פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רחוק, מופלא ומוזר: 5 קלאסיקות (לא רק) לילדים ונוער

      הגדרת יצירה מסוימת כמיועדת לילדים או לבני נוער בלבד היא עניין בעייתי - ספר טוב נשאר כזה גם בלי קשר לקבוצת הגיל שאליה הוא מכוון. לשם כך אנחנו כאן: הנה קלאסיקות לילדים ונוער שמתאימות גם למבוגרים. כתבה שלישית בסדרה

      פו הדב (יח"צ)
      נטול רוע. איור של ארנסט שפרד לפו הדב מכריכת הספר (צילום: יח"צ)

      ממש לאחרונה ראה אור בעברית "היינו שקרנים", ספר הנוער המצוין של א. לוקהארט המתאר את קורותיה של משפחה מאוד עשירה ומאוד לא מתפקדת שמבלה את חופשות הקיץ שלה על אי פרטי בארצות הברית. הסיווג של "היינו שקרנים" כספר נוער הוא לא לגמרי מובן, וניתן לחלוק עליו. למעשה, עצם ההגדרה של יצירה מסוימת כמיועדת לילדים או לבני נוער בלבד הוא עניין די בעייתי, שלא לומר מטופש. אמנם ברור שיש ספרים שאינם מתאימים לנפשותיהם הרכות של קוראים צעירים, אבל זה לא אמור לעבוד בכיוון ההפוך. ספר טוב הוא ספר טוב בלי קשר לקבוצת הגיל שאליה הוא מכוון, ותעיד על כך הצלחתה בקרב בני כל הגילים של סדרת ספרי הנוער ההיא על הקוסם הצעיר עם הצלקת על המצח.

      חוץ מזה, לכולנו מגיע מדי פעם לקחת הפסקה מכל הרוע, הטינופת, השחיתות והאלימות הסתמית שמאפיינים את החיים שלנו ואת מוצרי התרבות שאנחנו צורכים, ולהירגע קצת בתוך מציאות ספרותית שבה הכול פשוט יותר, הבריות הן טובות לב מטבען, הרעים המעטים הם רעים באמת, והם תמיד מפסידים בסוף. אז הפעם, במסגרת פרויקט הקלאסיקות שלנו, הנה המלצה לחמישה ספרי ילדים ונוער קלאסיים שגם אתם וגם הילדים שלכם תוכלו ליהנות מהם. ואף מילה על הנסיך הקטן.

      בפרקים הקודמים:
      והעיקר לא לפחד כלל: 5 קלאסיקות ספרותיות שלא צריך לחשוש מהן
      עניין של זמן: 5 קלאסיקות ספרותיות קצרצרות שלא צריך לחשוש מהן

      הרוח בערבי הנחל / קנת גרהם

      יום אחד נמאס לחפרפר לחיות מתחת לפני האדמה. אז הוא עושה מעשה, עוזב את בית המחילה שלו, מגלה את קסמי הנהר ופוגש חבר חדש ונאמן - עכברוש המים. שני הג'נטלמנים החביבים האלה מעבירים את זמנם בפעילויות שלוות, נעימות ומהוגנות דוגמת שייט בסירה על הנהר ופיקניקים בחיק הטבע.

      הכול משתנה כאשר הם פוגשים בידיד חדש, עשיר כקורח ומטורף כדבעי, הלוא הוא מר קרפד הכאוטי, האנוכי והקפריזי, שמתאהב עד מעל לראש בכל רעיון חולף שהוא נתקל בו, כמו למשל ההמצאה החדשנית והמסתורית הקרויה 'מכונית'. החיים מסתבכים עוד יותר כאשר חפרפר מחליט לבקר בביתו של מר תחש הנכבד אך הנחבא אל הכלים. דורות של ילדים בבריטניה ובעולם גדלו על הרפתקאותיהם (הצנועות למדי) של ארבעת בעלי החיים האנושיים האלה בנופים הפסטורליים של אנגליה הכפרית, בספר שמקדש את הרעו?ת, את הסולידריות ואת אהבת האדם והחיה.

      פו הדוב / אלן אלכסנדר מילן

      כבודו של "הרוח בערבי הנחל" במקומו מונח, אבל "פו הדוב" הוא כנראה הספר הידוע ביותר בתת הז'אנר של חיות-המתאפיינות-בהתנהגות-אנושית-שמכייפות-באנגליה-הכפרית. לדימיון בין שתי היצירות אחראית גם העובדה ששתיהן נהנו מעבודתו של אותו מאייר - ארנסט שפרד הנפלא. החל משנות השישים של המאה שעברה החל פו להיות מזוהה עם סדרת הסרטים המצוירים של חברת דיסני, שהם אמנם מוצלחים בפני עצמם, אבל אינם משתווים ליופיים של ספר הילדים של מילן מ-1926 והמשכיו.

      מלבד הגיבור הראשי טוב המזג שאינו מצטיין בחריפות שכלו, כוללים גיבורי "פו הדוב" (שרובם נוצרו בדמות צעצועי הפרווה של כריסטופר רובין, בנו של מילן), בין היתר, גם את חזרזיר הקטנטן שמתמודד עם פחדיו, איה החמור שטוף הרחמים העצמיים, ינשוף הזקן והחכם, קנגה הקנגרואית האימהית ובנה הזעיר רו?, נמיר (טיגר) טוב המזג והרהבתן, שפן הקפדן והנרגן, וכמובן את הילד כריסטופר רובין, הדמות האנושית היחידה בספרי הסדרה. כולם עושים חיים משוגעים ביער ת"ק פרסה, ומדי פעם גם מסתבכים בצרות צרורות שמהן הם מצליחים לחלץ את עצמם, אם כי לא תמיד גם את כבודם העצמי. בדומה לבני אדם גם הם עשויים להיות מפעם לפעם מעצבנים או חסרי אחריות, אבל שלא כמונו הם נטולי רוע לחלוטין ובסופו של דבר אוהבים אחד את השני אהבה עזה, ומה כבר צריך יותר מזה בחיים?

      משפחת המומינים / טובה ינסון

      קשה להאמין שקיים ישראלי יליד שנות השבעים ואילך שלא התמכר בשלב כלשהו של ילדותו לסדרת האנימציה הנהדרת של המומינים. קרוב לוודאי שלפחות אחדים מאותם מומינופילים אינם מודעים לכך שמאחורי סדרת הטלוויזיה המוצלחת מיפן עומדת סדרת ספרים עוד יותר מוצלחת מפינלנד, שנכתבו בשפה השבדית על ידי הסופרת טובה ינסון החל משנות הארבעים של המאה שעברה.

      למרות שספר המומינים הראשון שהופיע בעברית זכה משום מה לכותרת האניגמטית "משפחת החיות המוזרות", המומינים הם לא בעלי חיים אלא יצורי אגדה שנראים קצת כמו סוסוני פוני שמנמנים ולבנים עם אף ענק שהולכים על שתיים. הם חיים בעמק רחוק, מופלא ומוזר (במילותיה של לאה נאור, שכתבה את הגרסה העברית לשיר הסיום של סדרת הטלוויזיה), ומקיימים אינטראקציות חברתיות עם כל מיני יצורים אגדתיים אחרים, אנושיים יותר (מאי הקטנה, סנופקין) או פחות (סניף דמוי העכבר, מר המיולין דמוי האלוהים יודע מה). עלילות בני משפחת מומין וידידיהם לא רק שואבות ממקורות בלתי נדלים של דימיון ויצירתיות, אלא גם גדושות במסרים של שלום, אחווה וחיי שיתוף שידברו אל לב הילדים שלכם וגם אל לבכם.

      אי המטמון / רוברט לואיס סטיבנסון

      מי לא אוהב פיראטים? זאת שאלה רטורית כמובן, כי מחקרים מדעיים מוכיחים שוב ושוב (ט.ל.ח.) שלמעלה מ-100 אחוז מהאוכלוסייה חובבת פיראטים וכל מה שקשור אליהם - סרטים על פיראטים, משחקי מחשב על פיראטים, מתקנים בפארקי שעשועים בנושא פיראטים, דגני בוקר שעל האריזה שלהם מופיעים פיראטים, וכמובן שגם ספרים על פיראטים. ובהקשר הזה, "אי המטמון" הוא אולי ספר שודדי הים האולטימטיבי, שאחראי לרבים מהדימויים שאנחנו חושבים עליהם כשאנחנו חושבים על פיראטים (כלומר אלה של פעם, עם הרגל מעץ והסטייל והתוכי על הכתף, לא הגירסה הנוכחית המאכזבת של סומלים כחושים עם RPG או חנונים חיוורים משוודיה שאוהבים להרגיז אירגוני זכויות יוצרים).

      מכל מקום, ב"אי המטמון" תמצאו כל מה שצריך בסיפור הרפתקאות שמכבד את עצמו - מפת אוצר, ספינות, מזימות, מרידות, תהפוכות בעלילה, קרבות סוערים, רגליים מעץ, תוכים על כתף, וכמובן המון המון פיראטים. בדומה ל"הרוח בערבי הנחל" ול"פו הדוב", גם "אי המטמון" נכתב במקור לכבוד בנו (החורג, במקרה הזה) של הסופר, אבל כל קורא חובב הרפתקאות, ולא משנה בן כמה הוא, ייהנה מהמסע המטורף של הנער הנועז ג'ים (או דז'ים, בתרגום הנושן) וחבריו המפוקפקים בעקבות האוצר האבוד של קפטן פלינט.

      היידי בת ההרים / יוהנה ספירי

      אין לב אנושי שלא יימס למקרא סיפורה של היידי הקטנה, הילדונת העליזה והמתוקה שהתייתמה מהוריה בגיל צעיר ונשלחה לגור עם סבה הידוע לשמצה בבקתה מבודדת ונידחת, גבוה גבוה בהרי האלפים. היידי הצחקנית וחובבת החיים נאלצת להסתדר עם הסב רע המזג והנרגן, שהחליט להפנות עורף לעולם, ובייחוד לשכניו מהכפר הסמוך שאיתם הסתכסך מרות סביב נושא זה או אחר. עם הזמן מצליח אופיה הכובש של היידי לפרק את חומות השתקנות וההסתגרות של הסב העוין, ולחשוף את הלב הטוב והרחום שמאחוריהן.

      היידי רוכשת בקלות גם את חיבתם וידידותם של שכניה, של העזים המקומיות, ובמיוחד של פטר נער הרועים ושל סבתו העיוורת. האידיליה הכפרית נקטעת כשדודתה חסרת הרגישות של היידי שולחת אותה לשמש בת לווייה לקלרה, ילדתו הנכה והבודדה של איש עסקים עשיר מהעיר פרנקפורט. היידי האומללה שונאת את החיים העירוניים ונקרעת בין המחויבות לחברתה החדשה לבין געגועיה העזים לסבה ולידידיה וערגתה לטבע ולנופים של מולדתה ההררית.

      135 השנים שחלפו מאז כתבה הסופרת השווייצית יוהנה ספירי את "היידי בת ההרים" לא הופכות את הספר לפחות מהנה או מרגש. הוא אמנם כולל כמה מסרים דתיים טרחניים וסיפורי נסים מטופשים, אבל הרבה יותר נכון יהיה להתמקד בערכי הרעו?ת, טוב הלב והעזרה לזולת שמככבים בו. ומכל מקום, יותר משהוא מטיף מוסר, "היידי בת ההרים" מבקש להעלות על נס - ובצדק - את שווייץ ואנשיה - את הרי האלפים השגיאים והנשגבים, את הכפרים הציוריים שבמורדותיהם, ואת הפולקלור ודרך החיים של האזור - דברים שגם הם בקושי השתנו במרוצת אותן 135 שנים. עבור מי שלמרבה הצער אינו יכול כרגע לצאת לחופשה של כמה חודשים בקנטון גראובונדן, ויהיה אשר יהיה מניין שנותיו, "היידי בת ההרים" הוא כנראה האפשרות השנייה הכי טובה לשאוף את אוויר הפסגות השווייצי.