בית התפוצות: 10 סדרות חדשות שצריכות להגיע לישראל

תמיד מפתיע להיווכח שעל אף הפלטפורמות ההולכות ומתרבות של שידור בישראל, עדיין ישנן לא מעט סדרות משמעותיות שטרם עשו עלייה (עד מתי "Bob's Burgers"?), או כאלה שנזנחו על ידי גוף אחד ולא נגאלו על ידי אחר (מה עוזר לנו ההסכם בין נטפליקס וה-CW אם "על טבעי" נפקדת?). רק בשנה האחרונה הגיעו לישראל נטפליקס בעברית, אמזון פריים (עדיין לא בעברית) ופרטנר TV, שנוספו ל-HOT, yes וסלקום TV, והפירוט הבא הוא הבעת תקווה קטנה שרבים יותר בישראל יזכו לראות את התכנים האלה על מסך כחול-לבן.

הקומדיה של E4 הבריטי ("יומן השומן", "סקינס", "מיספיטס"), שעוקבת אחר מספר תרמילאים שדרכיהן מצטלבות במהלך טיול באסיה, היא אחת מהמיני-הסדרות המלבבות ביותר של 2017. היא עוקבת אחר שון ודילן, שני חברים בריטיים שמגיעים לסין כדי לטייל, עד שמתברר שאחד מהם הסתיר מהשני את המטרה האמיתית להגעתם לשם. בהיותם בסין הם פוגשים בגרג, גבר בריטי עולץ, חסר טקט ורודף שמלות לשווא (משפט פתיחה: "אני מאנגליה, ארצה של אדל"), ובשתי חברות אמריקאיות המטיילות ביחד. מיי הקפדנית ממוצא סיני באה לבקר את קרוביה, ואילו אשלי הלבבית וחובבת הכיף (שמזכירה מאוד את עדן בן זקן), מתלווה אליה ומגלה עד כמה המקומיים אוהבים זרות בלונדיניות. מה שמתחיל עבור כולם כחופשה קלוקלת בעלת פוטנציאל להשתבש אפילו יותר, הופך למסע משותף מהנה של גילוי עצמי.

כבר מהסצנה הפותחת את הסדרה, שבמסגרתה מקבלים שון ודילן אזהרה מכתבת תיירות על השיממון שהם צפויים להיתקל בו בסין, ניכר שמדובר בסדרה פיקחית, מצחיקה ושנונה. זה אכן בדיוק מה שמגיע גם לאחר מכן. החיוך כמעט לא מש מהפרצוף לאורך הצפייה בה, לא רק כי היא מאוד משעשעת, אלא כי היא מקסימה באנושיותה. גם זו של הגיבורים - כולל של דמות העשויה להיות מופרזת, כמו גרג - וגם של המקומיים; "Gap Year" מקפידה להציג את התרבות שלהם בגוונים רבים, בלי להתנשא או ליפול לסטריאוטיפים גסים. המוזיקה המקומית המגניבה (בכללה גם חידושים נוכריים לשירים מוכרים) וצילומי החוץ המרהיבים של נופי ארצות זרות, מעבירים מצוין את החוויה הזו של פעם בחיים.

למרות שעונה נוספת הייתה על הפרק, היא לא צפויה לקרות. יוצר הסדרה, טום בסדן, מתלונן על היחס שקיבל מהערוץ המשדר ומספר שהיו להם הערות אינסופיות על התסריטים, עד שהגיעו למצב שבו יצאו לצלם את שמונת הפרקים בשעה שרק שניים היו כתובים. לא נעים לשמוע על חוויה כה מפוקפקת, אבל באופן מדהים, היא לא פגמה כהוא זה בתוצר עצמו. והעובדה שאין עונה שנייה, לצד הסוף הנפלא של העונה היחידה, הופכים את שמונת הפרקים הקיימים של "Gap Year" ליצירה שלמה ונפלאה.

לא ברור אם מדובר במלחמות אגו של שני גופי שידור או באיזה תרגיל שיווקי, אבל שתי דרמות מתח בריטיות המונות ששה פרקים ונוצרו על ידי הארי וג'ק וויליאמס (האחים שמאחורי "הנעדר"), שודרו זו מול זו בבריטניה החל מספטמבר האחרון. אותו יום, אותה שעה - "Rellik" ב-BBC ו-"Liar" ב-ITV. למגינת לבם של האחים כמובן.

הראשונה (ששמה הוא איות הפוך של המילה 'killer') מגוללת מהסוף להתחלה מקרה של ניסיון משטרתי ללכוד רוצח סדרתי - מתפיסתו, דרך המצוד אחריו ועד לתחילת מסע הרצח שלו. ריצ'רד דורמר (בריק דונדריון מ"משחקי הכס") וג'ודי בלפור ("קוורי", ג'קי קנדי ב"הכתר") מככבים כשני הבלשים במרכז, שמעורבים אישית עמוק מאוד הן בחקירה והן בינם לבין עצמם. על פניו מדובר בסיפור בלשי שגרתי למדי שעשוי היה לעבוד גם ככה, אלא שהפורמט השאפתני מקנה לו מורכבות גדולה ומרתקת, לא מסוג הסדרות שאפשר לצפות בהן כלאחר יד עם הסמארטפון ביד. הטוויסטים והתעתועים המתבקשים הופכים הרבה יותר מחוכמים ומעניינים, והיפה הוא שהם חלים לא רק על עלילת המתח, אלא צובעים שוב ושוב את הפסיכולוגיה של הדמויות בגוונים חדשים.

הנרטיב של "Liar", לעומת זאת, מגולל כסדרו ומתאר מקרה שבו מורה צעירה ג'ואנה פרוגט (אנה בייטס מ"אחוזת דאונטון") ואביו של אחד מתלמידיה (יואן גריפית', "ארבעת המופלאים") יוצאים לדייט. למחרת בבוקר היא בטוחה שהוא אנס אותה ואילו הוא - שנהנה מאוד מהערב שלהם וציפה לדייט נוסף - מופתע מאוד לשמוע על האשמתה. בלי פורמט מיוחד שיסיח את הדעת, ניכרות כמה בעיות ב-"Liar" - בעיקר בכל הנוגע לעלילות המשנה, בעיה קבועה אצל האחים וויליאמס. ואף על פי כן מדובר בסדרה טובה, לופתת, יפהפיה למראה, שיתרונה הגדול הוא כנראה האקטואליות הגדולה שלה בשנת ה-MeToo#, אף על פי ששודרה בבריטניה עוד לפני פיצוצי הפרשות. יש כאן את החקירה המשטרתית חסרת האונים, שיימינג שיוצא מכלל שליטה, ההשפעה הנפשית על כל אחד מהם ועל קרוביהם וכיו"ב. נוסף לכל זה, על אף האינסטינקט להאמין תמיד למתלוננת, הסדרה מקשה עלינו להבין על מי מהשניים לסמוך, וגם כשכבר ברור מי מהם דובר אמת, "Liar" עושה מזה מטעמים.

על אף השוני של הסדרות זו מזו, בשורה התחתונה שתיהן מספקות מתח פסיכולוגי יעיל ועתיר תהפוכות כמו שהוויליאמסים יודעים לעשות כשהם במיטבם (כלומר, לא כמו ב"הנעדרת").

במקרה הזה דווקא מדובר בביטול מצער במיוחד. הדרמה הקומית של MTV בכיכובן של אלייזה בנט וטיילר דרדן (בתו של בראיין קרנסטון) העלתה על נס את נושא התקיפות המיניות באוניברסיטאות בארה"ב, נושא חם גם ככה, שחודשים אחרי שהסדרה בוטלה הגיע לנקודת רתיחה חדשה לנוכח קמפיין MeToo#. במרכז "Sweet/Vicious" עומדות ג'ולס ואופליה, שתי סטודנטיות שנתקלות במקרה זו בזו בקמפוס, וחוברות כדי לקחת את החוק לידיים ולנקום בבחורים שתקפו מינית נשים בלי לתת על כך את הדין. הן עושות את זה במחשכים ובזהות בדויה, ובמקביל נאלצות לשמור על איזון בחייהן הרגילים.

הרלוונטיות והאקטואליות של "Sweet/Vicious" מהוות חלק לא מבוטל מכוחה, אבל היא ראויה גם מעבר לכך. מדובר ביצירה שמצליחה לאזן באופן מרשים בין נושא קשה מאוד, כולל רגעים רבי עוצמה כמתבקש, לבין אווירה שקוראת על זה תיגר. לא באופן מקל ראש, אבל כזה שעוטף את המסר בבידור קולח ואפילו קצת ממכר (כולל אזכור חמוד ומתבקש ל"שובר שורות"), דמויות שקל להזדהות איתן וכימיה טובה בין הגיבורות. מפתיע עד כמה התמהיל הזה עבד. גם אם לא מדובר ביצירת מופת, היא בהחלט הייתה יכולה להיות כזו לו הייתה מקבלת הזדמנות להמשיך, ועל כן חבל שלא תזכה לעשות זאת. כך או כך, קשה יהיה לשכוח את הרגע המדהים באחד הפרקים המתקדמים שלה, שבו קורבן אונס מוצאת את עצמה בסיטואציה שבה היא נאלצת להתעמת עם הגבר שאנס אותה.

הסדרה הכי מצחיקה של השנה בטלוויזיה? ייתכן בהחלט. מדובר בהרפתקה טלוויזיונית נוספת של סת' רוגן ואוון גולדברג (שמלבד הפרויקטים הקולנועיים שלהם כבר אחראים כיום על "פריצ'ר"), שחוברים כאן שוב לקייל האנטר ואריאל שפיר, שאיתם יצרו גם את "מסיבת נקניקיות" ו"הלילה שלפני". הפעם הולו מהווה את האכסניה האמריקאית של המיזם החדש, קומדיה בת 13 פרקים העוקבת אחר ג'וש פאטרמן (ג'וש האצ'רסון, "משחקי הרעב"), שרת המסומן בטעות כמושיע של האנושות ונאלץ לנסוע בזמן כדי להציל את כולנו מכלייה, יחד עם טייגר (אלייזה קופ, "הכל לטובה") ו-וולף (דרק ווילסון, "פריצ'ר"), שני לוחמים שמגיעים מהאנדרגראונד של המאה ה-24 עם המון מיומנות קרב ואפס כישורים חברתיים. גם עם אד בגלי ג'וניור ("עמוק באדמה"), קית' דיוויד ("קומיוניטי"), היילי ג'ואל אוסמונט ("החוש השישי") וגלן הדלי ("נוכלים עם סגנון"), שהלכה לעולמה בגיל 62 במהלך צילומי הסדרה.

מספיק להביט ברביעיית היוצרים כדי להבין באיזו מין סדרה מדובר. כמו הסרטים שלהם גם "פיוצ'ר מן" פרועה, משולחת רסן ומאוד מאוד מצחיקה - ברמה של געיות צחוק לכל אורכה - רובן נובעות מההיעדר המושג המוחלט של טייגר ו-וולף בהלכות העולם. הסדרה לוקחת את קונספט המסע בזמן באופן שמאוד מקל בו ראש כדי לאפשר לעצמה לזרום בלי מגבלות - דמות מסוימת אומרת בפירוש לאחרת לא לחפש היגיון. בנוסף הסדרה מאזכרת ומצטטת וגונבת במודע ובכוונה משלל יצירות מסע בזמן ומקלאסיקות קולנועיות באופן כללי, ובכך בונה עליהן ומכניסה אותה לתוך עולמה המעוות, רווי הזרע ובדיחות הזין.

מצד שני, "פיוצ'ר מן" מציגה כמה וכמה רגעים כנים ופוקחי עיניים בנוגע לכל הז'אנר - למשל, כשג'וש חוזר אל ההווה הזר לו אחרי גיחה אל העבר, ואומר נכון ש"בחזרה לעתיד" ממש לא שיקפה את הזיוף שמרטי ייאלץ לחיות איתו מאז שובו והלאה. יתר על כן, למרות קלות הראש, "פיוצ'ר מן" בכל זאת מציגה מכניקה סיפורית שמשתמשת יפה בקונספט ובמוסכמות שלו. היא עושה זאת הן במסגרת ההרפתקאות הנקודתיות בדרכה אל מטרתה, והן במסגרת הקשת העלילתית שהיא מותחת לאורכה.

אבל הרבה מעבר לזה, אי אפשר להדגיש מספיק עד כמה הקאסט עושה את הסדרה הזו. קופ ו-ווילסון אדירים כצמד הלוחמים המוזרים. האצ'ינסון מהווה להם קונטרסט מושלם ועתיר חן. ואילו הדור המבוגר - בגלי ג'וניור, דיוויד והדלי ז"ל - מספק עוגן שפוי הכרחי לכל הטירוף מסביב, כזה שמבהיר עד כמה האיזונים בסדרה הזו נוכחים למרות הכל.

גם אם אין לנו הרבה ציפיות מסדרות של רשתות הברודקאסט הגדולות בארה"ב, במתחמי הקומדיה עדיין ניתן למצוא שם אוצרות של ממש. כזו היא קומדיית הפשע של NBC, שבמרכזה עורך דין צעיר (ניקולס ד'אגוסטו, "הסקס של מאסטרס") היוצא לעמוד בראש התיק הגדול הראשון שלו בעיירה דרומית קטנה. סגל נבחר לייצג את לארי הנדרסון, פרופסור אקסצנטרי לספרות (ג'ון לית'גו) החשוד ברצח אשתו האהובה. עבודתו הופכת קשה אף יותר כשהוא פוגש את צוות המשפטנים המקומי והמוזר שאיתו יצטרך לשתף פעולה, וכשהוא מבין שהלקוח שלו לא מסוגל להפסיק להתנהג באופן הגורם לו להיראות חשוד עוד יותר.

מדובר בקומדיה מטורללת להפליא שמציגה גופות שנשרפות בטעות, חברת צוות שסובלת מכל בעיה אפשרית בערך, כולל פרצי צחוק ברגעים הכי לא נכונים, עורכת דין יריבה שמציעה בקביעות הצעות מגונות לגיבור, קהילה שלא שמעה על איזושהי התחלה של מנהל תקין, וכן הרבה יותר מדי פוחלצי חיות. כיף להיזכר שד'אגוסטו הוא גם שחקן קומי מוצלח (נסו את "מעודדים צמודים" המעולה אם לא יצא לכם). המחוות והתגובות הקטנות שלו למוזרויות סביבו מספקות לא מעט מהצחוקים. לית'גו גם הוא כבר לא נצפה בסיטקום זה זמן רב, מאז "מפגשים מהסוג האישי" למעשה, ובתבונה הוא משחק הפעם באופן הרבה פחות פומפוזי (אם כי עדיין קצת, כי זה בכל זאת לית'גו). ככל שהעונה מתקדמת כך ניכר עד כמה הכוחות העומדים מאחוריה יודעים מה היא עושה. לא מדובר בדאחקה שנעשית כלאחר יד, והמשפט נבנה באופן חכם, מפתיע ומאוד מצחיק.

טלוויזיה טובה לא צריכה לפעמים לוקיישנים מפוארים, אפקטים מרהיבים או תקציב עתיר מיליונים – תסריט מצוין ומשחק מהוקצע לבדם יכולים לעשות את כל העבודה וההבדל. "No Activity" היא סדרת לואו קוסט מהזן של תחילת שנות האלפיים בהפקת Funny Or Die שבה, כפי שמביע שמה, לא קורה כלום. היא מתרחשת רק בלילות בהם נערך מעקב משטרתי אחר פעילות של קרטל סמים מקסיקני, אבל בוחרת להציג בפנינו רק את הרגעים המתים בהם צריך להעביר את הזמן.

הפרקים, בהתאם, בנויים מסצנות של שניים או שלושה אנשים בחלל אחד שיושבים ומדברים ביניהם וזהו – בניידת, במוקד, בעמדת התצפית. הם מדברים על שטויות, הם מוזרים וחלקם גם טיפשים ויהירים, ולכן זה כל כך חינני ומצחיק. על החלק של המשחק המהוקצע מופקדים פטריק ברמל, שיצר את הסדרה האוסטרלית המקורית וממשיך לככב גם כאן, יחד עם טים מדואוז ("SNL"), ג'סי פלמונס ("שובר שורות", "פארגו"), איימי סדאריס, סוניטה מאני הנהדרת מ-"Glow" ו"מר רובוט", וויל פארל, בוב אודנקירק ועוד אורחים. עד כה שודר רק מספר מועט של פרקים יחסית, אבל היה כיף וסביר שימשיך להיות.

(אופיר ארצי)

יש קטע עם סדרות של גרג דניאלס ("המשרד", "מחלקת גנים ונוף") - הן הופכות מוצלחות יותר בעונה השנייה שלה. הוא אמנם לא מנהל בפועל את "אנשי כדור הארץ", והיא אמנם החלה באופן הרבה יותר מגובש מאשר שתי הנ"ל, אבל גם כאן מורגשת נסיקה באיכות בעונה השנייה, ששודרה השנה. הקומדיה של רשת הכבלים האמריקאית TBS עוקבת אחר קבוצת תמיכה לחטופי חייזרים, לפחות על פי טענתם. ווייט סנאק מ"הדיילי שואו" מוביל את הקאסט, ולצדו אנה גסטייר ("SNL"), אוסקר נונז ("המשרד") ואחרים, בהם נאסים פדרד ("SNL") שהצטרפה השנה.

חלק מחוזקה של העונה השנייה נובע מהמהלכים העלילתיים המפתיעים שלה ומהאומץ שהיא מפגינה בטריפת הקלפים. אבל מעבר לכך, הנטייה של דניאלס לניואנסים אנושיים ומצחיקים ניכרת מאוד, מה שמרשים בסדרה שמתעסקת לא מעט גם בחוצנים ובאנשים די מטורללים."People of Earth" אם כן מקסימה ומבדרת להפליא, והליהוק הנהדר שלה מוכיח את עצמו גם מעבר לשמות המוכרים. השחקן השבדי ביורן גוסטפסון, שמגלם חייזר טוב לב, פשוט גונב את ההצגה בכל רגע שלו בעונה השנייה.

כבר שיבחנו את שתי הסדרות שטופות השמש הללו בסיכום השנה שעברה, ואין לנו אלא לעשות זאת שוב אחרי העונה השנייה של כל אחת מהן. "Wrecked" (הצעה לשם עברי: "טרופים"), אף היא של TBS, היא הגרסה הקומית המופרעת ל"אבודים" ועוקבת אחר קבוצה של זרים שמטוסם התרסק על אי בודד ומרוחק. ההרפתקאות שלהם בעונה השנייה הן רכבת הרים לשמה וכוללות טרוריסטים מזוינים, ישועה אפשרית, אחד משלהם שיוצא נגדם, איחוד מרגש של כוכבי "טיסת הקונקורד", וכמובן, ויכוחים על ספוילרים ל"משחקי הכס". הקאסט האלמוני-ברובו של הסדרה הזו פשוט אדיר ומעביר היטב את תהומות החירפון של הדמויות, והתוצאה היא עונג טרופי עם פרצי צחוק רמים.

"The Durrells" הרבה יותר סולידית לעומתה, מסוג הסדרות האלה שמשתכנות בקלילות בלב. תעלומה של ממש מדוע הדרמה הקומית הבריטית הזו לא משודרת בישראל. היא מבוססת על ספר מוכר ואהוב גם על הקהל הישראלי (אך ב-2014 יצא שוב בתרגום חדש של יואב אבני במסגרת סדרת "הרפתקה" של מודן), "משפחתי וחיות אחרות" של ג'רלד דארל, המתארת את חייו של דארל הילד עם אמו ואחיו באי היווני היפהפה קורפו בשנות ה-30 של המאה הקודמת. הסדרה משנה את נקודת המבט - פחות מעיניו הצעירות של ג'רי ויותר מאלה של אמו המפוכחת (קילי הוז האלילית, שהשנה כיכבה גם ב"הנעדרת") - אבל שומרת על הקסם העצום, התמימות פעורת העיניים, השנינות ואהבת האדם והטבע של המקור. היא עושה זאת תוך מתן כבוד גדול לתרבות היוונית שבתוכה היא חיה, כולל כמה כוכבים גדולים מקומיים שמשחקים בסדרה, ובעיקר תוך כמעט-התעלסות עם הנופים המרהיבים של המקום. ברצינות, השוטים התכופים האלה לבדם שווים אותה.