נושאים חמים

קשוב מאוד 140: רם אוריון נהנה מהמוזיקה שהוא עושה, ולפיכך גם אנחנו

האלבום החדש של רם אוריון ממשיך את הקו של אלבומו הקודם הנפלא, גלעד שגב לא יוצא מהמקום המוגן אליו התרגל וכמה מילים על משה דור שהלך לעולמו השבוע

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
בימוי: אסף עדן, עריכה: רפי פרח, צילום: אלה ויינברג

(בסרטון: הקליפ ל-"13 בלילה" של רם אוריון")


רם אוריון – "גרמנים באוגנדה"

בעולם רב-אכזבות זה, טוב שיש את רם אוריון, מהמניות הבטוחות האחרונות של הרוק הישראלי. אלבומו השלישי של אוריון היוצא בימים אלה, "גרמנים באוגנדה" (אני חש צורך עז להבהיר לקוראים שאינם תושבי המרכז את הרפרנס: האוגנדה הוא שמו של פאב/חנות תקליטים/מועדון הופעות/מרכז תרבות אלטרנטיבית שנולד בירושלים וכיום פועל סניף שלו בתל אביב, ואני כמעט משוכנע שהשם מרפרר אליו ולא לארץ האפריקאית), הוא מנה של רוקנרול מהודק ומחורע בו בזמן, ובעיקר משמח מאוד.

העבר מתחבר להווה: אוריון, לשעבר חבר נושאי המגבעת ובתריי זוזיי, איש הפה והטלפיים, מפיק ונגן של אינספור הרכבים ומוזיקאים, ממשיך כאן את הקו של "האחרון", אלבומו הקודם והנפלא: אוסף טקסטים בעברית, מהם של אנשי ספרות (כאן ענת עינהר, אז זו היתה דורית רביניאן עם "אהובתי בת החלוף" המהמם ביופיו), מגוון שנע בין רוק מלודי לפאנק, וגיבוש של נבחרת חלומות מהכוחות העולים של האינדי הישראלי: קוסטה קפלן (חיה מילר), אור אדרי (REO), אסף עדן (רייסקינדר, אשכרה מתים), טליה פרי וחוה כהן (The Aprons), אביב מארק, החברה הוותיקה דפנה קינן (דפנה והעוגיות) ומעל כולם וכולן הילה רוח, השופכת קסם על כל מה שהיא נוגעת בו.

אוריון נחשב, ובצדק, לגיטריסט רוק גדול, אבל שוכחים לו לפעמים שהוא גם מלחין מלודיות מתוקות-מרירות-נפלאות. הדואט שלו יחד עם הילה רוח, "השליח", הוא מפגש קלאסי של שניהם. "שימושי כמו מאפרה על אופנוע" זאת שורה שהולכת יפה מאוד עם השירים של רוח, המלודיה של אוריון אופיינית, ובעיקר הפזמון, שמתחיל באופטימיות ומיד מכאיב: "אתמול היה טוב, מחר כבר יכאב". עוד פזמון סוחף מגיע גם בשיר הסוגר, אולי הטוב באלבום, גם הוא פרי עבודה משותפת של רוח ואוריון, "יותר": "נולדנו לישון, חלמנו למות, למדנו לשתות, אכלנו מכות".

את תפיסת החלום ושברו של אוריון אפשר למצוא גם בשיר עם שם פרובוקטיבי, "הגופה של ארץ ישראל היפה", המנפץ לרסיסים את שאריות הדימוי ההפסטורלי של דור הקיבוצים: "מסתובב בין השבילים עם כסאות הגלגלים / אין בחוץ נפש חיה חוץ מ כשיש הלוויה / גרוטאות חקלאיות וזמזום קלנועיות / אין תנועה או בעיה של מקום לחניה", ויש גם בונוס: גרסה מחודשת ל-"Different Girl", במקור מפרויקט אינבאלאנס המשותף לאוריון וענבל פרלמוטר, שראה אור השנה סוף סוף אחרי גניזה זמנית בת 20 שנים. ויש עוד המנוני פאנק ("13 בלילה"), וגבריות מתוסכלת ("שרב").

יש משהו ב"גרמנים באוגנדה" שהוא קצת יותר אפל מ"האחרון". קצת פחות דרמטי, פחות צועק ומכריז על עצמו, אבל גם יותר אישי ומשוחרר. רם אוריון נהנה מהמוזיקה שהוא עושה, ולפיכך גם אנחנו. בזמנים מדשדשים אלה, אלבום מהנה הוא דבר מאוד מאוד גדול. וכשהאלבום המהנה הזה גם מלא מכל טוב הארץ, מה עוד צריך.

גלעד שגב – "זמן להשתנות"

יש לי אמפתיה לגלעד שגב, באמת. יש לו את אחד הקולות הנעימים במיינסטרים הישראלי, והוא עושה רושם של בחור מאוד נחמד, אולי קצת נחמד מדי. אני חושב ש"עכשיו טוב" זה שיר ענק, מודה; ש"בואי נעזוב" ו-"תן" שנתן לאחרים הם להיטים לגיטימיים; וש"אני סולחת" הוא חסד גדול לג'וזי כץ. יש לו זכויות בשירים שאולי נטחנו עד לזרא, אבל בצדק.

זה לא ממש עוזר לי כשאני מתחיל להקשיב ל"זמן להשתנות", אלבומו החמישי. בקיא בנוסחה שהביאה לו את "אשה מהשמיים" – פופ אלקטרו-מתנחמד שגורם לאברהם טל להישמע כמו האיש הרע – הוא חוזר כאן עם להיט בשם "לא צריך יותר", שנשמע, ובכן, בדיוק כמו "אשה מהשמיים", ועוד כמה שירים שנשמעים, ובכן, בדיוק כמו "לא צריך יותר", או כמו "אשה מהשמיים", תלוי איך מסתכלים על זה.

אחרי שבאלבומים האחרונים שלו שגב קרץ למזרח התיכון, האלבום הזה קורץ יותר למזרח הרחוק, עם קישוטים מהודו וסין. השירים לא רעים אבל בשום אופן לא יוצאים מגדר הרגיל: "ילד", למשל, שיר אבהות מהזן החביב יותר, הוא כל מה ש"ילד של אבא" וחבריו לא טרחו להיות. "אנשים" הוא כבר קלישאה בוטה יותר. יש אירוח סימפטי אך סתמי של רביד כחלני ("רגש פרטי"), ו-"Coming Home to You" הוא מחווה יפה לבר חולי, מטיילת שנהרגה בהודו לפני כשנתיים. זה כנראה השיר היפה באלבום. אבל פחות או יותר זהו. האלבום מתנגן כלעומת שבא, לא מותיר חותם או תגובה רגשית לכאן או לכאן, לא אהבה ולא שנאה, לא נעימות ולא צרימה. פרווה מושלם. "זמן להשתנות", לא?

ערב של שושנים

המשורר והמתרגם משה דור הלך לעולמו בתחילת השבוע, והוא בן 83. דור, איש חבורת המשוררים "לקראת" שכללה בין היתר גם את נתן זך, הולחן מעט, אבל מבין שיריו שכן הולחנו היה להיט אחד גדול במיוחד – "ערב של שושנים", בלחן של יוסף הדר, שמת בעצמו בדיוק לפני עשור. השיר בוצע לראשונה בשנות ה-50, על ידי זמרות כיפה ירקוני ומרים אביגל, אבל נחרת בתודעה בביצוע הקאנוני של צמד הדודאים, בני אמדורסקי וישראל גוריון.

לימים, אריק איינשטיין ביצע את השיר בפרויקט הסולו שלו "האיינשטיינים", אחד מנסיונותיו המוקדמים לחקור את הרוק שמגיע מבריטניה ומארצות הברית. זה היה ב-1966, כאשר שלישיית גשר הירקון, בה איינשטיין היה חבר לצד שני הדודאים, הגיעה לסוף דרכה, ובמקביל להקלטות משותפות שלו עם אותה יפה ירקוני. בעיבוד קצת מוזר, ולצד גרסאות עבריות ל-"Do you want to know a secret" של הביטלס ול-"House of the rising sun", הוסיף איינשטיין בית נוסף, מתנצל בצחוק, "ערב של שושנים, סלחו לי הדודאים, אם שיניתי כמה צלילים, אנחנו חברים...".

ולשיר הזה היו עוד הרפתקאות אינספור. הוא התגלגל לחו"ל, אמנים כהארי בלפונטה וננה מושקורי ביצעו אותו, וסופו שהוא התגלגל כמזמור תפילה בבתי כנסת, ומפתיע יותר לגרסאות כיסוי בארמניה, יוגוסלביה, בלגיה ופינלנד, שם הוא משמש כמזמור בכנסייה (!) הלותרנית (ואיך לא, יש גם גרסת מטאל).

יהי זכרו ברוך.