פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מרגשים, חכמים, מטלטלים: הפרקים הכי טובים ששודרו בטלוויזיה ב-2017

      דווקא בעידן שבו סדרות מקמצות בתגמול מיידי או רגעי, ומתעקשות לקחת אותנו מסע שלם כדי להגיע לפואנטה, בלטו השנה כמה וכמה פרקים שעשו את ההפך הגמור. במחי שעה או פחות קיבלנו סיפורים שיצאו מתוך השבלונה הרגילה וגרמו לנו לחשוב עליהם הרבה אחרי הצפייה הראשונה

      שלא נדע מצרות: מפחי הנפש הגדולים של 2017 בטלוויזיה.


      "חוק האי-סתירה", פרק 3 בעונה 3 של "פארגו"

      אחד מקווי העלילה המרכזיים בעונה השלישית של "פארגו" היה החיפוש הסיזיפי של גלוריה אחר משמעות. החיפוש הזה מגיע לשיאו כשהיא מותירה מאחוריה את מינסוטה ויוצאת ללוס אנג'לס, להתחקות אחרי רוצחי אביה החורג. הפרק הייחודי הזה שבו "פארגו", כסדרה, יצאה באופן נדיר ממרחב המחייה הטבעי שלה, הציג שלל תהיות קיומיות פילוסופיות מרתקות, ובראשן מסעו המונפש של אנדרואיד שובה לב בשם מינסקי.

      בחכמה וביצירתיות נהדרת מקביל יוצר "פארגו", נואה האולי, בין המסע של הרובוט פעור העיניים שמביט על האנושות בפרספקטיבה של מיליוני שנים, לבין זה של גלוריה בתווך של מוטלים מעופשים, שוטרים מפוקפקים וקופסה "מרושעת" במיוחד - כזו שמקפלת בתוכה את כל הרעיון של קיום ומשמעות. שני המקרים הללו של "דג מחוץ למים" מסייעים להם להגיע סוף סוף להבנה על תפקידם בעולם. כדרכם של פרקים גדולים, מצליחה העלילה של "חוק האי-סתירה" לקדם את הקשת הסיפורית של העונה כולה, אבל גם עומדת בפני עצמה כסיפור מסע מרגש ומעורר מחשבה. ראוי לציין שהעונה הזאת כוללת עוד פרק פילוסופי נפלא שכזה על שאלות של שכר ועונש, חטאים וכפרה (פרק 8).

      "כלבה אמריקאית", פרק 3 בעונה 6 של "בנות"

      הרבה לפני התפוצצות גל הווידויים על הטרדות מיניות, הצליחו לינה דנהאם והבמאי המבריק ריצ'רד שפרד להבהיר את השיח העכור על הטרדות מיניות שב"אזור האפור", ועל הדרך הגיעו לקליימקס טלוויזיוני על חוויות שבדרך כלל נגמרות בסיכום הרפוי "זה מורכב". כשמביטים על כל זה דרך הפריזמה של האינטרנט, מתחילים להבין את כוח ההשפעה האדיר שיש לדנהאם וליוצרות שכמותה (לראייה: דיונים ופרשנויות ברשתות החברתיות ועשרות מיליוני חיפושים בגוגל).

      המפגש בין האנה (דנהאם) לסופר המעוטר צ'אק פאלמר (מת'יו ריס, "האמריקנים") הוא בעת ובעונה אחת מפגש בין מעמדות, כוחות מנוגדים, וגם עימות קדחתני בין שני מוחות על מהותו של "התחום האפור" של הטרדות מיניות. האנה עוברת במהלך הפרק את כל השלבים של היסח הדעת, התהייה על מה משך אותה בקרבה לעבריין מין, ובדו-קרב בין טורף לנטרפת. אחרי שפאלמר מתגלה בשיאו של הפרק כשרץ שכולנו חששנו שיהיה, האנה עוזבת את הדירה, בעוד נשים "חזקות" אחרות עושות את הדרך ההפוכה אל קסמו של "החלילן מהמלין", עבריין המין. דווקא בתור מי שהואשמה פעם אחר פעם בהיותה מרוכזת בעצמה, היא מצליחה לברוא פרק שמדבר על הסוד המובן ביותר מאליו, בדרך הכי לא מובנת מאליה. כזה שצפייה מחודשת בו כיום חושפת את כל פעמוני האזהרה לפני שמבול האמת המכוערת של טורפים מיניים שטף את העולם.

      (שי סגל)

      "שגיאת זמן ריצה", פרק 5 בעונה 3 של "מר רובוט"

      פרק מחצית העונה הנוכחית של "מר רובוט" עשוי להיות הטוב ביותר שלה עד כה - מין שילוב בין "24" ל"בירדמן". בשוט אחד לכאורה ובזמן אמת, ניסה אליוט לטרפד את "שלב 2" שאמור לצאת לדרך באותו יום, בזמן שאבטחת "אי קורפ" ונציגי הצבא האפל מנסים למנוע זאת ממנו, וזה רק הולך ומשתגע משם. מדובר בקדחתנות מתוזמרת שמעבירה היטב את הזמן הדוחק ואת העצבים המרוטים. הישג טכני מרהיב לא רק עבור "מר רובוט", אלא גם באופן כללי בטלוויזיה. גם הפעם רשת USA יישרה קו עם יוצר הסדרה סם איסמעיל (שביים גם את כל פרקי העונה הנוכחית) - בארה"ב שודר הפרק ללא פרסומות שהיו קוטעות את הרצף הזה.

      כיאה למי שמחוות ליצירות פופ הן כלי עבודה קבוע עבורו, מעניק איסמעיל שלל נוסף של כאלה לאורך הפרק (ביניהן אחת בולטת במיוחד לסצנת המשרד ב"מטריקס"). ניתן לראות בפרק הזה גם סימבוליות ל-2017 כולה. בשנה כל כך מטורפת מכל בחינה בארה"ב, הכאוס של "שגיאת זמן ריצה" נראה כמו ניסיון נואש לעשות סדר באנדרלמוסיה מוחלטת. ובהתחשב בראיית העולם המעורפלת של אליוט, הוא מגביר את המאבק בין מציאות להזיה שמאפיין את הסדרה כולה ביעילות ואסתטיקה יוצאות מן הכלל.

      "תיבת המייל של פנדורה", פרק 7 בעונה 1 של "פיוצ'ר מן"

      נדרשות ביצים גדולות במיוחד כדי לצחוק על ג'יימס קמרון בהוליווד. הבמאי המהולל והקשוח לא ידוע ביכולתו לצחוק על עצמו, או בחיבתו למי שמנסים לעשות זאת. סת רוגן ואוון גולדברג לא הסתפקו רק בלעשות בדיוק את זה במשך חצי שעה תמימה, אלא עשו זאת באופן מבריק וחכם כל כך שאפילו קמרון עלול להעריך. "פיוצ'ר מן" של השניים (שעדיין לא הגיעה לישראל) היא סדרה מצחיקה עד דמעות וחכמה בפני עצמה, אבל בפרק השביעי שלה הדמויות נקלעות מסיבות מצחיקות בפני עצמן, אל ביתו העתידני של הבמאי המהולל.

      "תיבת המייל של פנדורה" היא לא סתם אוסף של וואן ליינרים שנועדו לצלות את קמרון. ניכרת בה (כמו בסדרה כולה) שליטה אבסולוטית והערכה גדולה ליצירותיו של קמרון, שמתורגמת בצורה נפלאה לגגים מדויקים לכל רוחב הפילמוגרפיה שלו. כך, למשל, המרתף בביתו נקרא "מצולות", העוזרת הממוחשבת מדברת בשפת הנאבי של "אווטאר", ובדרכים מצחיקות במיוחד גם ציטוטים אלמותיים של שוורצנגר משתלבים בסיפור כולו. לא צריך לצפות ב"פיוצ'ר מן" כולה כדי להתגלגל מצחוק בפרק הזה, אבל כל כך כדאי לכם.

      פיוצ'ר מן (צילום מסך)
      (צילום מסך)

      "ערמומיות", פרק 5 בעונה 3 של "סמוך על סול"

      אתם יודעים שאתם צופים בסדרה גדולה באמת, כשבבת אחת היא מצליחה להחליף ז'אנר ולהיראות כאילו הייתה כזו תמיד. זהו המקרה עם פרק המשפט של ג'ימי, כזה שנראה כאילו ארון סורקין השתלט על הסדרה לרגע עם דו-קרב רצחני של מילים המתנהל בתוך חדר סגור. וינס גיליגן ופיטר גולד בונים כאן את הדרמה בהדרגה, כולל רגעים רנדומליים לכאורה שמתגלים בסופו של דבר כקריטיים להשתלשלות האירועים. כל פרט, כל דמות, כל רגע בפרק הזה הם חלקים במלאכת מחשבת.

      עיקר ההצלחה שלו הוא כמובן העימות החזיתי בין שני האחים, זה שהביא את ג'ימי לפנות שוב בעל כורחו לצד האפל שבו, זה שיוליד ביום מן הימים את סול גודמן. בוב אודנקירק מגלם בצורה פנטסטית את הדואליות הזו של ג'ימי לכל אורך הסדרה, אבל בפרק הזה זאת ההופעה המעורערת של מייקל מקין שגונבת את ההצגה. בזכותה סיום הפרק הזה גורם לנו להרגיש בעת ובעונה אחת סיפוק וגם עצב גדול, על גורלו של צ'אק - זה שהביא במו ידיו על עצמו.

      "חג ההודיה", פרק 8 בעונה 2 של "מומחה לכלום"

      בניגוד מוחלט לאסטרטגיית "סרט ב-13 חלקים" של הסדרות מבית נטפליקס, העונה השנייה של הקומדיה בכיכובו ופרי מוחו הקודח של עזיז אנסרי היא גלריה של התנסויות, מחוות וסיפורים. כל אחד מהפרקים הללו יכול היה להיכלל ברשימה כאן ובזכות גדולה, בין אם מדובר בפרק פתיחת העונה שהוא שיר אהבה לאיטליה ומחווה ל"גנבי האופניים", פרק הדייטים הנפלא והמדויק כל כך בניואנסים השונים של קבוצות באוכלוסיה, פרק הניו יורקרים שאנחנו והטלוויזיה בדרך כלל לא עוצרים להביט בהם, פרק הדת החכם והאמיץ, וכמובן "Amersi Un Po" - למעשה סרט בן שעה העומד בפני עצמו, ומגולל את שיאו של סיפור האהבה בין דב ופרנצ'סקה.

      ובכל זאת, לא לחינם זכו אנסרי ולינה ווייט (דניס) באמי על כתיבת פרק "חג ההודיה", שמבוסס על סיפורה האמיתי של וויט. מבעד לארוחות חג ההודיה המסורתיות בבית משפחתו של דב, מתפתחת הזהות המינית של חברתו הטובה, ועמה גם הקשיים של ההתמודדות עם משפחתה השמרנית והכמיהה שתקבל אותה כפי שהיא באמת. הרגישות וטוב הלב של אנסרי, המשחק הנפלא של כל הדמויות בפרק הזה, הכתיבה המדויקת והרלוונטיות לעולם האמיתי - כל אלה יחד מייצרים פרק שמתעלה מעל הג'ונגל הסבוך של טלוויזיה ב-2017, ומאפשרים לו לזהור.

      "חץ הזמן", פרק 11 בעונה 4 של "בוג'ק הורסמן"

      אחרי "דג מחוץ למים" עטור התשבוחות בעונה 3, שסטה מהעלילה רק כדי לספר בלי מילים את כל מה שבוג'ק לא יכול היה לומר - העונה הרביעית מגיעה לרגע השיא שלה בפרק שבו היא לוקחת צעד לאחור כדי לחקור את השורשים של משפחת הורסמן. וכשמדובר בשורשים, אין דמות שהשפיעה יותר על מהלך חייו של בוג'ק מאשר אמו הקרה והקשוחה, ביאטריס.

      "חץ הזמן" יעיל וחובט בבטן כל כך לא רק בגלל השתלשלות האירועים שהובילה את ביאטריס להפוך לאדם שהיא, אלא בעיקר בגלל שהטרגדיה האישית שלה הפכה את בנה לשונא מספר אחת שלה. וכך, כשאנו מגלים אותה זרוקה בבית אבות מוזנח ועלוב, כשהיא נעה בין בהירות רגעית לדמנציה נוראית - מתקבל סיפור על הורות ומחיריה, על זקנה ועל יחסים, על בגידות ושברון לב, על תקיפות מיניות בתעשיית הבידור (גם כאן - טרום התפוצצות הווידויים של הסתיו האחרון) ובעיקר הוכחה נוספת לחכמה הרבה שמסתתרת בסדרה הזאת. וכל זאת בפרק שבו הכוכב הראשי שלה מתפקד כדמות משנה בלבד.

      "המהלך של מייקל", פרק 13 בעונה 1 של "המקום הטוב"

      תסלחו לנו על הנחרצות, לפעמים היא פשוט נדרשת: הטוויסט הכי טוב בטלוויזיה של 2017 לא התרחש בדרמה ולא בפנטזיה אלימה, הוא הופיע בפינאלה ששדרגה קומדיה חביבה וסימפטית לאחת הסדרות החכמות והכיפיות שמשודרות בטלוויזיה כיום. קשה לתאר את הפרק הזה מבלי לחשוף את הספוילר הגדול עבור מי שלא צפו בסדרה עד כה, אבל אם מייקל שור עמד באתגר הזה במשך עונה שלמה - אז פורק איט, גם אנחנו יכולים.

      אמנם עצם הידיעה שהפרק הזה מכיל טוויסט היא כשלעצמה ספוילר, אבל הגדולה של שור היא שהפרק הזה מאפשר ללכת אחורה ולראות כיצד העונה כולה נבנתה כך שתתאים לסיומה הנפלא. לא מדובר בגימיק או במיינדפאק בנאלי, וההוכחה לכך היא הסרטון שמציג את תגובת כוכבי הסדרה כשהם מגלים את האמת בעצמם. וחשוב לא פחות: התגלית שהפרק הזה מציג מובילה לעונה שנייה מעולה הרבה יותר מקודמתה, ומוכיחה שתכנון מוקפד וביצוע מדויק בונים מוצר מצוין לאורך זמן.

      "קלטת 7 צד א'", פרק 13 בעונה 1 של "13 סיבות"

      אחד הפרקים מעוררי המחלוקת והמדוברים ביותר של השנה האחרונה, מוצא כאן את מקומו באופן טבעי. אף ש-"13 סיבות" מכריזה כבר ברגעיה הראשונים שהאנה בייקר תתאבד, ואף שהסדרה כולה עוסקת בהשלכות ובנסיבות שהובילו לכך, הסצנה הגרפית שמציגה את הרגע הזה היא אחת החזקות והזכירות ביותר בשנה האחרונה. בין אם אתם מהמצדדים בחשיבות שלה למנוע התאבדויות, או חושבים שמדובר ברגע שאחרים במצבה של האנה בעולם האמיתי יבקשו לחקות, קשה לשחרר אותה מהראש, ולצדה גם את שני פרקי האונס (של ג'סיקה ושל האנה) המטלטלים בפני עצמם.

      לא רק הרגע המדובר הופך את הפרק הזה לדרמטי ויוצא דופן, מדובר כאן בפרק שמרכז לתוכו את כל הנושאים שביקשה הסדרה להעמיד בפני הצופים: אותות המצוקה שמשדרים אנשים מעורערים לחברה, המחירים של שתיקה קולקטיבית לנוכח ידע על אמת נוראית, והמחירים שמשלמים מי שנופלים קורבן לסטיגמות חברתיות.

      "פרספקטיבה", פרק 8 בעונה 2 של "לא בטוחה"

      בדרך כלל פרקים אחרונים בסדרות פרסטיג' נוטים להיות אלה שהכל מתנקז ומוביל אליהם, שמספקים קתרזיס כלשהו או קושרים את כל הקצוות. לא בכדי זוהי אינה הפינאלה היחידה ברשימה שלפניכם. זה המקרה אף בפרק סיום העונה השנייה של "לא בטוחה", אבל הוא היה גם מעבר לזה. לא רק מפני שהוא היה במתכונת "ראשומון" והציג בנפרד שלושה סיפורים שונים - של לורנס, של מולי ושל איסה - אלא כי הצליח סוף סוף לזקק באופן כן, מקסים ונוגע ללב את מה שהסדרה עשתה עד אז במגושמות מתסכלת.

      קל לתת פס ל"לא בטוחה", מעצם היותה סדרה שנוצרה על ידי בחורה שחורה, איסה ריי, ומציגה פרספקטיבה רעננה לכאורה על מסך הטלוויזיה שלנו, אבל רוב הזמן הסדרה וריי לא באמת ניצלו את הזוויות האלה כדי להראות משהו יוצא דופן. אלא אם כן אתם כוללים את הראפ המעיק של איסה ככזה. בניגוד לסדרות מלאות השראה שמגיעות מנקודת מוצא דומה, כמו "אטלנטה" ובעיקר "מומחה לכלום", "לא בטוחה" הצטיירה יותר מדי פעמים כגרסה "אורבנית" של "סקס והעיר הגדולה" או "בנות", כולל הדמויות המעצבנות. השימוש של "לא בטוחה" לאורך העונה השנייה באופרת סבון פיקטיבית מגוחכת שהדמויות צופות בה על אדונים ועבדים, לא חידדה בה את האותנטיות אלא להפך, רק הדגישה את הצדדים המלודרמטיים המייגעים של "לא בטוחה" עצמה. כלומר, יש גבול לכמות המשולשים והמרובעים והמתומנים הרומנטיים שאנחנו מוכנים לקבל בעונה אחת.

      הפרק האחרון, בהצגה שלו של 30 יום בחייהם של הגיבורים בנפרד, כמו לקח את כל המוטיבים והמרכיבים האלה וניקה אותם. פתאום הייתה אמת בחיים של הצעירים השחורים האלה, כשהשכונה של איסה הופכת יקרה יותר כי הלבנים גילו אותה. או עם הקריירות המקבילות של מולי ואיסה - האחת נוטשת את הפירמה הלבנה שזלזלה בה לטובת הצעה יוקרתית בהרבה, השנייה ננזפת על כך שאיפשרה למנהל בית ספר גזען להדיר תלמידים לטיניים. וכמובן, היה המפגש השקט בין איסה ללורנס בדירה הריקה. דקות מרגשות שבו הם סוף סוף אמרו את מה שיש להם להגיד. הלוואי שהבשלות של הפרק הזה מסמנת את העתיד לבוא.

      "מינטי", פרק 6 בעונה 2 של "הבריחה מג'ורג'יה"

      העונה השנייה של "הבריחה מג'ורג'יה" (במקור "Underground") לא שודרה בישראל, וכנראה כבר לא תשודר עכשיו כשהערוץ הראשון נפח את נשמתו והסדרה סיימה את חייה, אבל בכל זאת אין מנוס מלהתעכב על אחד מהפרקים המשמעותיים ביותר מתוכה. הסדרה, שעקבה אחר קבוצת עבדים נמלטים בדרכם אל החופש, הציגה לא מעט דמויות המבוססות על אנשים אמיתיים משני צדי המתרס, כאלה שסייעו לנמלטים וכאלה שצדו אותם. אחת מהאנשים הטובים שקיבלו נפח של ממש בעונה השנייה היא הארייט טאבמן האגדית (בגילומה של איישה היינדז), ממנהיגות "מסילת הרכבת התחתית" שחזרה שוב ושוב אל מעמקי הדרום כדי להדריך עבדים אל החופש.

      ההדר והכבוד שזכתה לה דמותה מ"הבריחה מג'ורג'יה", בדרך כלל סדרה מסעירה ורוויית אקשן, הגיעו לשיא ב"מינטי", הפרק השישי בעונה, שעצר הכל כדי להעניק להארייט טאבמן את קדמת הבמה. פשוטו כמשמעו - זה היה פרק שלם שבו טאבמן עמדה על במה ודיברה אל תומכיה. כ-45 דקות שכולן נאום, תיאטרון יחיד מצולם, או שיחת TED, כפי שכונה הפרק בעת ההפקה. אישה אחת שהמצלמה מתמקדת בה כמעט לאורך כל הפרק, מלבד הצצות אל הקהל שמקשיב ברוב קשב. ההגדרה של פרק מיוחד.

      טאבמן מספרת על חייה, על היחס של האדונים כלפיה, על הסבל שהיה מנת חלקה ועל העתיד הטוב-בהכרח שמצפה להם, כי מצב כל כך קלוקל לא יכול להמשיך לאורך זמן. ההפוגה שסיפק הפרק הזה מיתר המאורעות המפוצצים של העונה חידדה את ההקבלות שהסדרה מקפידה להעמיד בין העוולות של פעם לאלה של עכשיו. דמותה של טאבמן ניסחה בפירוש את הדברים ש"הבריחה מג'ורג'יה" מנסה לומר, במקביל לניסיון (וההצלחה, רוב הזמן) לגולל סיפור טוב וחזק. ואף על פי שחלק ממנו היה ברמיזות בוטות מדי, דווקא זה מה שהצדיק את הפרק בפורמט הזה, מה שבולט במיוחד בסיכום המיליטנטי של דברי הנואמת: "אם אין בכם את היכולת להתחמש נגד האי-צדק אז אתם חייבים להתפלל תפילה אחרת ואתם חייבים ללכת בדבקות. אלוהים יספק את מה שצריך. אבל אתם חייבים לעשות את החלק שלכם. אתם חייבים להבין מה המשמעות של להיות חייל מבחינתכם. להכות בחזרה את אלה שמנסים להרוג את כל מה שטוב וצודק בעולם בטענה שהם 'הופכים אותו ל-great again'. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות רק אזרחים בעת מלחמה. זו תהיה כניעה. זה יהיה ויתור על העתיד שלנו ועל הנשמות שלנו. אף אחד לא יכול להישאר הפעם בחוץ. שומעים?"

      "19 ביוני: המחזמר", פרק 1 בעונה 4 של "שחור כזה"

      העיסוק של "שחור כזה" בפוליטיקה ובתרבות של האפרו-אמריקאים היה נוכח בה כבר מהפרק הראשון, וכלל התייחסויות להמון מסורות, סטריאוטיפים וקשיים מוכרים של הקהילה. אולי אף אחד מהם אינו חזק כמו "19 ביוני: המחזמר". מדובר בתאריך שחרור העבדים בתום מלחמת האזרחים האמריקאית ב-1865, יום שניתן למצוא בלוחות שנה בארה"ב כמועד שיש לציינו, אך בכל זאת נדחק אל השוליים גם על ידי השחורים עצמם, ובוודאי בידי האומה האמריקאית בכללותה.

      בפרק ששובר את התבנית "שחור כזה" מעלה את התאריך הזה על נס ושואלת למה בעצם. למה למשל סיטקומים דואגים מדי שנה לציין את חג ההודיה אבל לא את 19 ביוני (Juneteenth)? למה היום הזה - שעבור השחורים הוא-הוא יום העצמאות האמיתי - לא מקבל את המקום שמגיע לו? למה קל כל כך בארה"ב להשכיח יום כה חשוב? נוסף על הדיון הסוער שנסוב על הנושא בבית משפחת ג'קסון ובמקום עבודתו של דרה (כלומר הדברים שאנחנו מורגלים להם מהסדרה), במקרה הזה אנשי "שחור כזה" עולים על הבמה. במין מחווה למחזמר האוב?ר-פופולרי "המילטון", ובעזרה מוזיקלית של הרוטס ואלו בלאק, הם מגלמים עבדים שמשתחררים משלשלאותיהם ושרים על העניין עם הרבה נשמה והיפ-הופ. גם אם פה ושם יש רגעים משעשעים בכל זה, התוצר הסופי הוא בעיקר רב עוצמה, מעורר מחשבה ואף נוגע ללב.

      "החבורה הופכת לשחורה", פרק 1 בעונה 12 של "פילדלפיה זורחת"

      כפי שניתן להבין מהפסקה הקודמת, פרקי מחזמר אינם בדיוק הרעיון הכי חדשני ומקורי בטלוויזיה. למען האמת, "פילדלפיה זורחת" עצמה כבר עשתה כזה בעונה הרביעית. אף על פי כן, סמכו על חבורת הפרחחים המופרעת הזו שתנצל את ההזדמנות החדשה כדי ליצור מחווה הכי פחות מובנת מאליה - "הקוסם", הגרסה השחורה ל"הקוסם מארץ עוץ". מעבר למוזיקה שמשתלטת עליהם וכופה עליהם לרקוד ולשיר, כשהם עומדים מול המראה הם מגלים שהפכו לשחורים, א-לה "זינוק לאתמול", שבהתאם זוכה למחוות מפורשות מספר פעמים בפרק.

      כמובן, המשחק המתמיד של "פילדלפיה זורחת" עם מוסכמות תקינות פוליטית מגיע לשיאו ברגעים כמו אלה, אך לצד אמירות שערורייתיות והורסות מצחוק הם גם מעבירים היטב את ההבדל בין להיות לבן-עור לבין להיות שחור. זה עוזר לחבורה ללמוד כמה וכמה לקחים חשובים מאוד לחיים, כאלה שיישכחו עד סוף הפרק. לא רק מפני שמן הסתם מדובר בחלום, אלא כי האנשים האלה הם המחורבנים ביותר בעולם וחסרים כל יכולת להשתפר, וככה אנחנו אוהבים אותם.

      "מריון", פרק 6 בעונה 5 של "מלון בייטס"

      זו לא רק הופעת האורח של ריהאנה כמריון קריין, זה לא רק השחזור המפתיע של אירועי הסרט "פסיכו" בגירסת הסדרה, וזה אפילו לא הטוויסט על סצנת המקלחת המפורסמת ששחרר את מריון לחופשי במילים "לעזאזל עם החרא הזה" - אלה שבע הדקות האחרונות בפרק שהפכו אותו לאחד החשובים והטובים ביותר ב"בייטס מוטל". אחרי חמש עשרה שנים של הדחקה פסיכולוגית ולפחות שמונה גופות, נורמן בייטס מתעמת סוף סוף עם תכלית דמותה של "אימא" שיצר לעצמו, ומקבל ממנה באכזריות קרה את האמת: הגיע הזמן להרגיש את הכאב. לקחת אחריות על האלימות שהוא גורם במקום להתחבא מאחורי מנגנונים של סכיזופרניה ואמנזיה, ולהשלים עם המציאות שלו ושל אימא כשני חצאים של אותו הפסיכופת.

      מיד לאחר מכן נורמן, לראשונה בתור עצמו ובניגוד נוסף לסרט, רוצח במקלחת דווקא את סאם לומיס הבוגד, בעוד סוג של טוויסט פמיניסטי שהולם את רוח התקופה. זו הייתה שעת המשחק היפה והמפעימה ביותר של ורה פרמיגה ופרדי היימור, ובימוי מדויק כתער של פיל אברהם, שנארזו בתוך חגיגה אמיתית של צופי הסדרה האדוקים ומעריצי "פסיכו" והיצ'קוק כאחד.

      (אופיר ארצי)