שלא נדע מצרות: מפחי הנפש הגדולים של 2017 בטלוויזיה

במציאות שהולכת ומקצינה לשחור ולבן, הדבר הגרוע ביותר הוא להיות משעמם - כזה שאפילו לא מצדיק את הוויכוח על טוב או רע. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים כשמדובר בקומיקס, הז'אנר המצליח ביותר כיום, ובוודאי כשמדובר בשילוב בין החברות החזקות בתעשיית הבידור היום: נטפליקס ומארוול. בראש ובראשונה מדובר למעשה בשתי עלילות נפרדות שנתפרו יחד בתפרים גסים ורופפים: דרמה תאגידית משמימה וגנרת, והתפתחותו של גיבור. החלק הראשון הוא כדור שינה ארוך ומיותר, והשני עטוף בבולשיט בודהיסטי שהרצינות התהומית שלו מרסקת כל אפשרות להתחבר לדמות במרכז הסדרה.

קשה להיזכר בדמות גיבור על כל כך נגררת ומושפעת מסביבתה כמו אגרוף הברזל. לדני רנד אין כל משמעות בפני עצמו, הוא לא יוזם דבר, נשאב לכל גחמה של כל דמות שולית, ולא נראה שהאתגרים שבהם הוא עומד משנים אותו כך או אחרת. בפרק העשירי אומרת אחת הדמויות המרשעות בסדרה לרנד שהוא "עדיין ילד", והאמירה הזאת מדויקת מאין כמוה לשינוי שעבר על הדמות המבולבלת תמיד מהפרק הראשון ועד לסיום. הדברים באו לידי ביטוי גם ב"המגנים" של נטפליקס, שם המשיכה הדמות להיראות מנותקת ומיותרת לצד חברותיה המוצלחות (ג'סיקה ג'ונס, דרדוויל ולוק קייג'). עם חילופי שואוראנר והסקת מסקנות, מבטיחים בנטפליקס שהעונה השנייה תהיה אחרת. השאלה היא איך הם יגרמו לנו לתת לשיממון הזה עוד צ'אנס.

ככל שאנחנו מתרחקים ממנה, הטראומה של "The OA" הופכת חריפה יותר ויותר. הדיכאון הקלאסי של "איך לעזאזל בזבזנו שמונה שעות מחיינו על הדבר הזה". חשוב שנתייחס לטראומה הזאת מכיוון ש-"The OA" משלבת בתוכה שני מוטיבים פופולריים מאוד בטלוויזיה של השנה החולפת: מסתורין שמתואר על ידי מספרת לא אמינה, ומיינד פאק. הגישה התסריטאית הזאת יעילה בבניית מתח מעצם כך שהכל וגם שום דבר נראים לנו הגיוניים (ומתוקף כך אנחנו מרגישים מחויבות להמשיך כדי להבין איך הכל אמור להסתדר בסוף), אבל יש בה גם זלזול כמעט מוחלט באופן שבו יצירה אמורה להיבנות. הטריק של "משהו כאן מגניב, אבל אין לנו מושג מה הוא", כבר מוצה ב"אבודים".

צריך לומר לזכותה, יש ב-"The OA" פוטנציאל ביצירת יקום מסתורי ומסקרן חזותית שסוחף אותנו אליו. ואחרי שאמרנו את זה, זה בדיוק הפוטנציאל הזה שמתרסק ברעש עצום בסיום המופרך, המגוחך והטיפשי שלה. הרשת כבר מלאה בפארודיות וממים על קרבות הריקוד האיומים הללו, אבל עוד לפני כן "The OA" הראתה סימנים לכישלון העתידי: גלריית הדמויות שעוטפת את פריירי היא בין שכיחה לחלוטין לבין מעצבנת בלי שום סיבה, והנרטיב הרוחני מתחיל לקרוס לתוך עצמו כבר בשלב מוקדם יחסית. במילים אחרות: הכעס הגדול על "The OA" הוא דווקא על עצמנו, ועל כך שהנחנו לה להוליך אותנו שולל.

לא מעט סדרות הפילו אותנו בפח יקום מד"בי מסקרן השנה: "חלומות חשמליים" על פי כתביו של פיליפ ק. דיק, העונה השנייה של "האיש במצודה הרמה" (שיצאה אחרי סיכומי השנה של 2016) ו-"SS-GB" הבריטית. הרעיון אפלולי ומעורר מחשבה (גרמניה ניצחה בקרב על לונדון ושולטת על בריטניה), אבל הביצוע משלב שני מאפיינים שקשה להאמין שסדרת טלוויזיה ב-2017 הצליחה להפיק: חוסר קוהרנטיות מוחלט, פשוטו כמשמעו, בקטעי הדיבור של הדמויות בעלות המבטא הכבד. כל כך כבד עד שצופים בבריטניה עצמה התלוננו שהם לא מבינים את הנאמר. ואם עבורם מדובר היה במאמץ, האפשרות של מי שזו אינה שפת אמם ליהנות, סבוכה הרבה יותר.

החטא השני והגרוע הרבה יותר הוא הניסיון היומרני לעשות פילם-נואר. במקום מותחן אפלולי ומרתק, המשחק החלש של מרבית כוכביה הופך את "SS-GB" למאולצת ומתאמצת. ולבסוף, החטא הגדול ביותר של הטלוויזיה המודרנית - הקצב. "SS-GB" לא רק סוחבת כל סצנה ופרק בקצב של חילזון, אלא גם מוסיפה חטא על פשע ומשעממת גם בקטעים שאמורים להיות דרמטיים. וכך, מכל המסתורין, הערפל והחזון האפוקליפטי, נותרו אנשים זעופים עם כובעים גדולים וחיתוך דיבור מוזר.

עוד הרבה לפני שצולקה לנצח בעקבות חשיפת הטרדותיו המיניות של קווין ספייסי, כרתה "בית הקלפים" במו ידיה את קברה הטלוויזיוני. העונה החמישית של "בית הקלפים" לא הייתה סתם רעה, ניכרו בה מאפיינים של פארודיה ממשית. כאילו עזיבתו של השואוראנר, בו ווילימון, הובילה להחלטה לקחת את היצירה הפוליטית ולצחוק על אפלוליותה ורצינותה. כמובן שזה לא מה שקרה באמת. בפועל, "בית הקלפים" הסתמכה על שילוב מדהים בין כתיבה גרועה למשחק רע מאוד (בעיקר של קווין ספייסי, שנראה בה כמו שחקן תיאטרון שהתגלגל לסדרת טלוויזיה) וזיהוי שגוי של יתרונות הסדרה.

כך, למשל, בניסיון להישאר מסעירה ניסתה העונה החדשה לירות בכל התותחים: ארגון טרור דמוי דאעש, תחקיר עיתונאי בעקבות שדי העבר של בני הזוג אנדרווד, ועדת חקירה מיוחדת בקונגרס שמוקמת כדי לחקור את מעשי הנשיא והפוליטיקה המתישה שסביבה, שימוש לא חוקי במערכות מעקב של ה-NSA, מערכות יחסים מינוריות שמתפתחות לרומן, מתיחות מול רוסיה סביב הנפט באנטרקטיקה, ועוד אינספור סיפורים וסיפורי משנה.

אם זה לא מספיק, הסדרה המציאה והמשיכה עם דמויות נוראיות (תום ייטס) והזויות (סגנית תת המזכיר לענייני מסחר, שמתבררת כחזקה יותר מהנשיא עצמו) שרק תרמו להחמרת המצב. יותר מכל, ואולי כאן הקשר בינה לבין כוכבה הגדולה הוא המובהק ביותר, "בית הקלפים" לא ידעה מתי להפסיק. עיוורת לחסרונותיה ולהבנה שהמובן מאליו (נפילתו של פרנק) חייב כבר לקרות, היא שחקה את הגימיקים שלה עד כלות. וכשהתפזר האבק נותרנו עם סדרה כמעט קריקטוריסטית באופיה שמעיבה על תקופת הזוהר שלה, כזו שאולי טוב היה אם הייתה מסתלקת מחיינו כבר כעת.

איזה בלאגן. אחרי שבעונה השנייה סיימה "הרומן" את חלק המתח בעלילה שלה וגילתה לכולם מי רצח את סקוטי לוקהארט, משום מה העונה השלישית החליטה שהיא חייבת לגייס סיפור תעלומה חלופי, כנראה כדי לשמור על תערובת הז'אנרים. התוצאה הייתה שטותית למדי עם עלילת מסתורין חלשה שהפתרון שלה היה ברור לחלוטין מהרגע הראשון, וכל הניסיונות ליצור חשודים אלטרנטיביים כדי לתעתע בצופים היו עלובים. קיבלנו גם דמות חדשה עם נקודת מבט חמישית למתרחש, וגם זה היה לא פחות מיותר. זו עדיין אחת הסדרות הכי רגישות בטלוויזיה - הטיפול באליסון שנוטשת את בתה וברגשות האשם של הלן היה מעודן ונהדר – אבל היא נכשלה בלהמציא את עצמה מחדש, וקשה כרגע לראות איך העונה הרביעית תעשה את זה. הלוואי שהרילוקיישן לחוף המערבי יעזור.

(אופיר ארצי)

יותר מדי נראה לא טבעי בעונה הרביעית של "טרנספרנט", בפרט מבעד לעיניים ישראליות. לא רק בגלל שהיא כאילו מתרחשת בישראל אבל בפועל צולמה בלוס אנג'לס, אלא כי המלאכותיות הזו היא רק סממן לבעיה גדולה יותר, כזו שהופכת את העונה הרביעית ללקויה ביותר בתולדות הסדרה. שוב ושוב עולה התחושה שג'יל סולוויי והכותבים השליכו פנימה כל רעיון שעלה בדעתם ונועד לתאר את הקושי במציאת בית והקושי של להרגיש בו בבית, ההתמודדות של האנשים שרגל אחת שלהם כאן ורגל שנייה שם. המרכיבים האלה מוגשים בערבוביה קדחתנית, לפרקים מייגעת, שבניגוד לאופיה של הסדרה היא מונעת יותר מעלילה מאשר מהדמויות, ואף מציגה השטחה מקוממת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

האנדרלמוסיה מתחילה כבר במפגש המשפחתי ההומה והקופצני בפרק הראשון, ממשיכה עם מריבות פוליטיות מתישות במהלך הטיול וגיחות לעבר שלא תמיד ברור מה הצורך בהן. כל אלה מנוקדים ברגעים מתוסרטים במפגיע, כמו דמות מסוימת שמפנה בטעות אקדח אל אחרת, או כשפתאום יש חשש כלשהו להיריון. בין לבין גם הסצנות הסוריאליסטיות נראות טלואות מהרגיל - ריטה שרודפת את ג'וש באדיקות, ובעיקר רופאת השיניים של אלי שמגיחה פתאום בחווה ברמאללה. כל זה, בל נשכח, על רקע נופיה המזויפים של ארץ ישראל. אף על פי שיש כמה רגעים יפים בעונה הזו, היא בעיקר מבהירה עד כמה כדאי לכוון את הסדרה אל סיומה, וזה עוד לפני שג'פרי טמבור התפוטר ממנה.

זה מעולם לא היה באמת כוחות: סדרת הבת של "המתים המהלכים", "הפחד מ", תמיד הייתה המבצע הזול הזה שמציעים לכם בקופה בסופר כשאתם מסיימים את הקניות העיקריות. העונה השנייה שלה הייתה אמנם משתלמת עם עלילות יחסית מקוריות שרצו מהר והצליחו לעניין ולהתבצע בחן, אבל השלישית כבר נדבקה בווירוס המעייף שתקף את אמה. דמויות חדשות שלאיש לא אכפת מהן, דמויות ישנות שחוזרות לחיים בצורה לא הגיונית, קונפליקטים משעממים שראינו עשרות פעמים לפני, ואיטיות שיכולה להרוג צבים. ממש לא מפליא שבעונה הבאה מתכננים שם ריבוט עצבני עם שלל שחקנים מוכרים וקרוסאובר עם "המתים המהלכים" - משהו היה חייב להשתנות - אבל כבר מאוחר מדי וצריך לחזור הביתה, פשוט תגידו כמה יצא החשבון וזהו.

(אופיר ארצי)

יש קצב איטי ויש את "Taboo". צפייה במשפחת שבלולים חוצה מדשאה נראית כמו מירוץ פורמולה 1 לעומת הסדרה הזאת. ובעוד הציפיה הטבעית היא להבין שמבע אמנותי הוא תמיד מהורהר ואיטי, כאן נראה שזה נעשה כמעט בכוח: סצנות שמתארכות הרבה מעבר לצורך, אחרות שהיו יכולות לרדת בעריכה מבלי לפגום בהתקדמות העלילה.

הרעיונות ש"טאבו" ביקש להעביר על קולניאליזם, כמו גם קורטוב העל טבעי שמלווה את הסדרה, הספיקו כדי לעורר עניין, אבל לא מצדיקים את עצמם בטווח הארוך. כן, טום הארדי יוצא מן הכלל, אבל אף אחד לא מתיישב מול ספה כדי לצפות באדם נוהם. בגלל זה המצאנו את יוטיוב. קשה עד בלתי אפשרי לצפות ב-"Taboo" ברצף בגלל הכבדות חסרת ההצדקה הזאת, ואילו צפייה בשלבים היא פשוט סבל מתמשך ומיותר.