נראה אתכם מעזים: חמש קלאסיקות ספרות לאמיצים בלבד

אף אחד לא אוהב לעבוד קשה, לפחות אם אפשר לא לעבוד קשה, או לפחות לעבוד לא קשה. זה מובן, זה בטבע שלנו, וכולנו עושים לעצמנו הנחות אם אנחנו יכולים. ואם ככה אנחנו מתייחסים למטלות שאנחנו חייבים למלא, על אחת כמה וכמה כשמדובר בשעות הפנאי המועטות ויקרות הערך שלנו. לכן יצירות ארוכות, מורכבות, מאתגרות ושוברות מוסכמות זוכות בדרך כלל לפחות אהדה מאחיותיהן הקלילות שפונות למכנה משותף רחב יותר. בגלל זה כמעט אף אחד לא ראה את "הסמויה" כשהיא שודרה בזמן אמת, בעוד סדרות כמו "זירת הפשע" ניפצו שיאי רייטינג, וזו גם הסיבה שההולנדי המג'נון ההוא עם האוזן מכר רק יצירה אחת בכל ימי חייו. אלא שלפעמים התמורה בהחלט שווה את המאמץ. כמו טרק בהרי ההימלאיה, כמו סופלה שוקולד, כמו קוביות בבטן, כמו לגדל ילדים - בשביל הדברים הטובים ביותר צריך לעבוד קשה ולסבול לא מעט בדרך.

וכך גם עם פרוזה. קיימים לא מעט ספרים שבמבט ראשון נראים מרתיעים וקשים, אפילו מייאשים, אבל אם רק מתמידים וממשיכים לקרוא אותם מגלים יצירה מרתקת, סוחפת ומפעימה, ולפעמים אפילו מצטערים לסיים אותם, לאחר ככלות הכול. אז אחרי שעשינו לכם חיים קלים עם קלאסיקות נגישות, קלאסיקות קצרצרות וקלאסיקות לילדים ולנוער, הגיע הזמן לשפוך קצת זיעה מטאפורית (או אמיתית, במקרה של הספר הרביעי ברשימה), עם חמש קלאסיקות לאמיצים - כאלה שדווקא כן צריך לפחד מהן, אבל כדאי מאוד להתגבר על החששות ולקרוא. בלי פאניקה, אלה ממש לא הספרים הקשים ביותר או הסבוכים ביותר שתיתקלו בהם - יכולנו להיות אכזריים במיוחד ולהפיל עליכם את "יוליסס" או "בעקבות הזמן האבוד" (אבל בשביל זה היינו צריכים לקרוא אותם בעצמנו ואין שום הצדקה למעשה טירוף שכזה). אולם גם ממש לא מדובר בטיול בפארק, ואלה בהחלט ספרים קשים, לא נוחים ולא כיפיים, אבל כאלה עם תמורה נאה בצדם. נראה אתכם מעזים.

הדבר הראשון שעולה לאנשים רבים בראש כשהם שומעים את צירוף המילים 'ספר כבד' הוא דויסטויבסקי. וב"האחים קרמזוב" מביא פיודור קשישא לכדי שלמות את כל עניין הכובד. משפחת קרמזוב היא משפחה שאפילו לא מתקרבת למשהו שמזכיר בדוחק יישות שדומה למשפחה מתפקדת. האבא הוא בטלן, שתיין, שטוף זימה ואדם מגעיל באופן כללי. לאחר שהוא נרצח, במקום לחפש את הרוצח כדי להודות לו ולתת לו גלידה, מחפשים אותו משום מה במטרה להעמיד אותו לדין ולשלוח אותו למחנה עבודה בסיביר. העלילה המרכזית של הספר היא סביב הרצח הזה והחיפוש אחר הפושע, אבל לצדה קיימות עוד אינספור עלילות משנה, חלקן מעניינות במיוחד ואחרות משמימות עד כדי ייאוש. יש גם המון דמויות, וכמיטב המסורת הרוסית לכל אחת מהן יש כמה וכמה שמות, ולכו תבדילו עכשיו בין אליושה ואיליושה, או תזכרו מי זה זוסימה הישיש ומה הוא רוצה מהחיים שלכם. קשה לעקוב, קשה להתחבר וקשה להיסחף, וכמו שנכתב כאן בעבר (ראו לינק מימין), במחצית הראשונה של הספר בן אלף העמודים הזה לא קורה כמעט שום דבר. ובכל זאת שווה לצלוח את המחסומים הללו בזכות העומק של הספר, בזכות הדיון המרתק בסוגיות של אתיקה, מוסר, אמונה והמאבק בין טוב לרע, בזכות הדמויות המורכבות ועולמן המתואר לפרטי פרטים, בזכות הסיפור המפורסם על האינקוויזיטור הגדול, וכי יש ספרים שפשוט חייבים לקרוא פעם אחת בחיים ולו כדי להבין על מה כל הרעש.

ספרה? של אלזה מורנטה מ-1974 הוא לא רק ארוך למדי, הוא גם מדכא מאוד. ברומן, שבאיטלקית נקרא בפשטות "ההיסטוריה", מגוללת מורנטה את סיפורה העצוב של משפחה אחת לצד קורותיהן העצובות לא פחות של איטליה, של אירופה ושל האנושות כולה בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה. אידה, יהודיה-למחצה שברירית, נכנסת להיריון מחייל גרמני שאונס אותה ומביאה לעולם את או?ז?פ?ה, פעוט מקסים ותמים שסובל ממחלת הנפילה ומאוהב בעולם ובכל מה שנמצא בו. נינו, בנה הבוגר של אידה, הוא נער שחצן ומבולבל שמחפש את עצמו. דווידה, חברו היהודי של נינו, הוא בחור יהודי אנרכיסט עם נפש מעונה וחיבה לסמים מסוכנים. "אלה תולדות" מתמקד בחבורה הקטנה הזאת ובייחוד באוזפה החמוד, שבשבילו המלחמה ומוראותיה הם סוג של לונה פארק שלא נגמר, ובכלביו הנבונים בליץ ובלה. על כולם נוחתות עוד ועוד מכות, שגורמות לאיוב להיראות כמו דונאלד טראמפ. ונחשו מה קורה בכל פעם ששביב של תקווה צץ באופק? נכון: עוד צרות. זווועות מלחמה? יש. שואה? יש גם יש. טרגדיות לאומיות ואישיות? יש למכביר, גם אחרי שהמלחמה נגמרת. ובכל זאת כדאי מאוד לקרוא את הספר הזה בזכות סגנון הסיפור המיוחד שמביא את נקודת מבטן של דמויות רבות, אנושיות וגם כלביות; בזכות השמחה והאופטימיות הכובשות של אוזפה, אפילו לנוכח החיים האיומים באמת שנגזרו עליו; בזכות מה שניתן ללמוד ממנו על ההיסטוריה של איטליה ושל הקהילה היהודית שלה; וכי זה פשוט ספר מצוין.

להגדיר את "מאה שנים של בדידות" כקלאסיקה קשה לקריאה לא לגמרי עושה איתו צדק. הרומן הזה - אולי סמל הריאליזם המאגי הלטינו-אמריקני - אמנם ארוך ומורכב, אבל העלילה שלו קולחת מהרגע הראשון שבו הקולונל אאורליאנו בואנדיה עומד מול כיתת היורים ונזכר ביום שבו לקח אותו אביו לראות קרח בפעם הראשונה. הסיבה העיקרית שבעטייה אנשים רבים מתייאשים מהספר היא שלכל הדמויות בו יש את אותו שם, או לפחות אחת מכמה וריאציות מעצבנות על מאגר שמות מצומצם במיוחד. הקורא האומלל, שמאחוריו יום עבודה מייגע ואיזה בקבוק בירה להרגעת הרוחות, מוצא עצמו מנסה להבין באיזה חוסה, ארקדיו או אאורליאנו מדובר, ושולח אותו שוב ושוב להיוועץ באילן היוחסין החדגוני של משפחת בואנדיה, שלא תמיד עוזר במיוחד. הספר עצמו, למרבה המזל, רחוק מלהיות משעמם. גרסיה מארקס (אל תקראו לו רק 'מארקס' כמנהג הישראלים כי הוא לא יענה לכם) משרטט ביד אמן וכמיטב דימיונו המטורף את העיירה הבדיונית מקונדו ואת תולדותיה, ומשלב בין מאורעות פנטסטיים, כמו נערות שעולות השמיימה במערבולת של סדינים וילדים בעלי זנב חזיר, לבין זיכרונות ילדות של המחבר מהעיירה הקאריבית הקטנה אראקטאקה, או אירועים אמיתיים מההיסטוריה של קולומביה דוגמת טבח מטעי הבננה מ-1928. לא סתם נחשב הספר הזה בעיני רבים לפסגת יצירתו של גאבו, ושווה לקרוא אותו גם אם הוא ארוך וסבוך יותר מאשר רוב ספריו האחרים. חובבי גרסיה מארקס אמיצים באמת, אגב, מוזמנים לנסות לקרוא את "סתיו של פטריארך", שלעומתו "מאה שנים של בדידות" נראה כמו "פינוקי הולך לקרקס".

סדרת ספרי הפנטסיה של רוג'ר זילאזני אמנם כוללת עשר נובלות שנכתבו על פני יותר משני עשורים, אבל למעשה מדובר בשני מחזורים בני חמישה ספרים, שכל אחד מהם מכיל סיפור אחד ארוך. בתרגום לעברית, למרבה הצער, מעולם לא נמכרו הספרים כקובץ. באנגלית, למרבה הזוועה, אוגדו כל עשרת הספרים לכדי כרך אדיר מימדים אחד - The Great Book of Amber שמו - ששוקל כמו חזיר צעיר ומספק את אחת מחוויות הקריאה הפחות נוחות שתחוו אי פעם (לשאלתכם: טרם יצאה גרסה אלקטרונית רשמית). לא רק מבחינה פיזית קשה לקרוא את ספרי אמבר - העלילה שלהם מורכבת עד כדי תסכול, עם המוני דמויות שמופיעות ונעלמות, מתות וקמות לתחייה, ובעיקר בוגדות, משקרות ומתחזות על ימין ועל שמאל, ומפעילות זו על זו מניפולציות שלא היו מביישות חתול. ויש גם מאבק אינסופי בין יישויות על-טבעיות שמייצגות את הסדר ואת הכאוס, ובעיקר מנסות ככל יכולתן לבלבל את הקורא האומלל. במוקד נמצאים תשעת הנסיכים של אמבר וארבע אחיותיהם, שלעומתם נראית משפחת קרמזוב כמו משפחת פארטרידג'. בתצוגת תכלית מפוארת של ריאלפוליטיק נאבקים האחים והאחיות אלה באלה עד חורמה על עוצמה ועל השלטון באמבר - העיר האמיתית היחידה, שכל שאר הערים, הארצות והעולמות (כולל כדור הארץ העלוב שאנו נמצאים בו) הם למעשה צללים שלה, יקומים מקבילים שנסיכי אמבר מסוגלים לעצב ולעבור ביניהם בכוח מחשבתם. וזה עוד החלק הפשוט של הסדרה, שעתירה השפעות ורפרנסים מכל הבא ליד - מכניקת קוונטים, פילוסופיות מזרחיות ומערביות, תיאולוגיות ומיתולוגיות שונות, יצירות תרבות קאנוניות ואיזוטריות, פרדיגמות ממדעי החברה ומה לא (מה לא? כל דבר פשוט וקל להבנה, כך נראה). זוהי יצירה מסובכת, מפותלת ומסורבלת, והקריאה בה אינה הופכת בשום שלב לזורמת וקולחת. ואף על פי כן היא מתגמלת מאוד, מלהיבה ומעשירה את הדימיון, ומעוררת מחשבה רבה גם לאחר שמסיימים אותה. בונוס: אם תבחרו לקרוא את הסדרה בגרסת "הספר הגדול", כשתסיימו לאחר כשנתיים תגלו שיש לכם שרירי זרוע של מרימת משקולות בולגרייה.

הבעייה עם "ארוחה עירומה" היא, ???? ?? ????? ????, ?????? ???? ??? אין עלילה, ?? ????? ????? קוהרנטית ו?????. דבר ???, ??? פשוט הזוי, ?????, ????? כמו אננס, ??????? ???? ?? סמי הזייה. ??? ??, לא ברור ????? ?? בורוז מנסה ????? ??, והתוצאה ??? ??? שקשה מאוד לקרוא, ??כל פסקה ????? ?? ????? ??? WTF WTF WTF ?? ??? ???? ????, בורוז מנסה להעביר ??? ????? ?? שימוש בסמים קשים - הגיבור ?????? ?? היצירה ??? ההירואין, ?? ג'אנק ??? ?????? ???? ???? בהערצה ובתיעוב. ???? ???? שכולם משתמשים ?? ?? ????? להשתמש ??. ??? איפשהו ?? ???? פשע, ?????? אמיתיים או מדומים ??????? ???? ?????, ????? ???? ?? הוזה את זה, דוקטור מסתורי ????? ?????? בפאקינג מכסיקו ??? ???? ?? ?????? ???, אם בכלל; ?????? ??? חמקלקים ??????? ??? ???? ????? יחסי מין. בכלל, ?"????? ??????" ?? כל הזמן ?????? ?? מין המוני, ????? ?????? ????? להגדיר אותו ????? "לא קונבנציונלי". ????? בספר שקשה לצלוח, ??? ?????? קיבה חזקה ????, ?????? ?????? ???? ??? ????, ?????, בלתי קריא לחלוטין. ובכל זאת, ולמרות ש???? ??? ???? ??????? ?????? ?לא מסוגל לקרוא ?? "ארוחה עירומה", כדאי ??? ????? לנסות, כי הקריאה ?? ??? חווייה ?????, שזורקת אתכם לתוך תודעה ???????, מסוכסכת ו??'???'??, ?????? סמים קשים. אי אפשר באמת להבין ?? ?????? ????, ??? אחרי שתסיימו ???? ????? ?? ????? "מה לעזאזל ?? ???!", אבל לפחות ??? ???, כנראה, ?? ????? ???? שווה את זה.

* זו אינה שגיאת מערכת