ענבל פרלמוטר ורם אוריון - "Inbalance"
לפני קצת יותר מ-20 שנים, ענבל פרלמוטר בת ה-25 נסעה ללונדון. מאחוריה היו אז שני אלבומים מוצלחים ומוערכים מאוד כמנהיגת המכשפות: "עד העונג הבא" עטור הלהיטים ו"זמנים מוזרים" האפל יותר והיפה לא פחות. אלבום שלישי להרכב, שהכיל למעשה שלל גרסאות כיסוי, כבר התבשל לקראת הוצאה כעבור שלושה חודשים. הכריזמה המדהימה, הקול המסתורי, הגיטרות הרוצחות, המילים המרתקות, וכן, גם סגנון החיים של אגדת רוקנרול בהתהוות, הפכו את פרלמוטר לאחת הדמויות הייחודיות ברוק הישראלי מעולם.
התקופה ההיא, של סוף 1995-ראשית 1996, היא בעצם תחילת הסוף של המכשפות. בסוף 1996 הופיעה הלהקה בפעם האחרונה, והופעת הקאמבק שנקבעה לא התקיימה מעולם. זה היה אז כשפרלמוטר התחילה לחפש כיוונים חדשים, ולאתגר את עצמה כיוצרת. שלושה חודשים לפני כן, בעקבות רצח רבין, מצאה את עצמה כותבת את השיר הפוליטי הראשון בחייה, "חמדת אבות 2". היא הקדימה לביצוע ההוא פראזה מפורסמת, שתשרבב לימים לתוך "חלום כהה" של אסף אמדורסקי: "יש דברים שהם קיימים בפנים ואנחנו כאילו לא מודעים אליהם. כולנו צינים כל הזמן, כל כך הרבה וקהי חושים, ופותחים עיתון ואומרים 'נו, עוד אסון', אבל זה לא ככה. חבל שהגענו לכזה מצב נוראי בשביל להתעורר ולראות את זה. אני יודע שאני התעוררתי, אני התעוררתי באיזהשהי צורה''. אפשר היה לצפות שב-2016 המציאות תיראה קצת אחרת.
ובאמצע ההתעוררות, פרלמוטר טסה ללונדון, לבקר ולפגוש את רם אוריון, לשעבר גיטריסט נושאי המגבעת, אז איש להקת בתריי זוזיי בגרסתה האנגלית, ומאז אחד האנשים המשמעותיים בסצנת הרוק האלטרנטיבי המקומי. השניים הכירו עוד קודם, כשאיריס פרלמוטר, האחות, הייה חברה באחד הגלגולים הסופיים של נושאי המגבעת. בסרטון וידאו מאותן שנים, כשהלהקה מלווה את צביקה פיק, אפשר לראות גם את ענבל פרלמוטר מנגנת. לביקור בלונדון פרלמוטר הגיעה עם קבוצת שירים באנגלית, שלא היו לגמרי מוכנים, וגייסה את אוריון לסדרת סשנים אינטנסיביים של 4-5 ימים עם גיטרות וצעצועים על טייפ ארבעה ערוצים (בחיבתה לצעצועים מרעישים היא תכננה לימים להעלות מופע משותף בסגנון זה עם אלונה דניאל, שלא יצא לפועל). התוצאה -"Inbalance" , את משחק המילים פרשו בעצמכם.
אותו אלבום לו-פיי, שהוקלט באמצעים ממש מינימליים, אמור היה לצאת באופן כמעט מיידי, בלי עוד בישולים או העלאות. "באמצע היו כל מיני ענייני המכשפות וגם הכל היה צריך לעבור דרך חברת התקליטים ואי אפשר היה סתם להוציא. זה חרג מהכוונה הראשונית שלנו - להוציא את זה בצורה צנועה בישראל ואחר כך לראות אם אפשר להוציא את זה בחו"ל", אמר לי אוריון בכתבה שפורסמה כאן לפי שלוש שנים וחצי, לציון 15 שנים למותה. בעיה אחרת, לכאורה שולית אבל מאוד מהותית עבור הפרויקט, נגעה בכלל לעיצוב האלבום: "היא הכינה עטיפה לאלבום שכולה עבודת יד, כתבה את כל הטקסטים והקרדיטים וציירה את האולפן ואת הסטודיו ממש בתחילת 96'. מאז לא ראיתי את זה אף פעם, ומאוד הייתי שמח אם העטיפה הזאת היתה צצה, אבל באמת שניסיתי וגם אחותה ניסתה, בלי הצלחה, לאתר את זה". ללא העטיפה, אמר בראיונות שונים, האלבום לא ייצא ויוותר גנוז.
"אינבאלאנס" נחשב במשך שנים לאחד הגביעים הקדושים של הרוק הישראלי, יצירה אבודה שתישאר עלומה בלי שאיש ישמע אותה. אבל לפני כחודשיים, ביום הולדתה של פרלמוטר ובדיוק כ-20 שנים לאחר סיום ההקלטות, החליט אוריון לשחרר את הקלטות ליום אחד, בסרטון YouTube. בשבוע שעבר, הוא שחרר אותן במלואן ב-Bandcamp להאזנה חופשית ורכישה דיגיטלית, שרווחיה מועברים ישירות לחשבון של אגודת צער בעלי חיים, בה פרלמוטר התנדבה. השירים סוף סוף יצאו לאור.
אז איך האלבום? גם בלי המיתולוגיה הוא פשוט יפהפה. גם השירים שיצאו בתוך "הקלטות אחרונות" היו שירי לו-פיי, אבל השירים ב"אינבאלאנס" הרבה פחות רזים. פרלמוטר השתכללה פרויקט אחרי פרויקט, והאלבום הזה מדגים שוב עד כמה היא היתה כותבת שירים מצוינת, ולא פחות מזה אמנית יצירתית. "אמן" זה תואר שמודבק בקלות מדי למוזיקאים שכותבים שירים סטנדרטיים, ולעומתם, פרלמוטר מצדיקה אותו בכל בחירה יצירתית שלה. כל שיר מזכיר תקופה קצת אחרת ביצירה שלה, חלקם מזכירים גרסאות ראשוניות או מאוחרות של שירים מאוחרים. השירים מדברים בעד עצמם: "I'd Love to" הפותח מהפנט, "Television" מדבק הרבה בזכות הרעשים המולבשים עליו, "The Fog on the Bridge" הוא אח של "קרח יבש" מ"הקלטות אחרונות", "Good Grief" הוא צוואה שוברת לב ובו זמן גם קריצה של מי שלא לוקחת את עצמה ברצינות מדי, ומצד שלישי גם שיר פופ נהדר. השילוב המשולש הזה, הוא כנראה התיאור המוצלח ביותר שאני יכול לתת למכלול היצירה של מי שהיתה אולי המוזיקאית המרתקת ביותר שפעלה כאן ב-25 השנים האחרונות, או לפחות, האהובה עליי.
יובל דיין - "ליבי ער"
נעשה את זה קצר הפעם: יש לי כמעט רק מילים טובות לומר על "ליבי ער", ולו בגלל שיר הנושא שלו. מצד אחד, זה שיר מיינסטרים-פופ שכל תו בו מוקפד ומדויק, ומצד שני יש בו משהו כל כך מוזר, כמעט תמהוני. הרעידות בקול, ההובלה הבטוחה דרך הבית אל הפזמון, המבנה הלא שגרתי. זה פשוט מצוין. וכשדיין, מבצעת אולי צעירה אבל סופר-חכמה, מרשה לעצמה להיות קצת מוזרה, זאת ברכה לפופ הישראלי כולו.
לא כל האלבום של דיין נשמע כמו "ליבי ער", למרבה הצער, אבל בניגוד לאלבום של רוני דלומי שסקרנו בשבוע שעבר, שאר האלבום עומד באופן מכובד בפני עצמו. ההשוואה לא מיותרת: שתיהן פרצו ככוכבות ריאליטי-מוזיקלי, והאלבומים הקודמים של שתיהן מיצבו אותן כתקוות העתיד של המיינסטרים הישראלי. כרגע, דיין יותר מעניינת. כשמדברים על דיין צריך לדבר קודם כל ובעיקר על הקול הייחודי שלה, על הצרידות והנוכחות הווקאלית. שם טמון הקסם, שם סוד העניין.
כך זה בכל השירים: "תנגן" משחק את אותו משחק מדליק של שיר הנושא, "בדיוק כמו הירח" הוא בלדה מוצלחת למדי, שיתופי הפעולה עם דודו טסה, גלעד כהנא ואהובה עוזרי ("שעה חלפה") מחמיאים לה מאוד (ושוב, טסה ושותפו ניר מימון בטיפול מקורי ומרשים לחומרים של אהובה עוזרי). גם כשהשירים נשמעים מושפעים מאוד ממה שמסביב - "שב מולי" מושפע מאוד מ"עד מחר" של אביתר בנאי, "מתארחת בעולם" הוא השיר שהפרויקט של עידן רייכל מעולם לא כתב - יש יסוד שהוא מאוד ייחודי בביצועים של דיין, דבר מאוד לא מובן מאליו במיינסטרים הישראלי רדוף השיבוטים. הרבה מחמאות צריכות ללכת למפיק גלעד שמואלי, שנכנס בגבורה לנעליים הגדולות של פטריק סבג באלבום הקודם של דיין. הוא הוביל את המהלך לאלבום שמחפש יותר כיוונים מזרחיים, וגם קצת יותר את אלוהים.
"ליבי ער" הוא אלבום מיינסטרים טוב מאוד, אבל לא מושלם. הוא נעים, מדבק ומשמח, ושיר הנושא שלו הוא מועמד לגיטימי, מבחינתי לפחות, לשיר השנה. ביום שכל האלבום של דיין יישמע כמו "ליבי ער", תיוולד מפלצת. בינתיים אנחנו יכולים ליהנות מהפוטנציאל.