מאוד שלא להמשיך עד סופו.
הדמויות ב"סנאץ'" אמנם לא מורכבות, אבל יעילות מאוד בבואן לקדם את העלילה. בין אם מדובר ביהלומנים חרדים סטלנים, סוחרים ערמומיים, שומרי ראש ענקיים, שוטרים מושחתים או גנגסטרים לטיניים עם יד קלה על ההדק - נדמה שכולם מצליחים להיות זכירים מצד אחד, ולא להישאר על המסך יותר מהצורך מנגד. קשה מאוד להצליח להתבלט באוקיינוס הטלוויזיה הנוכחי עם קומדיה של רשת קטנטנה, אבל מי שייתנו ל"סנאץ'" צ'אנס יגלו סדרה מפתיעה ומהנה עד התמכרות, עם קצב מהיר והמון הומור שנון.
47. גברת מייזל המופלאה
שם מקורי: The Marvelous Mrs. Maisel
במצעד 2016: לא דורגה
רשת: אמזון פריים ישראל
הסדרה הכי יהודית בטלוויזיה השנה (טוב נו, הכי יהודית אחרי "טרנספרנט") עוסקת בעקרת בית יהודיה אמידה בניו יורק של שלהי שנות החמישים, שמגלה את יכולותיה הקומיות דווקא על רקע התפרקות נישואיה. וכשלצד תיאור עלילה שכזה מגיע השם איימי שרמן-פלדינו (יוצרת "בנות גילמור"), אפשר לדמיין אפילו מבלי לצפות בפרק אחד את מהירות וכמות המלל שנורה בכל דקה ממוצעת שלה. וכשהתבשיל הקודח הזה, עם הפאסיב-אגרסיב היהודי וצלילי היידיש העוטפים אותו, מגיע לרתיחה - מתקבלת סדרה שהיא בעת ובעונה אחת ממתק בינג'י משעשע וגם חתיכת כאב ראש. מעריצי "בנות גילמור" רגילים לחפרנות הבלתי נלאית הזו, אבל מי שאינם מורגלים בה יגלו שהיא עשויה להיות לעתים מאתגרת לצליחה. בנוסף, פלדינו הופכת את הסדרה לפרקים לסוג של תיאטרון מצולם עם מחוות דרמטיות וריקודי רחוב, שהם לא בדיוק כוס התה של כל צופה.
מנגד, קשה להתעלם מהחן ב"גברת מייזל", הרבה בזכות רייצ'ל ברוסנן הנהדרת ("בית הקלפים"). זהו התפקיד הראשי המשמעותי הראשון של ברוסנן, וצפייה בסדרה מקשה מאוד להאמין לכך. כמו מידג', גם ברוסנן זוהרת באור הזרקורים, והמעברים הללו נעשים בדרך אמינה ומבדרת מאוד. אף שיחסית לסדרה שכולה עוסקת בהומור, הבדיחות לא יגלגלו אתכם מצחוק, אבל כן משעשעות מספיק כדי לראות לאן תיקח הקריירה את מידג' בעונה הבאה (שהוזמנה מבעוד מועד). גם השחזור התקופתי של מנהטן בשנות ה-50 ראוי לציון, הודות לתקציב הנדיב שפלדינו זכתה לו, והוא הופך את הסדרה לממתק לעין לא פחות מאשר לחוש ההומור.
46. אלים אמריקאים
שם מקורי: American Gods
במצעד 2016: לא דורגה
רשת: Starz (זמינה באמזון פריים ישראל)
הדבר הראשון שמבחינים בו כאשר צופים ב"אלים אמריקאים" הוא שמדובר בסדרה יפהפיה מבחינה חזותית. הצילום המעולה, הצבעים החדים, ולא מעט מניפולציה ממוחשבת אחראים לכך שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. קלוז-אפים רצחניים הופכים אפילו את הפעולות הטריוויאליות ביותר מילוי אמבטיית קצף, רכיסת חולצה, השחלת מפתח במנעול או משחק דמקה ליצירות אמנות בזעיר אנפין, גם כאשר הן נמשכות רק שנייה אחת או פחות. אירועים מורכבים יותר סצנות מין ומלחמה, למשל, או הסיוטים היצירתיים שפוקדים את הגיבור הם כבר תאווה של ממש לעיניים.
את הצילום המהפנט משלים פסקול יפהפה, מקורי ומפתיע לא פחות. נעימת הסקסופון הסליזית שמלווה את סצנת ספינת העבדים שפותחת את הפרק השני, לדוגמה, היא הברקה של ממש. עם כל הכבוד למראות ולקולות המשכרים, יש בסדרה הזו הרבה יותר מאשר רק אפקטים מיוחדים. יוצרי הסדרה עיבדו את העלילה המבריקה ועתירת ההמצאות של ניל גיימן לכדי עולם סוריאליסטי שבו כל רגע עשוי להתרחש משהו לא צפוי או מאגי, מה שמותיר את הצופה בכוננות תמידית ומענגת להפתעות. ראוי לציון המשחק המשובח של צמד הכוכבים הראשיים. ריקי ויטל האלמוני יחסית (אם כי חתיך בטירוף) מגלם נאמנה את שאדו הספרותי, אבל גם מוסיף טאץ' ייחודי משל עצמו לדמות. חשוב מכל המסרים הליברליים של הסדרה בכל מה שקשור להגירה, גזענות ויחסים חד-מיניים ובין-גזעיים הם משמעותיים במיוחד על רקע המגמות השמרניות והחשוכות ששוטפות לאחרונה את ארצות הברית, ולא רק אותה.
(יונתן גרוסמן)
45. המרחב
שם מקורי: The Expanse
במצעד 2016: לא דורגה
רשת: SyFy (זמינה לצפייה בנטפליקס ישראל)
הפרדוקס של סדרות מד"ב טובות באמת הוא שהן נידונות למשבצת נישה. ככל שהיקום מורכב יותר ואיתו המקומות, המינים והדמויות שצריך לעשות בהם סדר, כך מצטמצמת כמות האנשים שמוכנה להשקיע בו את זמנה. זה נשמע מוזר בעולם שבו "משחקי הכס" היא הסדרה הפופולרית בעולם, אבל את ההנחות שעושה סדרת הפנטזיה לחורים בתסריט שלה, לא תמצאו כאן.
העונה הראשונה של "המרחב" דרשה סבלנות ושמרה את הקלפים קרוב לחזה, בעוד שלוש הדמויות המובילות שלה (ג'יימס הולדן, ג'ו מילר וכריסצ'ן אבסרלה) גיששו באפלה כדי לפענח את חידת היעלמותה של טייסת צעירה. העונה השנייה כבר מציבה באופן ברור הרבה יותר את הגורמים להסלמה בין כדור הארץ, מאדים והחגורה, ומאפשרת להעמיק במערכות היחסים בין הצדדים, כמו גם להכניס דמויות חדשות אל הקלחת. הבהירות הזאת אמנם חושפת את החד ממדיות של חלק מגיבוריה, אבל מרחיבה את היריעה וממצבת את "המרחב" כיורשת של "בטלסטאר גלקטיקה" - מד"ב איכותי ומתגמל עם קרבות חלל מרשימים, וקרבות מילים מרשימים לא פחות.
44. מרושעים
שם מקורי: Difficult People
במצעד 2016: לא דורגה
רשת: הולו (שודרה בישראל בסלקום TV)
אחת הסדרות הקומיות הכי נישתיות של השנים האחרונות, כזו שבהתאם גם בוטלה לאחרונה עקב היעדר-באזז, היא תגובת נגד ראויה לקאמבק של הקומדיות המשפחתיות הכל-אמריקאיות שפונות למכנה הרחב. יצירה צינית שכולה ירידות ורפרנסים מאוד פנימיים לתרבות הפופ והגראנג', לתעשיית הבידור ולאלו שנזרקו ממנה, לשחקנים מדרג א' עד ז', לזמרי עבר, לסוכני ליהוק שאף אחד לא מכיר, לפוליטיקאים שלא קשורים לכלום ולאנשי תעשייה שיש להם קיום רק בהוליווד. וזה לגמרי עובד, כי רפרנסים מצחיקים הם כמו שקרים: כמה שיותר ספציפי יותר טוב.
בילי וג'ולי, הדמויות וכנראה גם בחיים עצמם, כל כך בזים לתעשייה שבה הם משוועים לקחת חלק, וזה מה שהופך אותם לאנשים קשים ובעייתיים שדורכים במקום אך מסרבים להשתנות. במובן הזה, "מרושעים" היא הגלגול המודרני המדויק ביותר של "סיינפלד" קומדיה ניו יורקית על יהודים שמתקשים/לא מעניין אותם להשתלב בחברה שלהם, באדפטציה תזזיתית לעידן הטוויטר והפייסבוק ועם הרבה קללות. לא צריך כוכבים או עלילות או אפילו משחק טוב כדי לצחוק מ"מרושעים", צריך רק טינה מטופחת היטב כלפי כל מה שקשור לתרבות הפופולרית או חלק ממנה.
(אופיר ארצי)
43. 100
שם מקורי: 100 The
במצעד 2016: מקום 32
רשת: The CW (זמינה לצפייה בנטפליקס ישראל)
אולי כבר לא נזכה לעונה מדהימה של "100" כשם שהייתה השנייה, אבל באופן עקבי הדרמה הדיסטופית של ה-CW שומרת על רמה גבוהה ומוסיפה לרתק ולהפתיע בלי להתפשר. לא ניכנס ליותר מדי פרטים כי העונה עוד לא הגיעה לישראל (לא ברור למה נטפליקס מקפידה לקחת את הזמן איתה), אבל גם בעונה הרביעית שלה הוכיחה "100" שיש לה ביצים מפלדה ושהיא לא תהסס לשבור את לבנו. כדרכה של הסדרה, ההתרחשויות בה הן כר לאלגוריה על הטבע האנושי - אפילו תחת איום ממשי של שורת פיצוצים אטומיים שתכחיד את כל דרי כדור הארץ, ואפילו במהלך מירוץ מורט עצבים נגד השעון, השבטיות מקפידה להיות הדבר החזק ביותר ולהניב כמה וכמה קרבות מיותרים בין אנשים לרעיהם. זאת כמובן לצד הקרבות שבעליל יש בהם צורך, כמו כדי להחליט מי יהיו אלה שיזכו לעלות על החללית שתציל את חייהם מהקרינה, אירוע שהלכה למעשה משיק מחדש את הסדרה.
42. סניקי פיט
שם מקורי: Sneaky Pete
במצעד 2016: לא דורגה
רשת: אמזון פריים ישראל
מדהים עד כמה עידן השפע הטלוויזיוני המופרז מאפשר לסדרות שאמורות להיות בעלות פרופיל גבוה, ליפול בין הסדקים. לא בטוח שרבים שמו לב ל"סניקי פיט" השנה - דרמת פשע של אמזון שיצרו דיוויד שור ("האוס") ובריאן קרנסטון, והמפיק שלה בפועל הוא גרהם יוסט ("צדק פרטי", "האמריקנים"). ג'ובאני ריביסי מגלם נוכל שלוקח את זהותו של פיט, שותפו לתא הכלא, כדי להימלט ממבקשי רעתו. הוא חוזר אל בית סבו וסבתו של פיט, איתם לא התראה עשרים שנה, ומנסה להיטמע בחייהם ובחיי משפחתו המורחבת. מלבד ריביסי מונה הקאסט גם את מרגו מרטינדייל (זוכת האמי על "צדק פרטי" ו"האמריקנים"), פיטר גרטי ("הסמויה"), מלקולם-ג'מאל וורנר (ת'יאו מ"משפחת קוסבי") וגם קרנסטון שוזף את המסך לא מעט, כולל מונולוג ארוך ומרשים באחד הפרקים.
כמו שאפשר להסיק מהכוחות הפועלים מאחורי הקלעים, מדובר בסדרה נבונה שכתובה היטב. חובבי "צדק פרטי" המעולה יזהו את מגע ידו של יוסט. גם כאן הוא מציג שלל דמויות מצוינות, ובונה אותן בהדרגה ובחישוב. גיבור הסדרה הוא איש חכם שתמיד מרתק לראות את המוח שלו פועל, וכיצד הוא מנסה לחמוק מהקירות הסוגרים עליו בעזרת התושיה שלו, ומדי פעם גם מזל. הסיפור שיוסט משרטט אמין ומעניין, ומצליח להיות מבדר ומצחיק בלי לוותר על תחושת סכנה ועל רגעים נוגעים ללב. לכך אפשר להוסיף את הקאסט המעולה בראשותו של ריביסי, שהופך את הסדרה לעונג של ממש.
41. הטובות לקרב
שם מקורי: The Good Fight
במצעד 2016: לא דורגה
רשת: CBS All Access (משודרת בישראל ב-yes)
נקודת הפתיחה של "הטובות לקרב" מתכתבת עם סדרת האם, "האישה הטובה". לפני שבע וחצי שנים איבדה אלישה את חייה הנוחים עקב שערוריה ונאלצה לצאת לעבוד כדי להתפרנס, כעת דיאן מוצאת את עצמה במקום כמעט זהה. הדמיון הזה הוא הדבש והעוקץ של "הטובות לקרב". בניגוד לסדרות-בת רבות אחרות שהציגו עולם שונה והרבה פחות מוכר, כאן מדובר בשלוחה מיידית למה שכבר ראינו ודי שבענו ממנו, כולל הנושאים, המוזיקה, חלק ניכר מהדמויות וכיו"ב. כדרכם של רוברט ומישל קינג, יוצרי "האישה הטובה" ו"הטובות לקרב", הסוגיות היומיומיות שמאכלסות כל פרק בנפרד נטועות תמיד במקרים אמיתיים ובמציאות עכשווית, ומקרינות לא מעט על הגיבורות. ברקע ישנה הקשת העלילתית הקשורה למעילה, שתופסת נפח עם התקדמות העונה, ודווקא הופכת למרכיב החלש ביותר בה.
הכתיבה החכמה, האקטואלית (הפרק הראשון נפתח בדיאן הבוהה בתדהמה בהשבעת הנשיא טראמפ במסך הטלוויזיה), המעניינת ומעוררת המחשבה של "האישה הטובה" עדיין כאן, טוב לפגוש שוב בדמויות המצוינות, כולל כמה מפתיעות שמגיעות בהמשך, ובכללן כמה מהנשים החזקות ביותר שיש לטלוויזיה להציע. ליתרונות הללו ניתן להוסיף את מספר הפרקים הנמוך, משאת לב נושנה של הזוג קינג, שהרכיבו עונה הדוקה ושלמה בהרבה. גם אם הפרופיל של "הטובות לקרב" נמוך בהרבה משל "האישה הטובה", היא ממלאת היטב את החלל שהותירה.