נושאים חמים

קשוב מאוד 159: המסך הלבן - הלהקה הכי שאפתנית במוזיקה הישראלית

לא לחינם פרצה לה המסך הלבן מהקצה של האינדי הישראלי אל מעמד של נושאת בשורה. הקונספט הוויזואלי, הקריצות הפוליטיות, הרצון והאנרגיה להיות יותר מעוד להקת רוק, הופכים אותה לבעיית פוטנציאל גדול מאוד. בתנאי, כמובן, שיתגברו על טקסטים של פין ופות

המסך הלבן (מערכת וואלה! NEWS , גאיה סעדון)
מוזרויות מלהיבות-מבהילות. המסך הלבן (צילום: גאיה סעדון)

המסך הלבן היא להקה שיש סביבה "דיבור", הייפ, עד כמה שמוזר להשתמש במושג הזה על להקות בקצה של האינדי הישראלי. הלהקה, שבנויה על שרידי "שעלת נפוצה", היא ללא ספק מהמפורגנות ביותר כרגע. אין מה לומר, זאת להקה שיש לה קטע: היא עולה להופעות באיפור לבן, הזמר פולט את המילים החוצה במין מחווה משונה לערן צור, במוזיקה יש משהו בין רטרו לאייטיז ובין גישה פאנקיסטית. ואלה רק חלק מהמוזרויות המלהיבות-מבהילות של הלהקה.

להאזנה לאלבום במלואו:

המסך הלבן ראויה לתשומת הלב שלכם ושלכן, בעיקר כי היא שונה מאוד מרוב הלהקות שפועלות כרגע. היא אמנם לא חדשנית במיוחד – מחוות לפוסט פאנק מסתובבות כאן כבר שנים (אנטיביוטיקה, מריונטה סול) ומבחינת סגנון השירה אפשר להיזכר בנערות ריינס ורועי פרייליך – אבל בניגוד ללהקות שהוזכרו כרגע למסך הלבן יש יומרה להיות מעבר לזה, מעבר לעוד להקת רוק. יש לה קונספט ויזואלי, יש לה קריצות פוליטיות, יש לה את הרצון והאנרגיה להיות יותר מעוד להקה בסביבה. יומרנות היא אולי הדבר הכי חשוב באמנות, ואולי אחד הדברים הכי חסרים במוזיקה הישראלית של השנים האחרונות. נדמה לי שהמסך הלבן הוא הפרויקט הכי שאפתני שהיה כאן מאז בני המה של אוהד פישוף וישי אדר.

יש למסך הלבן כמה הברקות. בשיר הנושא של האלבום והלהקה מופיעה דגימה של אביגדור ליברמן אומר "הגיע הזמן להגיע למסקנות, שכנראה אנחנו הולכים בנתיב לא נכון" על רקע גיטרות חשמליות, שמתפרשת כמשל פוליטי על גורלו של המקום הזה, והפתרון שמוצע הוא כמובן - "המסך הלבן". הקטע הזה מגיע ברצף של רמיזות ברוח הזו, אחרי "ילד טוב" שלועג לקונפורמיזם הישראלי ושיר שכאילו לא קשור למרחב שאנחנו חיים בו, בשם "הפנאטים". כמה שירים אחר כך מגיע הקטע הטוב באלבום, "תתחיל לזוז", קטע מינימליסטי במונחים של המסך הלבן, שנשמע כאילו יצא מפסקול סרט של טרנטינו.

ליד כל אלה, צריך להיות כנים ולהגיד שהיומרה והכוונה הטובה נתקלת לפעמים בקיר. כך למשל, שיר בשם "פין ופות" – סליחה מהנערים הרכים שקוראים את זה כרגע – מתהדר בטקסט הסתמי לאין שיעור "פין ופות, פין ופות, כל הזמן הולכים מכות... רק רוצים קצת ליהנות... גם להם יש רגשות, לי לדוגמה יש פין, לי לדוגמה יש פות". מה יש כאן? ניסיון לדבר על יחסים בין המינים? פרודיה על שיח מגדרי? קריצות דו מיניות ברוח הגלאם שהלהקה מתהדרת בה? אולי אפשר להסתתר מאחורי כל הדברים האלה, אבל אף אחד מהם לא עובר בתוצאה הסופית, שהיא בעיקר טיפשית. זאת דוגמה בוטה, אבל יחסית ללהקה עם רצון להגיד משהו, רבים מהטקסטים כאן מעורפלים משהו במקרה הטוב ודלים במקרה הרע, גם כשהם מושרים באירוניה וגם כשהם מבוצעים ברצינות מוחלטת. זה מספיק בשביל פוטנציאל באלבום ראשון, לא בשביל אבן דרך.

ובכל זאת נסיים בטוב. השיר המדכדך "חברה שלי נסעה", שסוגר את האלבום, מרגיש כמו רמה אחת מעל רוב הקטעים ולו כי הוא מספר סיפור קוהרנטי, ונשמע אמין, פשוט ולא-מתחכם. העצב העמוק שיש בו לא ניתן לטשטוש או לצביעה, וזה הרגע שבו גם הדמויות של המסך הלבן מורידות מעצמן סוף סוף את האיפור הסימבולי. זה מעניין ויפה ומוצלח ומשכנע. הדיבור על המסך הלבן נלהב ובצדק מהקונספט של הלהקה וההופעה שלה, אבל יש עוד הרבה מה ללטש בכל מה שנוגע לזהות והתוכן שלה. בינתיים אפשר ליהנות מהרכב לא-שגרתי.


שמואל זלצר – שירי ברזל: Vol1 – ויסוצקי

המיני-אלבום הנחמד והקצר הזה – שבעה שירים בסך הכל - הוא סנונית ראשונה מתוך פרויקט משולש שכולו מחווה למוזיקה פופולרית רוסית וכל אחד מחלקיו מוקדש לאספקט אחר. החלק הראשון מוקדש כאמור לוולדימיר ויסוצקי, המוכר והאהוב על אמנים ישראלים: מדובר בפרויקט החמישי לפחות שמעברת את ויסוצקי ומביא אותו לכאן – ליאור ייני, ארקדי דוכין, מיכאל גולדובסקי והפרויקט של יגאל, תמרה ודני אמיתי הם המקרים המשמעותיים – והשני רק מהשנתיים האחרונות (אחרי המופע של צוות אמיתי).

להאזנה לאלבום במלואו:

המשותף כמעט לכל הפרויקטים הללו הוא שכולם הבינו שאת השירים העוקצניים והאירוניים של הבארד הרוסי אין טעם לתרגם כלשונם, והם חייבים לעבור אזרוח מהיר. זלצר ממשיך במסורת הזאת, כשהוא מטמיע לתוכם עולם המושגים ישראלי, ירושלמי, צבאי לפעמים, כולל סלנג עברייני, ובוחר לתרגם שירים שפחות מוכרים למאזין המקומי. בהם בולטים במיוחד "באזור המפורז", בלדה משועשעת על חיילים סורים וישראלים שנפגשים בשטח הפקר כדי לקטוף פרחים לאהובותיהם, ו"שיר בזמן חקירה" – מונולוג מצחיק של נחקר בתחנת המשטרה. בשני המקרים מככבת שפת יום-יום קצת קומית והרבה אבסורד. צריך למקם את זלצר בתוך חבורה של יוצרים ופעילים, דור ראשון ושני לעלייה הרוסית, שמנסים לברר לעצמם את הזהות הישראלית-רוסית שלהם, באופן דומה לדור השלישי לעולים מארצות האיסלם או תפוצות אחרות. הראשונים שגיששו בכיוון הזה היו דוכין ואלונה דניאל, לפני יותר מ-20 שנה; פעילי קבוצת דור 1.5, ובמובנים מסוים גם מוזיקאים כמו לוס כפרוס, מרינה מקסימיליאן וסדייל, עושים את זה היום.

זלצר הוא מבצע כריזמטי, שמשחק את הטקסטים של ויסוצקי בהתלהבות מדבקת. דווקא העובדה שהוא לא זמר טוב במובן המקובל של המילה היא זאת שגורמת לשירים להישמע טבעיים, כאילו היו שירי חבר'ה מסביב למדורה. גם התרגומים קולחים ולא מאומצים, ובסך הכל "שירי ברזל" הוא פרויקט מהנה, צנוע ומשמח מאוד.