דאבוס סיוורת' בהלם. במהלך חייו הוא עבר הרבה, ראה הרבה, אולי אפילו יותר מדי. הוא ראה צל בדמותו של סטאניס באראתיאון נולד במערה, הוא ראה אנשים נשרפים חיים וכמובן, אדם חוזר מהמתים. אבל בדיוק ברגע הזה עכשיו, כשהמציאות מתנגשת עם כל מה שהמוח מסרב לקבל, נפלה המטלית הקטנה והוא נאלץ להביט היישר על ליטל ג'ון. פלא שהוא נראה כל כך מוטרד? עכשיו האימג' הזה של המלתחות בבריכה מחובר אצלו לנס הגדול. לנצח הוא ייזכר ברגע הזה בחיוך נוסטלגי של מי שהיה שם כשהבלתי ייאמן קרה, ואז יצטמרר וימהר להחליף נושא. אז כן, ג'ון חי ובועט. לא ווארג ולא מהלך לבן. התזכורת הפיזית היחידה לכך שמשהו בלתי שגרתי קרה לו הן פצעי הדקירות שלא יגלידו לעולם. מליסנדרה מביטה עליו בעיניים פעורות, וממהרת לנצל את ההזדמנות: "מה ראית שם? זה נכון כל הסיפור של אחרית הימים? אתה יכול להשיג לי כרטיס למופע של דיוויד בואי ופרינס?", אבל ג'ון לא ראה דבר, ויותר מזה - הוא גם לא חזר חכם יותר, בטוח יותר, יודע יותר לגבי גורלו ותפקידו בעולם. "עשיתי את מה שחשבתי שנכון, ונכשלתי", הוא מספר לדאבוס, ועכשיו? מה הצעד הבא?
מנפצי המיתוסים
בתוך המערה הקריפית בצפון הרחוק, ממשיך בראן באימוני הג'דיי שלו. אחרי שבפרק הקודם לקחו אותנו החזיונות המשותפים לו לעורב בעל שלוש העיניים אל שנות ילדותם של נד, בנג'ן וליאנה סטארק, מספק הפרק הזה את הרגע הגדול שלו חיכו מעריצים רבים של הספרים והסדרה, זה שיוכל להעניק את המשמעות הגורלית שכל כך הרבה הדמויות מחפשות. הזמן הוא פוסט המרד הגדול של רוברט באראתיאון ונד סטארק. אאיריז טארגאריין, "המלך המטורף", נרצח וכתר המלוכה נלקח ממנו, בנו רייגאר נהרג על ידי רוברט, וכעת מגיע לורד הצפון אל "מגדל האושר", הממוקם בהרים המקיפים את דורן. על אף שניהל מלחמת חורמה נגד המורדים בשלטון אביו, העדיף רייגאר לשלוח את טובי חייליו לשמור דווקא על המקום המבודד הזה, ממנו נשמעות זעקותיה של לא אחרת מאשר ליאנה סטארק החטופה. וכך, כשהם עומדים בצד ומשקיפים על המתרחש כמו הארי פוטר ודמבלדור אחרי ביקור ב"הגיגית", צופים העורב ובראן במיתוס הגדול מתחולל לנגד עיניהם: הקרב בין נד סטארק הצעיר לבין סר ארתור דאין, "חרב השחר", לוחם החרב הטוב מכולם. ושוב, כנראה שיש סיבה שאומרים שעדיף לא לפגוש את הגיבורים שלך לעולם.
נד סטארק לא הביס את דאין בדרך הירואית, הוא למעשה לא הביס אותו כלל. זה היה האולנד ריד, אביה של הדמות הכי עגמומית וחסרת תוחלת בצד הזה של העולם, שדקר אותו בגבו, רגע לפני שדאין עמד לעשות לנד את מה שממילא יקרה לו בהמשך חייו. העניין הזה מותיר כתם כבד על המורשת של המרד הזה כולו: גם אאיריז נדקר בגבו על ידי לא אחר מאשר מפקד המשמר שלו, ג'יימי לאניסטר. אפשר לראות בסיפור הזה תזכורת נוספת להיגיון שעומד בבסיס "משחקי הכס": אף אחת מהדמויות כאן אינה מוסרית באמת, טהורה בכוונותיה ובמעשיה. גם אלו שנראו לנו כאלה לכאורה, נדרשו ללכלך את הידיים כדי שיוכלו להרצות לנו מאוחר יותר על מוסר וצדק. ומה קרה בתוך המגדל? מה אמור למצוא שם נד כשיתאחד סוף סוף עם אחותו? את זה לא נדע עדיין. למה? ובכן זה בגלל שהדיו יבש או משהו וצריך להחליף מחסנית, כלומר צריך עדיין ללמוד
בסדר, אין לנו שום דבר לעשות עם הדמות הזאת ואם נספר לכם הכל עכשיו, תישארו רק עם סצנות של גילי וסם בספינה, ומשחקי מילים של כותבים שהיו צריכים לפרוש בסי, סבבה? ובכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה שיוצרי "משחקי הכס" יותר ממסמנים באמצעות שני הפלאשבקים שבהם חזינו עד כה, שהתיאוריה הגדולה על R+L=J היא בלתי נמנעת. ואולי בגלל זה היינו צריכים לצפות בחמש דקות מיותרות לכאורה של סם מקיא, כדי שהחיבור בין הסצנה שבה ג'ון תוהה לגבי מטרתו, לבין זו שבה היא מסתתרת, לא יהיה כל כך ברור.
נפילתה ונפילתה
הדבר היחיד שמבאס יותר מהקו הסיפורי של דאינריז הם הדיאלוגים שלה. רק תחשבו כמה נורא זה לפגוש אותה במינגלינג, ולדעת שעד שהיא תסיים להציג את עצמה כבר יסגרו את הבופה. ושוב, גם במקדש של ואיז דותראק, היא חייבת לעשות את ההקדמה הזאת: "אני דאינריז פרי סער, אוכלת הראשים, מייאשת הצופים ושנואת הכותבים". אנחנו יודעים! כולם יודעים שזאת את! כמעט שליש עונה כבר מאחורינו וכשמחברים את זה לעונה הקודמת כולה, מבינים כמה עמוק המחדל התסריטאי הזה וכמה הוא מזיק לסדרה. אין שום דבר מותח או מקדם עלילתית בהמתנה של פרק שלם להחלטה של החאלאסרים באשר לגורלה של דאני. כל קשקושי הג'יבריש וההשפלות הפומביות שהיא עוברת אמורים לסמל כביכול את עלייתה ונפילתה, אבל האמת היא שהיא מעולם לא עלתה באמת. 53 פרקים חלפו ב"משחקי הכס" ואם הדרקונים עדיין לא קרובה להיכנס למשחק של הגדולים. כתבות שער יוקרתיות על "איך הצלחנו לשמור את הסוד של ג'ון שלג במשך שנה" (כי "איך לא הצלחנו לשמור על כלום, וכל העולם ואחותו ידעו מה יקרה מהרגע שנגמרה העונה. פאק אוור לייף", היה ארוך מדי), זה נחמד. אבל מתי תגיע כתבת התחקיר הנוקבת על המחדל שנעשה לאלמנה כסופת השיער?
והחלק המרגיז באמת? כשכותבי "משחקי הכס" רוצים, הם יודעים לכתוב סצנות דיאלוג מצוינות. כזאת בדיוק היא הסצנה של ואריז ו-ואלה. את ואלה פגשנו לראשונה בעונה הקודמת, תושבת מירין שמכרה את גופה לבלתי טמאים ולבנים השניים, רק כדי שבני ההרפיה יוכלו לטבוח בהם כשהם חסרי הגנה. ואריז במיטבו בסצנה הזאת, מאסטר של מילים. מצד אחד מחזיק את המקל מעל ראשה של מי שמואשמת בבגידה, ומנגד מבהיר שהוא אינו חלק משרשרת הזוועות המקובלת בעולם הזה. "ילדים אינם אשמים בדבר", הוא מספר, "מעולם לא פגעתי בילדים". ואריז, כזכור, היה ילד בעצמו כשנוצל על ידי מכשף אכזר. מאז הוא הפסיק לתת את אמונו במבוגרים, ובחר במקום לסמוך על ילדים מוכי גורל כמוהו, "הציפורים הקטנות" שלו. זאת גם הסיבה שבגללה הוא מבין לנפשה של מי שנמצאת בין הפטיש לסדן, בין החשש שהשלטונות ימצו עמה את הדין לבין החשש שהקיצוניים אליהם חברה יגלו שבגדה בהם. האופציה השלישית היא של חיים חדשים בעיר אחרת, וזה פתרון שהפיקחות של ואריז מרוחה עליו: הדרך להבחין בין אנרכיסטים לבין קרבנות המציאות היא להציע תקווה, כך מפרידים ביניהם. וכך אנו למדים שאדוני העבדים של שלושת הערים העשירות אותן שיחררה דאינריז בעבר, מממנים את המרד שמכרסם בשלטונה במירין.
חוק הנאמנות
ובינתיים בבית השחור והלבן, אריה משלימה את לימודיה והופכת לקראטה קיד. כבר שלושה פרקים אנחנו רואים אותה חוטפת מוטות בפרצוף, רק כדי שתשיל מעצמה סופית את הזהות הישנה שלה ותתחייב לאורח החיים נטול הזהות של אחוות המתנקשים המוזרה בבראבוס. יש משהו סימבולי בזה שאריה מנסה כל כך לשכוח את עברה בזמן שאחיה מוכן לעשות הכל כדי להיזכר. שניהם מובלים על ידי מנטורים שמפסלים אותם כרצונם. העורב בעל שלוש העיניים מעוניין שבראן יידע הכל כי ידע הוא כוח. ז'אקן הגהאר מעוניין שאריה לא תדע דבר, משום שידע הוא גם חולשה עבור מי שמצופה מהם לבצע מבלי לשאול שאלות. יש תחושה שלפחות אחד מהם לא יעמוד בפיתוי להיכנע לרצונותיו האמיתיים. עד שנגלה מי זה יהיה, אריה לפחות קיבלה את מאור עיניה בחזרה. בראן עדיין תקוע בחדר עם אדם שמצמיח שורשים בתוך עץ, מירה ריד ומישהי שנראית כמו ניצבת קלינגונית שעשתה פנייה לא נכונה בדרך לסט של "מסע בין כוכבים".
עוד מסורת שנשמרת בקפידה ב"משחקי הכס" היא שבכל זמן נתון לפחות בן (או בת) אחד לבית סטארק חייב לסבול. מישהו מהמשפחה האומללה הזאת חייב להיות קורבן של פסיכופת אלים תורן. אחרי שסאנסה סיימה את החלק שלה ואריה הפסיקה לחטוף מכות, הנה מופיע לו האח הצעיר מכולם במשכנו של הסדיסט האכזר מכולם. הצפון שאחרי המרד של רמזי הוא אסופה של אופורטוניסטים. אף אחד כאן לא נלחם מנאמנות או מהערכה הדדית, זהו רצף של אינטרסים שמובילים את לורד אמבר לכרות ברית עם רמזי. אין צורך בכריעת ברך או בשבועת אמונים, במציאות הזאת מספיק ראשו הערוף של שעירון, זאב הבלהות האהוב של ריקון, כדי להוכיח שהמתנה הזאת היא בעלת ערך גדול יותר מכל הבטחה ריקה מתוכן לנאמנות.
קצת מבאס לומר את זה גם אחרי שנולדת מחדש, אבל ג'ון שלג לא יודע דבר על כך שאחיו החורג הצעיר נמצא בידיו החולניות של רמזי. כל מה שהוא יודע בשלב הזה של חייו הוא ששבועות לא מדברות גם אליו. את המחויבות האחרונה שלו הוא סוגר עם גזר דינם של הבוגדים. אליסר ת'ורן מעולם לא פקפק בשנאתו לג'ון או בהשלכות שיכולות להיות לה, אבל הילד אולי עשה את הדברים כי האמין שג'ון בגד בו כשהעניק חנינה לרוצחי הוריו. והנה, גם ג'ון שלג, אולי הדמות המוסרית האחרונה שנותרה טהורה ב"משחקי הכס", לוקח את חייו של אדם צעיר רק כדי להוכיח נקודה. "שובר שבועה", שם הפרק, מתייחס להחלטתו להותיר את החומה וכל מה שסימלה עבורו מאחוריו. על התקוות ובעיקר הטראומות שהותירה בו. שלג אאוט. *מייק דרופ*.
בטח שמתם לב
שקייבורן מצא דרך לרכוש את אמונם של "הציפורים הקטנות" של ואריז. איש זקן שמפתה ילדים קטנים עם ממתקים, מה כבר יכול להיות בעייתי באימג' הזה?
שהדרור העליון מנסה להחזיר את טומן בתשובה, וזה יהיה סופר קשה כי הנודניק הזה תמיד עונה על שאלות עם עוד שאלות.
למבט המבואס על פניה של "המדריכה" של אריה, כשהבינה שסשן ההתעללות נגמר. אבל אל דאגה, מוואלה ברנז'ה נמסר שהיא כבר קיבלה הצעה להיות פאנליסטית ב"הפטריוטים".
"משחקי הכס" משודרת ב-yes מדי יום שני ב-4:00 בבוקר, בצמוד לשידור בארה"ב, וב-VOD.