עניין של זמן: 5 קלאסיקות ספרותיות קצרצרות שלא צריך לחשוש מהן

אחת הטענות העיקריות כלפי הרשימה הראשונה שפירסמנו כאן של קלאסיקות שלא צריך לפחד מהן היתה שכמעט כל היצירות שהופיעו בה ארוכות מאוד, ושההיקף שלהן פוגע בנגישותן. ואכן, לא תמיד יש זמן לקרוא רומן של 800 עמודים בשני כרכים, סוחף ומרתק ככל שיהיה. קשה להתעלם מהעניין הזה של עבודה, זוגיות, ילדים, חיות מחמד, ליגת אלופות, פלייסטיישן או שעות שינה. זאת גם תחרות קשה ולא הוגנת אם לוקחים בחשבון שבניגוד לשבועות או חודשים של קריאה, בשביל לצפות בסדרת התמונות התורנית של קים קרדשיאן נדרשות רק שניות ספורות (ועוד חיים שלמים בשביל להתאושש).

אם להודות על האמת, בספרות העולמית ממש לא חסרות יצירות מופת קצרצרות - כאלה שאפשר להתחיל ולסיים בטיסה לארצות הברית, באוטובוס לאילת, בהמתנה לטכנאי של האינטרנט, בשבת חורפית במיטה, או אפילו בתור קצר יחסית בסניף הדואר השכונתי (כי בשביל התורים הארוכים יותר גם "החטא ועונשו" לא יספיק). אז אספנו בשבילכן מדגם מייצג וראשוני של יצירות קצרצרות ומשובחות, שאליהן יצטרפו יצירות נוספות בהמשך. מכיוון שהדגש הפעם הוא על משך הקריאה ולא על הכיף מדובר ביצירות קודרות למדי, אבל כפי שחובבי הזמר הים תיכוני ואוהדי הפועל ירושלים יודעים היטב, גם התוגה והייאוש יכולים להיות מהנים בדרכם שלהם.

אל תזלזלו בספרונים האלה בגלל ההיקף הצנוע שלהם - העובדה שלא צריך לשכור חברת הובלה כדי לסחוב אותם מהסלון למיטה ממש לא אומרת שהם פחות טובים, איכותיים, עמוקים או מרגשים מידידיהם עבי הכרס ומרובי הכרכים. ובניגוד אליהם, הקלאסיקות הקצרצרות ישאירו לכם גם די זמן פנוי לפתור את בעיית העוני ואי-השיוויון בחברה הישראלית, או לחלופין לצפות בתמונות של גור הקיפודים החביב שעושה אמבטיה בכיור, לאו דווקא בסדר הזה.

תשכחו מכל מה שנדמה לכן שאתן יודעות על 'פרנקנשטיין', כי מסתבר שהיצירה המקורית שעליה מבוססים כל הסרטים והסדרות והדימויים הידועים שונה מהם באופן מהותי. כך, למשל, לא מדובר בספר מפחיד במיוחד - לפחות בעיני הקורא בן-זמננו - אלא ביצירה עצובה ומעציבה שמעוררת בעיקר מחשבות נוגות על האווילות והשטחיות של אחינו בני האדם.

מרי שלי הבריטית, שכתבה את הספר הזה כשהיתה לא הרבה יותר מנערה, מגוללת בו את סיפורו של ויקטור פרנקנשטיין, סטודנט צעיר למדעים שבמהלך ניסוי שאפתני מצליח להעניק את מתת החיים לערימת איברים מבחילים שהוא תפר זה לזה. כך יוצר פרנקנשטיין מפלץ נטול שם ובעל יכולות פיזיות ושכליות של גיבור-על של מארוול, עולם פנימי עשיר ונפש הומייה.

המפלץ הזה אמנם עדין וטוב לב, ורוצה רק שיאהבו אותו ושיבינו אותו, ואם אפשר אז גם לקבל בת-זוג בדמותו ולנסוע איתה לדרום אמריקה, אבל למרבה הצער הוא גם מכוער בטירוף. הוא מחריד ומאוס עד כדי כך שהיוצר שלו מתכחש לו ובורח ממנו, וכל אדם שנתקל בו נמלט כאחוז אמוק, מיידה בו אבנים, מכה אותו במקל או פשוט יורה בו. בשלב מסוים זה מתחיל להימאס על המפלץ והוא מחליט להפסיק להיות נחמד ולהתחיל לנקום במין האנושי שמסרב לקבל את אהבתו, וקודם כל בפרנקנשטיין עצמו, האחראי הראשי לסבל שהוא מנת חלקו.

את העלילה הזאת מעבירה שלי בדרך פתלתלה וסבוכה במיוחד בשביל ספר כה קצר, שבשיאה מגיעה לכדי סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור (זאת לא הגזמה - חמישה רבדים). אמנם הרחמים העצמיים האינסופיים, הן של פרנקנשטיין והן של יציר-כפיו המפלצתי, נעשים בשלב מסוים מייגעים מעט, אבל שווה לצלוח את ההתבכיינויות האלה בזכות מאבקי המוחות ומשחקי החתול-עכבר בין השניים שנפרשים על פני מחצית מיבשת אירופה, ובשביל התובנות האוניברסליות העצובות והמתסכלות, שרלוונטיות גם אחרי קרוב למאתיים שנה, על החברה האנושית ועל היחס שלה כלפי האחר והשונה.

בעולם של דרישה מתמדת לסיפוקים מיידיים, כשכל אידיוט בטוויטר חייב להראות לכולם שהוא יודע מי נרצח בפרק ההוא של "משחקי הכס" דקה אחרי ששידרו אותו בחוף המזרחי של ארה"ב, וכל דביל בווטסאפ יתעקש לספר לך איך נגמרה העונה ההיא של "בית הקלפים" רבע שעה אחרי שהיא עלתה לנטפליקס לראשונה, לא קל להחזיק ספויילר במשך כמעט 130 שנה. וזה קשה במיוחד כשצירוף המילים "דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד" הפך כבר מזמן למטבע לשון שחוק, וגם אנשים שמעולם לא העלו בדעתם שהוא מבוסס על יצירה ספרותית כבר יודעים מה הקשר בין שתי הדמויות הערטילאיות האלה.

ואף על פי כן, גם למי שמכיר את הרעיון שמאחורי הסיפור כדאי לקרוא את הנובלה הקומפקטית הזאת שמתרחשת בלונדון הוויקטוריאנית, אפופת הערפל והמדכדכת. זהו עולם של ג'נטלמנים מזדקנים, רווקים מבחירה (אין בסיפור אפילו דמות נשית משמעותית אחת), סגפניים, מאופקים והדורי-פנים. אחד מהם הוא הרופא המכובד הנרי ג'קיל, שמפתח קשר מוזר שמהותו אינה ברורה (ואנחנו בוודאי שלא נחשוף אותה כאן ונהרוס את ההפתעה) עם פרחח צעיר וגס רוח בשם אדוארד הייד, שמעז לבצע את החטא הגדול ביותר באותה תקופה - ליהנות מהחיים.

למרבה הצער מתמכר הייד גם לתחביב המגונה של לתקוף אנשים חפים מפשע, ובסופו של דבר גם מתחיל לרצוח אותם ונאלץ להימלט מרשויות החוק בעזרת ידידו הרופא. את תעלומת היחסים הלא הגיוניים בין שני האישים מנסה לפצח בחן רב ובהצלחה מועטה ידידו של ג'קיל, עורך דין משעמם, יבשושי וחמוץ אך טוב לב. גם קוראות שאיכשהו הצליחו להיחשף לספויילר הגדול שבסיפור ייהנו מאוד להצטרף לאותו פרקליט חסר אונים ולחוות ביחד עמו את חדוות הגילוי המחודש.

אם נדמה לכן שהמצב הכלכלי והחברתי היום הוא לא משהו אז קודם כל, אתן לגמרי צודקות. ודבר שני, אתן מוזמנות לקפוץ לביקור באזורים הכפריים של קליפורניה בתקופת השפל הגדול כדי לגלות שיכול היה להיות גרוע יותר.

ולא שזה מעודד במיוחד: גיבורי "של עכברים ואנשים" הם ג'ורג' ולני, שני פועלי חווה נודדים שעובדים בפרך תמורת שכר זעום וחולמים לחסוך יום אחד די כסף בשביל לקנות משק משלהם עם המון ארנבים צמריריים וחמודים. ג'ורג' הקטן, הנבון והעצבני מגונן ומציל מצרות את לני הענק ורפה השכל, שתחביבו הגדול ביותר הוא ללטף דברים רכים, למשל ארנבים. בגלל כוחו הפיזי העצום, שהוא אינו מודע לו לגמרי, לני נוטה להרוג בשוגג רבים מאותם דברים רכים וחביבים, מה שמכניס אותו לצרות שמהן בדרך כלל מחלץ אותו ג'ורג'.

במהלך אחת מאותן מנוסות מתקבלים השניים לעבודה בחווה בלתי-תפקודית בעליל, שבה הם מצליחים בתוך יום אחד להסתבך באופן חסר תקדים אפילו ביחס אליהם. מרשים להיווכח כיצד הצליח סטיינבק, בספרון דק כל כך, לגעת בקשת רחבה כל כך של נושאים אנושיים, ולעשות זאת באופן שנראה כל כך הגיוני, לא מלאכותי ולא דידקטי. ולמרות העוני, הייאוש, הגזענות וחוסר התוחלת שבאים לידי ביטוי כמעט בכל דף בנובלה, יש בה גם לא מעט אנושיות, סולידריות ואהבת אדם, שממתיקים קצת את הגלולה המרה.

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא ג'וק ומתחיל לזחול על הקירות. הוא לא מבסוט מהעובדה שהוא הפך לחרק ענקי, המשפחה שלו לא מרוצה מהשינוי הדרמטי הזה, אבל אצל קפקא כמו אצל קפקא, מסתמן שאלה החיים ואין מה לעשות. כל מה שגריגור סמסא האומלל, שעולמו חרב עליו בן לילה, יכול לעשות מכאן ואילך, זה רק לנסות להסתגל לגוף החדש והנתעב שזכה בו, להתמכר להנאות הקטנות של החיים (לזחול על הקירות, לזחול על התקרה, וזהו, פחות או יותר), ולהשתדל לשמור על קשר כלשהו עם משפחתו הקטנה והמנוכרת למדי.

כצפוי, אף אחד מהניסיונות האלה לא מצליח במיוחד. במהלך מאה השנים שחלפו מאז פורסם "הגלגול" לראשונה ניסו לפרש אותו באינספור דרכים, מופרכות יותר או פחות, אבל גם אם מתעלמים מהפרשנויות וקוראים אותו כפשוטו מגלים סיפור יפה, מערער ועצוב על התרסקות מוחלטת של המציאות המוכרת לנו, ועל הפיכתם של חיים בורגניים, צנועים ונטולי יומרות לסיוט אלים ומתמשך, מבלי שתינתן לכך כל סיבה מתקבלת על הדעת ומבלי שניתן יהיה להטיל על מישהו את האחריות לכך. להעצמת האפקט הקפקאי מומלץ לקרוא בתור למוסדות ממשלתיים.

אם תבחרו לקרוא רק ספר אחד מהרשימה הזו - לכו על 'המנהרה'. מדובר באחת מיצירות הספרות היפות ביותר והחכמות ביותר שנכתבו אי פעם. זהו הספר החדש ביותר ברשימה - הוא ראה אור לראשונה ב-1948, ומחברו הארגנטיני התהלך בינינו עד לשנת 2011, אז הלך לעולמו בגיל מאה - אבל אין ספק שהוא הרוויח ביושר את מעמדו בפנתיאון כל הזמנים של הספרות העולמית.

הספוילר מופיע כאן כבר במשפט הפתיחה: "די אם אומר שאני הוא חואן פבלו קסטל, הצייר שהרג את מריה איריברנה" (בתרגום הנהדר של טל ניצן-קרן). מנקודה זו, דרך סיפור אהבתם ושנאתם של קסטל ומריה, ועד לסוף הטראגי והידוע מראש, משליך אותנו סאבטו אל הפינות האינטימיות ביותר בנשמתו של הגיבור המספר, אדם רדוף ואלים שהולך ומאבד את שפיותו, ואל אותה 'מנהרה' שלו - מחילה נפשית קרה וחשוכה של בדידות ובידוד, שבה אנשים כמותו נדונים לזחול לבדם, במשך כל חייהם.

מדי פעם זוכים אותם אנשים לרגעים קצרים של חסד שבהם נעשים קירות המנהרה שקופים, והם מסוגלים להתבונן בכיליון עיניים החוצה, בבני האדם החופשיים שחייהם אינם מוגבלים לזחילה במנהרות. חרף הטירוף והאלימות שלו מעורר קסטל גם אהדה ורחמים, בעיקר בזכות הכנות חסרת הפשרות שבה הוא מספר את סיפור ההרס-העצמי שלו. הוא אינו מנסה להציג את עצמו באור חיובי ולא מסתיר גם את מחשבותיו ומעשיו האפלים, המכוערים והקטנוניים ביותר, ודווקא בגלל זה קשה שלא לחבב אותו ולהצטער על החורבן ההדרגתי שהוא ממיט על עצמו ביודעין.

חוץ מזה, בספר יש ביקורת לא מרומזת בכלל ורלוונטית תמיד על אנשי החברה הגבוהה הנפוחים מחשיבות עצמית, לרבות דיון מצחיק, מטופש ונפלא על השמות הבלתי אפשריים של גיבורי הרומנים הרוסיים, שרק בשבילו שווה לקרוא את הנובלה הזאת.