ביולי 1980 אולימפיאדת מוסקבה הייתה בעיצומה. התקשורת המקומית הייתה עסוקה בה כל כולה, כוכבים כנדיה קומנצ'י התחרו בה, והעולם המערבי - כולל ישראל - בכלל החרים אותה ולא השתתף במשחקים, במסגרת המתיחות בין הגושים במלחמה הקרה. בין שלל הידיעות על תוצאות המשחקים, הופיעה ביומון אחד בלבד מודעה קטנה שמסרה בלקוניות כי ולדימיר ויסוצקי מת. המודעה אולי הייתה קטנה, אבל המסר הגיע ליעדו: כעבור שלושה ימים בטקס הלווייתו של הזמר והשחקן - שמצא את מותו בגיל 42 בלבד בנסיבות עלומות משהו - השתתפו עשרות אלפים.
הסיפור הזה אופייני: מבלי להקליט כמעט באופן רשמי, ויסוצקי הגיע להמונים עם שירי העם שלו שנגעו בחיים של אנשים פשוטים, חיילים ואסירים, לצד סאטירה עדינה ושנונה מספיק כדי לעבור את הצנזורה ובכל זאת שכל אחד יבין במה מדובר. הוא היה לסמל: מוסקבאי מלידה, בן לאיש צבא יהודי ולאם נוצריה, איש תיאטרון שגילם את "המלט", כוכב קולנוע וטלוויזיה סובייטי. ומעל הכל: משורר נודד עם גיטרה וזמר-עם שמשחק את שיריו מה שכונה "בארד", אשר חבריו הקליטו אותו באופן חובבני והקלטות הועתקו שוב ושוב והופצו לכל עבר, עד שהגיעו לאינספור מאזינים - הכל על אפו וחמתו של המשטר הסובייטי. בחייו כתב מעל אלף שירים, מהם מולחנים ומהם שלא, ורובם המכריע ראה אור לראשונה רק שנים לאחר מותו עם נפילת הגוש הקומוניסטי.
ויסוצקי צבר אוהדים בכל העולם, גם בישראל. לאחד מהם קוראים אביגדור ליברמן. גלי העלייה הגדולים מברית המועצות בשנות השבעים, השמונים והתשעים, הביאו איתם מאות אלפים מהם. למעשה התרגום הראשון של ויסוצקי לשפה זרה היה לעברית: השיר "מוסקבה-אודסה" תורגם על ידי יעקב שרת עבור המופע "הלוך הלכה החבריא". ואמנם בזה אחר זה הופיעו בישראל ארבעה אלבומי מחווה עבריים רשמיים לוויסוצקי, חלקם של אמנים בולטים כמו ארקדי דוכין וליאור ייני - יותר מכל טרובדור עולמי לפניו. לא ז'אק ברל, לא בוב דילן, לא אף אחד אחר.
ארקדי דוכין היה הראשון ב-1989. הוא היה אז בראשית דרכו כמוזיקאי. אחרי אלבום הבכורה המוצלח של החברים של נטאשה התפנה ליצור יחד עם מיכה שטרית, שותפו ליצירה, את אלבום הבכורה שלו "רוצה ויהיה" שכולו הוקדש לשירי הבארד, אליו התוודע כילד. "אין מי שלא הכיר אותו, זה כמו לגדול בישראל ולא לדעת מי זה אריק איינשטיין", הוא מספר לוואלה! תרבות, "אמנם הוא היה אסור כזה, מחתרתי ולא לגיטימי ובעצם אסור להוציא את השירים שלו. אבל זה הגיע לכל רוסיה". דוכין תרגם מילולית את השירים למיכה שטרית, שעיצב אותם בעברית. עזר להם גם יהונתן גפן שתרגם שיר אחד, הלהיט של האלבום, "טמבל". ברי סחרוף התגייס גם הוא לעזור, והאלבום הוקלט בזריזות. "הגענו עם אוסף של נגנים מצוינים לאולפן בקיבוץ העוגן, בלי להבין מה הולך לקרות היינו נכנסים לאולפן בבוקר אוכלים ביצה קשה ואוכל של קיבוצניקים, ותוך שבעה ימים היה אלבום".
השוו בין הגרסאות: "Дурачина" של ולדימיר ויסוצקי ו"טמבל" של ארקדי דוכין
"רוצה ויהיה" היה לאחד מאלבומי הבכורה המעולים שיצאו פה. דוכין רק החל אז לשכלל את יכולותיו כמבצע, והוא התנסה בכל מיני סגנונות שירה באלבום, בצעקות, קולות מתיילדים וביצועים דרמטיים. לימים הוא ישכלל את הכיוון הזה לכדי שלמות באלבום השלישי של הנטאשות, "רדיו בלה בלה". בין הקטעים המשובחים באלבום היו "לא דו", "צמרמורת", "שיר לירי" ואפילו שיר ברוסית בשם "פארוס".
איך קיבל אותו הקהל הישראלי?
"זה אלבום שמכר בסופו של דבר 80 אלף עותקים, הצלחה גדולה. הנפילה שלו הייתה במופע. זאת הייתה תקופת מונדיאל, ואנחנו יצאנו הפקה מאוד מושקעת והיא כולה קרסה - כל הישראלים נשארו בבית וראו כדורגל".
אתה זמר רוק, ויסוצקי הוא בארד, זמר-שחקן, איך מיישבים בין השניים?
"תראה, כל מה שהוליך אותי היה לא לעשות חיקוי של ויסוצקי. אני לא עשיתי אלבום שניסה לשים אותי בנעליים שלו ואני לא מין סטנדאפיסט שעושה את הקול של ויסוצקי. אני עושה את זה בדרכי. כשחבר שלי בא לשמוע את זה הוא בא בחשדנות, אבל כשהוא ראה שאני בעצם לא מחקה אותו - אז החבר הזה בא ודפק לי נשיקה צרפתית בהתלהבות. פחדתי שהוא יתן לי מכות - אבל הוא נישק אותי בשפתיים. הוא הזמין אותי גם להופיע ברוסיה, ולא נסעתי. אז לא היה לנו כסף".
"גם בתרגום - מה שהנחה אותי היה להעביר את עיקר העניינים. פחות לדייק אלא יותר לעברת את זה, להכניס מין נימה של מציאות ישראלית", הוא מסביר ומדגים. "למשל, במקור כתוב הטמבל הרגיש דקירה באזור הכבד - זה לא כל כך מושג שאפשר היה לתרגם. ברוסית ישר מבינים שהוא אלכוהוליסט אבל פה פחות מתעסקים בזה. אז גפן כתב משהו אחר, ביטל את המימד הנטו רוסי בשביל לא לבלבל את הקהל".
באותו זמן ממש עבד ליאור ייני הוותיק על מופע משלו משירי ויסוצקי, מבלי לדעת רוסית כלל. לייני, שהותיר את חותמו בתרבות הישראלית באמצעות קלאסיקות כמו "בואי לאילת", "אגדה יפנית" והסרט "לאן נעלם דניאל וקס", הייתה היכרות מוקדמת עם היצירה של ויסוצקי - הוא היה חבר באותו הצוות של "הלוך הלכה החבריא". בכל זאת, הוא הגיע לעיסוק נרחב יותר בשיריו רק יותר מעשור לאחר מכן: "פשוט שמעתי אותו ברוסית, כבר לא זוכר איפה, ומאוד מצאו חן בעיניי השירים ובעיקר הצורה שבה הוא שר. היה לי אז אקורדיוניסט רוסי שהיה מוכן לתרגם לי את השירים לעברית. החלטתי שאני עושה תקליט".
על הפרויקט של דוכין הוא שמע ברדיו, אבל לדבריו לא הכיר את החומרים שלו. "לא היה לי קשר אליו. התחילה קצת מין תחרות כזאת, אבל לא תחרות ממשית. אני חושב שיצאתי עם המופע לפניו בסופו של דבר בבית לסין". ייני אולי לא הכיר את עולם הדימויים של ויסוצקי, אבל את עולם הדימויים המוזיקלי בהחלט היה לו. כבוגר של מסלולי שירי ארץ ישראל היפה, הכיר היטב את עולמן הייחודי של המנגינות הרוסיות. אלה לקחו אותו לבסוף לרוסיה עצמה, למוסקבה וקייב וערים אחרים אחרות, אליהן הגיע בשליחות הסוכנות היהודית והופיע עם הגרסאות שלו לשירים.
האחרונים בשרשרת הזו בינתיים הם "צוות אמיתי" - יגאל ותמרה אמיתי ובנם דני, כולם יוצאי תיאטרון הפרינג' החיפאי, שהגדילו לעשות ותרגמו כארבעים משיריו של ויסוצקי וקיבצו אותם בספר "ולדימיר ויסוצקי מדבר עברית", אליו צורף דיסק עם 16 מהם. בעקבות הספר והאלבום הם העלו בחודשים האחרונים מופע שרץ ברחבי הארץ.
"עבדנו במשך שנתיים כשאני מתרגם מילולית, ותמרה אשתי - שהיא המשוררת בינינו - נתנה לזה צורה של שיר והתאימה את זה לעברית", מספר יגאל אמיתי, איש תיאטרון יליד רוסיה, אבי המשפחה והרוח החיה מאחורי הפרויקט, "שלושתנו אנשי תיאטרון, אני במאי ושחקן, תמרה מחזאית, ודני זמר - וזה נותן איזו אפשרות לחדור לכל מיני רבדים בסיפור של ויסוצקי. כדי לפענח אותו, כל אחד מאיתנו יכול היה לתת את החלק שלו. ויסוצקי הרי לא דומה לאחרים. החדשנות שלו, המחשבה האחרת, היכולת להזדהות עם מגוון של דמויות של פושעים ושוטרים ואינטלקטואלים, להקיף בדמיונו ולדעת להיות מאות אנשים, להתגלגל בדמויות כדי לספר סיפור. כאנשי תיאטרון יש לנו את הכלים לפענח את המורכבות הזאת".
"קודמינו שתרגמו את ויסוצקי היו מוזיקאים", הוא מחדד, "אנחנו באים מתחום התיאטרון ולכן היחס שלנו לטקסט הוא אחר - אנחנו קצת יותר חופרים בתוכו. חשבנו עליו יותר כמשורר ופחות כפזמונאי. המוזיקה אצלנו תומכת בטקסט, כמו בכל שירת הבארדים. אז מוויסוצקי עשו רוק ופופ ובלוז, וכמובן כל אחד מהצד שלו. אנחנו יותר מתעסקים בטקסטים, אבל כמובן אנחנו גם מתעסקים בצד המוזיקלי: אנחנו עובדים רק עם כלים אקוסטיים והמופע אינטימי, באולמות לא גדולים, כדי שאנשים יבואו ויקשיבו לטקסט, לא לקצב או לפזמון אלא לסיפור עם פואנטה. כל שיר כזה הוא כמו מחזה קטן. בכלל שירי ויסוצקי מאוד מיטיבים עם שחקנים. בנינו איזה מערך שהוא שמקיף בצורה אקטואלית את מה שהוא חשוב היום בארץ. ויסוצקי שלנו מדבר ישראלית לישראלים. זה הפרויקט שלנו".
ובאמת, למרות שישנה חזרה מסוימת על השירים - כמעט כל השירים מ"רוצה ויהיה" מופיעים בפרויקט של צוות אמיתי - השניים תרגמו את השירים בדרך שונה ממה שעשו זאת קודמיהם. כך ה-"טמבל" הפך ל"אהבל" למשל. ובשיר אחר צץ לו "טוראי שמריהו".
אז איך באמת גורמים לוולדימיר ויסוצקי לדבר בעברית?
אמיתי: "יש המון שירים שקשה לתרגם אותם וגם אין צורך - הם שייכים לאותה ההווייה של ברית המועצות של אז, של סלנג ושפת רחוב ושפה גבוהה, אבל יש גם המון שירים בעלי משמעות אוניברסלית. הסאטירה הפוליטית מאוד חזקה פה. למשל השירים הצבאיים שלו, על פגעי המלחמה ועל מצוקות החייל הבודד, על הטראומות שלו. באחד השירים שלו, 'ציד חזירי הבר', הוא דיבר על התמכרות של חיילים לשעבר להרג. אלה אבחנות מאוד אמיצות שהוא עשה ומאוד קוממו עליו את השלטון גם אז. עכשיו כאן ממש אתה שומע חדשות ואומר 'הנה שיר שעונה לזה - בוא נתרגם אותו', ודרך העיניים של תמרה כישראלית, ראיתי מה רלוונטי ומה חשוב לקהל הישראלי. יש את 'השיר על הטייס שנהרג'. לפני שנה שמעתי ביום הזיכרון ראיון עם הטייס של רון ארד שסיפר שקשה לו לישון בלילה והוא מרגיש אשמה. אנחנו מקדישים לו את השיר. זה גיבור לא ידוע. הוא נשאר בחיים אבל בנפשו הוא פצוע".
"כל הופעה אנחנו מבצעים את 'שיר השעיר לעזאזל', על תיש שנבחר לשמש שעיר לעזאזל עד שהוא צובר כוח וזוכה בשלטון. התיש יכול לתפוס את השלטון גם אצלנו. בארץ יותר ויותר הקונצנזוס הוא הדבר הקדוש ביותר, מי שלא מתיישר מכונה אנטי ציוני או כל מיני כינויים כאלה. כולם משחקים על הסיפור הזה של מי יותר ציוני ולא ברור כבר מה המונח הזה. מול זה, הקריאה של ויסוצקי לאדם הבודד לחשוב על מצפונו לפני שהוא מתיישר לפי דעת הרוב היא דבר מאוד חשוב".
מה יש בו בוויסוצקי, שכל כך קוסם לישראלים? ההומור המיוחד שלו? המחאה הפוליטית העדינה? השירה בגובה העיניים לקהל לא אליטיסטי? ואולי היכולת שלו לדחוס את כל אלה לשירי עם פשוטים, מזדמזמים? לכל אחד יש תשובה אחרת. יגאל אמיתי מדגיש שוב את רוח המחאה: "אנחנו התאהבנו בפוליטיקה שלו, בשחיטת הפרות הקדושות, בחתירה לאמת נגד הסיסמאות של הממסד. כמעט לכל אירוע חדשותי שמטריד אותנו יש שיר של ויסוצקי. הוא חודר למציאות הישראלית והוא מאפשר איזה גשר בין מה שהיה בברית המועצות לבין מה שקורה עכשיו. יש שירים שממש מוקדשים למערכת הבחירות המשתוללת אצלנו".
ייני ודוכין דווקא מסויגים מהכיוון הזה, ואכן העדיפו לזמר שירים ארציים יותר באלבומים שלהם. "השירים היו טובים והנושאים שלהם היו טובים ואהבתי את הביצוע והעיבודים שלו וזהו", טוען ייני בתוקף, "קיבלתי מילה במילה ותפסתי את הרוח שלו והעברתי את זה. אני לא כל כך התייחסתי לפן הפוליטי ולא בחרתי את השירים עם הנוסח הפוליטי, לקחתי את הדברים שמצאו חן בעיניי - האישיים יותר". דוכין דווקא מסכים לגבי הייחודיות הפוליטית, אבל מציע הסבר אחר: "מה שיפה אצל ויסוצקי זה גם העובדה שהוא הסתיר את הדעה הפרטית שלו - הוא עשה את זה נורא עדין. זאת מין מחאה מאוד עדינה, מאוד מוסתרת. צריך להתעמק בזה. יש אצלו בשירים בני אדם עצובים ובני אדם שמחים, הוא היה מצחיק וגם נורא חריף מבחינת המחאה החברתית שלו, וגם נורא עצוב - והעם הישראלי מאוד התחבר לכל הדברים האלה. אבל בעיקר ויסוצקי היה מייצג של העם, של האנשים הפשוטים. ויסוצקי זה שירי רחוב".
אז אם סוד היחסים של ויסוצקי עם הישראלים לא עד כדי כך ברור, זה בגלל שבאותה מידה הוא מצליח לפנות לכל פינה אחרת על הגלובוס. בין שלל המחוות להם זכה הבארד המנוח, בולט פסטיבל ויסוצקי העולמי שמתקיים בצפון פולין כבר מספר שנים. לפסטיבל הגיעו בשנים האחרונות גם בני משפחת אמיתי, כאשר השנה המופע שלהם אף הוקלט לשידור ברדיו הפולני. "פגשנו שם חוקרים, מוזיקאים, שחקנים, יוצרים מכל העולם שבאו לעסוק בויסוצקי, אפילו מסין ומאתיופיה", מספר אמיתי. "זה מעניין לשמוע אותו בכל השפות, ומעניין יותר שבארצות שיש מצב פוליטי קשה ומצוקה חברתית ויסוצקי מאוד פופולרי. לפני שנה פגשנו משוררת מעיראק שתרגמה אותו לכורדית, ועם הנציג הירדני אנחנו נפגשים בפעם השנייה והתיידדנו מאוד. ויסוצקי בפסטיבל הזה מראה שאין גבולות בין בני אדם, ובמהות יש הרבה יותר מכנה משותף מאשר מפריד. אנשים מכל מיני קצוות בעולם מזדהים איתו, זה עולם ויסוצקי בינלאומי".
המופע "ולדימיר ויסוצקי מדבר עברית" של צוות אמיתי יעלה הערב (שלישי) במועדון "צוותא".