אנחנו אוהבים להציג אותן לראווה על מדף הספרים בסלון שלנו. אנחנו נהנים לצטט מתוכן משפטים מפורסמים. לפעמים אנו רואים את הסרט שנעשה על פיהן, או אפילו מתעדכנים בתקציר העלילה בוויקיפדיה. דבר אחד אנחנו בדרך כלל לא עושים עם יצירות הספרות הקלאסיות - קוראים אותן. לא שזה קורה בכוונה, פשוט ככה יוצא - אנחנו בהחלט מתכוונים לקרוא אותן יום אחד, רק לא היום.
לא חסרות סיבות להתעלם מהקלאסיקות - יש כל כך הרבה מהן, יש כל כך מעט זמן, יש היצע אדיר של ספרים חדשים ואיכותיים על המדף, ובדיוק הופיע סרטון חדשני ביוטיוב בכיכובה של חיית החתול. אבל בעיקר, בואו נודה על האמת, אנחנו מפחדים מהן. היצירות שנתפשות כקלאסיות או קאנוניות נחשבות בדרך כלל לכבדות, מיושנות, קשות לקריאה, ובעיקר משעממות מאוד. ספרים שהכריחו אותנו לקרוא לבגרות בספרות או בשיעורי המבוא באוניברסיטה, בעיקר כי אין שום סיכוי שאדם בר דעת שאיננו מזוכיסט ייגש אליהן מרצונו החופשי. ולמה להשקיע עכשיו כמה שבועות או חודשים ברומן מדכא ובלתי נגמר, כשאפשר להתפנק עם עוד מלודרמת ערפדים או סיפור אהבה סאדו-מזוכיסטי בחמישים גוונים?
התשובה הטובה ביותר לשאלה האחרונה היא 'למה לא?'. הספרים שנחשבים למכוננים זכו למעמד הזה, בדרך כלל, לא בזכות קומבינות עם חבר השופטים של תחרויות ספרותיות, אלא פשוט כי הם ספרים מצויינים. זה לא שאין קלאסיקות משמימות ואנכרוניסטיות - חלק גדול מהן אינו עומד במבחן הזמן, למרבה הצער - אבל עולם הספרות מלא ביצירות מעולות ועדכניות תמיד שמשום מה יצא להן שם מאיים עם השנים, אבל למעשה אין שום סיבה אמיתית לפחד מהן. את הספרים האלה כדאי לקרוא לא כדי שנוכל לסמן 'וי' ולספר לכולם שקראנו אותם (כלומר לא רק בשביל זה - בואו נהיה מציאותיים), אלא מפני שהם קריאה נהדרת. בלי להיכנס לוויכוח על מהי בדיוק ההגדרה של 'קלאסיקה' אספנו בשבילכם כמה הצעות לספרים שבשנת 2014 נחשבים 'גדולים', ללא אפליה בין ז'אנרים, ושפשוט וקל להתחיל מהם. ברובם תופתעו לגלות חוויית קריאה זורמת, מהנה, והרבה פחות מפחידה ממה שחשבתם.
האמן ומרגריטה / מיכאיל בולגקוב
מעוניינים לקרוא קלאסיקה רוסית אבל אין לכם עצבים ל-700 עמודים של ייסורי נפש, התחבטויות פנימיות, דמויות עגומות עם שמות שאי אפשר לזכור ועלילה שממאנת להתקדם במשך פרקים ארוכים? אז "האמן ומרגריטה" הוא הספר בשבילכם - מצחיק, מטורף, ארסי, ובתרגום עברי נפלא של פטר קריקסונוב. השטן מגיע למוסקבה עם פמליה של יצורים שהשפיות היא מהם והלאה, כולל חתול שחור מדבר ובלתי נשכח בשם בהמות. ביחד הם מתכננים נשף ענקי, עושים בלגנים בבירה הרוסית, וגם עוזרים לאמן מתוסכל שנכלא בכפייה במוסד לחולי נפש כי המשטר הסובייטי לא אהב את יצירתו, ולאהובתו הנואשת מרגריטה. במישור עלילה מקביל ומעניין לא פחות מתוארת היצירה שכותב האמן - סיפור צליבתו של ישוע הנוצרי בירושלים, המתמקד בדמותו הטראגית של הנציב הרומי פונטיוס פילטוס.
יש ב"האמן ומרגריטה" הרבה ביקורת על חוליי המשטר הסובייטי (הספר נאסר לפרסום בזמן אמת ויצא לאור רק לאחר מותו של המחבר), ועל מצוקת הדיור החמורה בתקופת שלטונו של סטאלין, אבל הוא רחוק מלהיות כתב האשמה פוליטי רציני וחמור סבר. להיפך - הוא הזוי, כיפי, מלא בשמחת חיים ואהבת אדם ושנאת אדם, והקריאה בו קולחת וממכרת.
אלטנוילנד / תיאודור הרצל
למרבה ההפתעה, מתברר שהאוסטרי העגמומי ההוא עם הזקן והמרפסת היה דווקא טיפוס די משעשע. בניגוד לכל מה שאתם עשויים לחשוב, "אלטנוילנד" (שבתרגומו הראשון לעברית, זמן קצר לאחר שיצא לאור לראשונה בשנת 1902, נקרא 'תל אביב') הוא נובלה קצרה, קלילה ונחמדה. קצת דידקטית (בכל זאת, היה את העניין הקטן הזה של לחזות בית לאומי ליהודים) אבל ממש לא מכבידה.
החזון של הרצל מתואר במסגרת סיפור עלילתי בידיוני על רופא יהודי וינאי צעיר ומיואש, שמחליט לשים קץ לחייו לאחר שאהובתו מתארסת עם איש עסקים עשיר ומכוער. ברגע האחרון הוא פוגש גוי מזדקן שגם לו נמאס מהעולם, והשניים מחליטים לפרוש ביחד לאי בודד, כאלטרנטיבה נעימה יותר למוות. בדרך הם עוברים בפלשתינה של תחילת המאה העשרים, ומגלים שהיא עלובה, מוזנחת ומעוררת רחמים. לאחר שני עשורים מאושרים מחליטים השניים לקפוץ לבדוק מה נשמע בפלשתינה, ונדהמים לגלות כי העם היהודי הקים בה חברת מופת חדשה (במסגרת האימפריה העות'מאנית. מדינה יהודית ריבונית נראתה בשלב הזה מוגזמת מדי אפילו בעיני הרצל), שתוך שני עשורים הגיעה לעליונות טכנולוגית, מדעית ורוחנית.
רוב הספר הוא תיאור של אותה אוטופיה עתידנית אבל עם מסגרת עלילתית, באופן לא מטיף ולא מתנשא ועם כמה רעיונות לא רעים בכלל כמו שיוויון מלא בין יהודים וערבים, או חיפה כמרכז הכלכלי והתרבותי של החברה החדש, 112 שנים לפני השלישייה ההיא על בוסניה באיצטדיון סמי עופר. אמנם חייבים להודות שהרצל הוא לא סופר גדול, אבל "אלטנוילנד" בהחלט מצדיק קריאה, ולו בגלל הרעיונות המהפכניים שהוא העלה. וכאמור, מדובר בקריאה קלילה להפתיע, ובמקרים רבים אפילו משעשעת.
ספר מלכים
אם תשימו בצד את המשמעויות הדתיות, ההיסטוריות והפוליטיות של הספר הזה, תגלו טקסט ספרותי טוב ומלהיב - אפוס בשני כרכים על מלחמה, אהבה, שושלות מלוכה, תככים, בגידות, התנקשויות, כישוף, תופעות על-טבעיות, מתים שקמים לתחייה, קרבות לחיים ולמוות, ואפילו קצת צחוקים (לאליהו הנביא היה חוש הומור די אכזרי, מתברר). דרקונים אמנם אין כאן, למרבה הצער, אבל מה, רכב אש שעולה בסערה לשמיים - לא תיקחו?
נכון שזו לא קריאה קלילה במיוחד, אבל היא שווה את המאמץ. בניגוד לחלקים אחרים של ספר הספרים, לא מדובר כאן באוסף של חוקים ודינים מקראיים יבשושיים, תוכחות נזעמות או רשימות אינסופיות של אילנות יוחסין. מה שיש בספר מלכים זה (בעיקר) עלילה צבעונית ומעניינת. כבר נכתבו לא מעט ספרים וסיפורים מודרניים בהשראת האירועים האלה, אבל למה לא ללכת ישר למקור, שכתוב כמעט כולו בשפה שגם קורא עברית בן ימינו יבין בקלות. בונוס: כל משפט שתצטטו מתוכו יוציא אתכם ממש חכמים.
חולית / פרנק הרברט
עם כל הכבוד לספר מלכים, ב"חולית" יש ניצוץ אלוהי. יצירת המופת הגדולה ביותר של ספרות המדע הבידיוני מתארת לפרטי פרטים יקום עתידני מורכב מאין כמוהו עם מערכת סבוכה של בריתות ויריבויות, שבמרכזו ניצב כוכב לכת אחד, חם ויבש ואכזרי - כוכב הלכת אראקיס, הידוע גם בשם חולית. אראקיס הוא המקום האחד והיחיד שבו ניתן להפיק את הסם מרקוח, שמניע את גלגלי הגלקסיה כולה, ולכן כל מנהיגי היקום מעוניינים לשלוט בו. חוץ מזה, חולית היא גם פלנטה מדברית באופן קיצוני שבה המים הם משאב נדיר ביותר ויקר המציאות.
אל ארץ הישימון הזו מגיע פול אטרייאידס, נער צעיר עם כוחות מיוחדים מכוכב לכת ירוק ושופע מים, שמגלה שם נבואה עתיקה שהוא עומד במרכזה. העניינים מידרדרים במהירות למלחמה בין-כוכבית בין בתי אצולה וסיעות שונות סביב השליטה בחולית ובמרקוח, עם קרבות לייזרים וקרבות פנים אל פנים וסיפור אהבה גדול ותולעי חול ענקיות.
פרנק הרברט ברא ב"חולית" עולם מופלא מאין כמוהו, עם דמויות גדולות מהחיים, פילוסופיה דתית, מחשבה פוליטית, אסטרטגיה צבאית, אתיקה, הומאניזם, מדע, איכות סביבה, וכמובן תולעי חול ענקיות. הספר כתוב בכישרון ובגאונות מעוררי השתאות, שסוחפים את הקורא כבר מהעמודים הראשונים למרות המורכבות של העלילה (בהקשר הזה מילון המונחים המצורף מקל מאוד על הקריאה), ומחזירים אותו אל הספר שוב ושוב לאחר הקריאה הראשונה. יש גם סדרה שלמה של ספרי המשך מוצלחים מאוד, שעלילתם משתרעת על פני עשרות אלפי שנים, אבל אין כמו הריגוש של "חולית" המקורי, שהתפרסם לראשונה לפני פחות מחמישים שנה אבל כבר קנה לו מעמד של קלאסיקה עולמית, ולא רק בתחום המד"ב.
דון קיחוטה / מיגל דה סרוונאטס
אציל כפרי ערירי ומזדקן קורא מנת יתר של ספרי אבירים וכתוצאה מכך יורד מהפסים ומתחיל להאמין שהוא בעצמו אביר אצילי, שכפרייה פשוטה שאיתה הוא מעולם לא דיבר היא נסיכה חלומית בשם דולציניאה, שהסוס הזקן והעלוב שלו הוא רמך מפואר, ושמטרת חייו היא לבצע כמה שיותר מעשי גבורה. הוא יוצא לדרך עם סנשו פאנסה, איכר קטן, שמנמן, בור וטוב מזג המשרת כנושא כליו, ולאורך שני כרכים עבי כרס נתקלים השניים בהרפתקאות ומכשולים, שמהם הם מצליחים בדרך כלל לצאת עם מקסימום חבלות גופניות ומינימום כבוד עצמי.
חלק גדול מהקסם של הספר נובע מהשילוב בין קיחוטה לבין פאנסה. האחד גיבור נפוח עם הערכה עצמית ותפישת מציאות של כוכב ריאליטי מצוי הבטוח שהוא נמצא במרכז העולם, מדבר בשפה מליצית ומקפיד על כל גינוני האבירות שכבר בשנת 1605 אבד עליהם הכלח, ועוזרו הוא מה שנהוג לכנות 'טיפוס עממי' שהתברך במה שנהוג לכנות 'חוכמה עממית'.
סרוואנטס, בעצמו אדם צבעוני מאוד שחי חיים סוערים, כתב את "דון קיחוטה" בזקנתו בתור מחאה על סיפורי האבירים שלדעתו השחיתו כל חלקה טובה בספרד (מדובר בעצם בגרסת המאה ה-17 לתוכניות טראש). זאת פרודיה מטורפת שאמנם עלולה להיות קצת מייגעת לפרקים, אבל בדרך כלל מצחיקה מאוד, ומכילה המון ביקורת חברתית ותרבותית שחלק גדול ממנה תקף גם לימינו אנו.