בכל עונה של "משחקי הכס" מופיע הפרק האחד שנותר איתנו הרבה אחרי סיומה. בדרך כלל שומרים שם את הטוב לסוף, אבל "הדלת" הוא כבר כעת אחד מהפרקים הטובים, הדרמטיים וקורעי הלב ביותר בתולדות הסדרה. פרק שעוסק כמעט לכל אורכו בגורל, בהשפעה של חטאי העבר על ההווה והעתיד ובמקומם המרכזי של האלים (מעבר הדרגתי בין אל היער, אל המלח, אל האור והאל ללא פנים), משרתיהם ובהשפעה שלהם על מעשי בני האדם. זה היה פרק על יוהרה וחמדנות והמחירים שלהם ברמה ובאיכות ש"משחקי הכס" מספקת מעט מדי, אבל כשהיא כבר עושה זאת, קשה שלא להיסחף.
ניצחון הקורבן
אתם יודעים שהגעתם לדרגת אמנות בחלקלקות לשון כשאף אחד כבר לא מסוגל להבחין אם מה שאמרתם הרגע יצא מהלב או שמדובר בעוד אינטרס קר. פיטר בייליש הוא רב אמן בתחום החירטוט הוורבאלי. וכעת אחרי אינספור מזימות וכיפופי ידיים, כשהצבא של הבקעה עומד למעשה לרשותו, נותר רק עוד מחסום אחד בינו ובין הפרס הגדול עליו חלם: אדון ווינטרפל וריבון הצפון. אלא שסאנסה, או לפחות כך היה נדמה, היתה שונה מהקורבנות האחרים של מזימות אצבעון. הדמיון בינה לבין אמה קייטלין, אהובתו, נראה לפרקים ככזה שהופך אותה למי שדאגתו אליה כנה באמת.
"סאנסה, כל כך טוב לראות אותך ללא פגע", הוא אומר בעוד בריאן משגרת אליו חיוך רחב של שמעון מזרחי, "אכלת, רזית - ספסיבה ילנה". האם הוא באמת מתכוון לזה? האם באמת לא ידע דבר על המתרחש מאחורי החומות? או שמא כמו רמזי עצמו, הוא זקוק רק לפניה של סאנסה כדי לבסס את שלטונו בצפון? כך או אחרת, הסצנה הזאת היתה רגע נדיר של ניצחון הקורבן. רגע נדיר שבו "משחקי הכס" - סדרה שעברה בהינד עפעף על שריפת וטריפת ילדים, מעשי אונס ורצח נוראים - מאלצת אותנו להביט בעיניה של הפוסט טראומה ולדמיין מה עבר על סאנסה ברגעי האימה הנוראים ההם. סאנסה חזקה ברגע הזה כפי שלא היתה מעולם, ובכל זאת המילה האחרונה היא של אצבעון.
הטיפ שהוא משגר לעברה על הברית עם בני טאלי נראה כמו מחווה אחרונה בין ידידים לשעבר, אבל איכשהו קשה להשתחרר מהתחושה שבייליש מעוניין שהצבא של סאנסה יהיה חזק יותר מזה של ג'ון שלג, וזה כנראה לא מקרי. וזה גם לא מקרי שסאנסה מסתירה מג'ון את האמת מאחורי המידע שקיבלה. הוא יכול למות ולקום לתחייה עוד שלוש פעמים, אבל היא זאת שנושאת כעת את השושלת של בית סטארק על כתפיה. ומלבד זאת, מי שהתחנכה על תורתו של בייליש, לא תוכל לשכוח שאסור לסמוך על אף אחד אף פעם, גם לא על אח למחצה.
ובזמן שאחותה הגדולה מגייסת צבאות ומניעה כוחות, אריה ממשיכה להיות כלואה בבית השחור והלבן עם בתם הלא חוקית של צ'אק נוריס ומוחמד עלי. בכל בוקר היא גונבת לה את הסנדוויץ' עם שוקולד השחר, מנחיתה עליה אפרקאט שגורם לה לשמוע את נד סטארק שר באמהרית ומזכירה לה שליידי מיוחסת לעולם לא תהיה שווה בין שווים במסדר המתנקשים של בראבוס. אלא שאריה לא מסוגלת להתחבר אל מורשת העבדים באמת. העבר שלה כולל חיי משפחה מאושרים וצורך בוער בנקמה. בעודה צופה בהצגת התיאטרון שמגוללת את ההתרחשויות מאז מותו של רוברט באראתיאון ועד הוצאתו להורג של אביה, ניכר שהיא באמת לא מסוגלת להתנתק מהחלקים האלה לתמיד. אלא שהפעם על פי ג'אקן הגהאר לא תהיה הזדמנות נוספת. כך או אחרת פנים חדשות יתווספו להיכל הפנים, וחבל עלייך אריה, דווקא יש לך פרצוף יפה.
תרופה לשלום
באיי הברזל מתכוננת יארה גרייג'וי לרגע שלו חיכתה כל חייה: מלכות איי הברזל. לא ממש ברור איך היא מתכוונת לכבוש את שבע הממלכות בעזרת צבא שמעולם לא הצטיין בכיבושים, הפסיד בכל מלחמותיו ונסמך כמעט אך ורק על כוח ימי, אבל זה נשמע מאוד מרשים. בעיקר בהתחשב בזה שרוב ילודי הברזל גם ככה הוטבעו בשלב כזה או אחר של חייהם וסובלים מהצטברות נוזלים באוזן. "אתם רוצים כיבושים?!", היא שואלת, והם זועקים "כן! רוצים מישושים! יארה! יארה!". אלא שאז פורץ לתמונה יורון גרייג'וי, שמודה בנונשלנטיות שרצח את ביילון קבל עם ועולם. הוא גם היה עושה את זה קודם, אבל פשוט היה עסוק בלשלוח לעצמו דיק פיקס של עצמו. בכלל, די מדהים לראות עד כמה כל מי שמנסה להיראות גברי בסדרה הזו, מתחרה עם אחרים בכמות הפעמים שהוא מדבר על הזכריות שלו. ובכל זאת, יורון נבחר. הוא ייקח את הצי שלו אל מעבר לים הצר ויציג אותו ואת תמנון הברזל שלו בפני אם הדרקונים, היא תיפול לרגליו ויחד הם ישלטו בעולם. רק שבדרך הוא מצליח לא לשים לב לכך שהצי שלו, אחייניו ומספר לא ממש הגיוני של אנשי צוות מצליחים לברוח, להשתלט על ספינותיו ולהפליג הרחק. אבל זה לא משנה כי הוא יבנה חדשות (מה?!), פשוט יכרות עצים ויכופף ברזלים ויטווה חוטי פשתן, והופ: צי חדש. מה זאת אומרת "זה לא נשמע הגיוני?", אומרים לכם שזה ענק מה שיש לו שם.
בוואיז דותראק אוזר ג'ורה האנדאל אומץ ומתוודה סוף סוף ברגע מרגש באמת על תחושותיו כלפי דאינריז. אחרי שהציל את חייה פעמיים, הוגלה וחזר, צפה בה נשרפת (פעמיים) וראה בעיניים כלות איך דאריו נהאריס מגיע אל הארץ המובטחת, וכשנראה שהסוף קרוב מתמיד, הוא זקוק לסגירת המעגל הזאת כדי לדהור אל עבר השקיעה בפעם האחרונה. רגע לפני שוויטני יוסטון פורצת ברקע עם "אנד איייייי", דאני מותירה אותו עם פקודה אחרונה בהחלט: למצוא תרופה ולשוב אליה. ככה זה באהבה, לפעמים צריך לרצות למות כדי לקבל הכרה. ובזמן שג'ורה יוצא לחפש סופר-פארם פתוח בחורבה השוממת הזאת, נמשכים במירין מאמצי השלום. טיריון זקוק לסיפור טוב, ויראלי, כזה שיהפוך לקונצנזוס מכוח שיתוף ההמונים. סיפורים הם הקרקע שעליה צומחת המציאות בעולם של "משחקי הכס". הנרטיב הצנוע וירא האלים סייע לדרור העליון להשתלט על מעלה מלך, משמר הלילה שימש כמוסד שיקום לפושעים בגלל תחושת השליחות של קו ההגנה האחרון. הסיפור הזה אפילו לא חייב להיות מבוסס על אמת, הוא פשוט צריך לגעת באנשים.
קינברה, הכוהנת האדומה החדשה (אניה בוקשטיין, הראשונה לשמה, בהופעה מצוינת) היא מספרת הסיפורים האולטימטיבית. תגידו מה שתגידו על מעשיה של מליסנדרה, קשה מאוד להתווכח על יכולות השכנוע שלה. ואריז בז לקיצוניות הזאת, לאמונה המוחלטת בנבואות ו"נבחרים", לצורך להאמין באדם ללא הסבר או רציונל - רק משום שאשת דת משכנעת קבעה זאת. בזמן שהיא מחזירה אותו לסיפורו האישי, שאותו חשב שאיש מלבדו ומלבד טיריון אינו מכיר, קינברה למעשה מקדימה את סיום הפרק הזה והמסר הדטרמיניסטי שלו: ההתרחשויות של ההווה נובעות מהשלכות העבר. בלי המכשף שהטיל בו מום, ואריז לא היה הופך לאדם המשפיע שהוא. אילולא האהבה הנכזבת אל דאינריז, ג'ורה לא היה שם כדי להצילה פעמיים. וגם אם כל זה הוא רק משחק ציני במחשבותיהם של אנשי הערים החופשיות, מס שפתיים שנועד לכסות על האיבה ששוררת בני העבדים החופשיים ואדוניהם, הם זקוקים לכך כדי לחיות זה לצד זה. עדיין לא מאמינים? תשאלו את מי שהמציא את מושג השלום.
דרוש גיבור
הרבה לפני שבע הממלכות, הרבה לפני ווסטרוז, היו ילדי היער. ילידים שהתגוררו בשטחים העצומים הללו שעל חופיהם נחתו ראשוני האדם. הטיהור האכזרי שביצעו בילידים, הוביל אותם ליצירת נשק יום הדין: מתים-חיים, המהלכים הלבנים. וכך, בפרדוקס ציני ומבריק, הביאו בני האדם בחמדנותם ליצירת האיום האולטימטיבי על קיומם שלהם. החמדנות הזאת מובילה גם את בראן להמשיך ולחיות בתוך החזיונות, בתוך העבר של משפחתו, בתוך החלום על עבר שלא קיים עוד. וכשהוא נוגע בענף הלא נכון של העץ הוא פותח את הדלת שתוביל את מלך הלילה היישר אליו. והנה, דווקא ילדי היער, מי שיצרו את המהלכים הלבנים, עומדים בינם ובין בראן, מוכנים להגן בגופם על בן הגזע שטבח בהם, רק כדי שלעולם שכל כך אהבו יהיה סיכוי להמשיך ולהתקיים. החלטות העבר משפיעות על ההווה.
וכך, באחת מהסצנות הנפלאות ואולי שוברת הלב בתולדות "משחקי הכס", קרוס-אובר מטורף בין "שר הטבעות" (ובייחוד סצנת גשר קהזד-דום) ל"המתים המהלכים", מסתער צבא המתים על העץ הבודד. בראן זוכה להציץ בפעם האחרונה ברגעיה הגדולים של משפחתו, באביו הנערץ שנשלח לבקעה על ידי אביו שלו, ריקארד סטארק. וכשזעקותיה של מירה מגיעות אל תוך החיזיון עצמו, הוא מייצר רגע דטרמיניסטי משלו. וויליס, נער האורווה התמים, לא יידע לספר לעולם את סיפור הגבורה שלו. הוא לא יוכל לספר כיצד רגע אחד היה רק ילד ששמע את קולה המפוחד של אישה צעירה - קול שנשמע כאילו מגיע מזמן אחר - וברגע שלאחר מכן הפך לענק אמיץ, שכוח בלתי מוסבר גורם לו להקריב את עצמו לטובת הצלתו של ילד שעדיין לא פגש. הוא לעולם לא יידע שהיהירות של בראן עלתה לו בחייו וביכולתו לתקשר עם הסביבה. הוא לא יוכל לספר איך ילדי היער נלחמו, איך קיץ הקריב את חייו, איך הוא החזיק את הדלת עד שהנזק המוחי דילל את הלקסיקון שלו למילה אחת שמספרת הכל. אבל עכשיו אנחנו יודעים. וכפי שהיה צפוי לחלוטין בהקשר לקטעים התסריטאיים הטובים והלא טובים ב"משחקי הכס", גם הקטע הטרגי והנפלא הזה הגיע ממוחו הקודח של ג'ורג' מרטין. להתראות הודור, נתגעגע. מי אמר שדמויות קטנות לא יכולות להיות מופלאות?
בטח שמתם לב
שגם קינברה לובשת שרשרת עם אבן במרכזה. ואם יש למישהו מכם מצפון שם בחדר הכותבים של "משחקי הכס", אתם תדאגו שהיא לא תוריד אותה בחיים.
לקאמבק של טיריון. כשרק עברו את הים הצר סיפר לו ואריז על אדם ראוי לשבת על כס הברזל. "מי הוא?", שואל טיריון וזוכה לתשובה: "מי אמר שזה הוא?". במקרה של קינברה התפקידים התהפכו.
שטורמונד ממשיך לחזר באלגנטיות של דב גריזלי בעונת הייחום אחרי בריאן, שמצידה רק מחכה לתנועה חדה כדי להפוך אותו לשיפוד פראי.
"משחקי הכס" משודרת ב-yes מדי יום שני ב-4:00 בבוקר, בצמוד לשידור בארה"ב, וב-VOD.