נושאים חמים

מרוסיה באהבה אסורה: יחזקאל לזרוב בדרך לכוכבות ברוסיה – בלי לדעת מילה ברוסית

הרוסים עליו: בלי לדעת מלה ברוסית יככב יחזקאל לזרוב בתפקיד ראשי בגרסה רוסית לסדרה "המנטליסט". כתב וואלה! תרבות התלווה לשחקן ביום צילום אחרון ברוסיה, ועם עליית התערוכה "צנזורה" שאצר הוא טוען שיש דימיון בפגיעה בחופש הביטוי ברוסיה ובישראל. מסע עם איש השלג

השחקן יחזקאל לזרוב בסט צילומי הגרסה הרוסית לסדרה המנטליסט ברוסיה, ינואר 2017 (יח"צ)
יחזקאל לזרוב בהפוגה בסט הצילום המושלג של הגרסה הרוסית לסדרה "המנטליסט", הנמצא בקרבת מוסקבה (צילום: יח"צ)

"להתאבד. לקפוץ למים העמוקים. לזרוק את עצמך מהספינה. אלו פעולות מאוד רוסיות. וגם תיאור הולם לחוויה שלי", אומר לי יחזקאל לזרוב בעודנו חולפים עם הרכב ליד גשר מושלג בקרבת מוסקבה, "כזה אני, קופץ ישר לעמוקים ורק אז לומד לשחות. הקריירה שלי רוויית מהלכים כאלה, אני מכיר את התחושה הזאת, את המסלול הזה, של נעשה ונשמע. קודם אני אפעל ורק אז אתחיל להבין מה אני בעצם עושה ולמה זה קרה לי. הלכתי פה על הקצה".

בהמשך השנה ימלאו 20 שנים לפריצתו לתודעה של השחקן, הבמאי והיוצר הרב תחומי המוערך והמצליח יחזקאל לזרוב, כשכיכב בסרט "אהבה אסורה" בבימוי יוסי זומר. בעוד איילת זורר, ששיחקה בסרט בתפקיד הראשי לצדו, כבשה מאז את הוליווד, לזרוב צפוי השנה לכבוש בגדול את רוסיה. הסרט הנוכחי של חייו, אם תרצו, הוא "מרוסיה באהבה אסורה".

ב-2017 יעלו שתי סדרות בפריים טיים של הערוץ המרכזי ברוסיה, המקביל לערוץ 2 שלנו, שבהן משחק לזרוב בתפקידים גדולים: אחת היא "מאטה הארי" שמתחקה אחר סיפור חייה של הרקדנית והמרגלת מאטה הארי, קו-פרודוקציה רוסית-צרפתית, בה לזרוב משחק באנגלית לצד ז'ראר דפרדייה, כריסטופר למברט וג'ון קורבט; השנייה היא הגרסה הרוסית לסדרת הדרמה המשטרתית האמריקאית "המנטליסט". לזרוב מגלם את התפקיד הראשי של המנטליסט המשמש כיועץ ללשכת החקירות. הקטע המדהים ביותר בסיפור: הוא מדבר בסדרה רוסית, מבלי לדעת מילה אחת ברוסית.

מודעת הגרסה הרוסית של הסדרה "המנטליסט" בכיכובו של יחזקאל לזרוב (יח"צ)
השחקנית הרוסיה אנסטסיה מיקולצ'ינה (במרכז הצילום) המשחקת לצד לזרוב (שני מימין) בסדרה: "אני בטוחה שיחזקאל יהפוך לכוכב ברוסיה". מודעת הפרסום לסדרה "המנטליסט" (תמונת יח"צ)

מוסקבה, 11 בינואר 2017, שעת בוקר. יחזקאל לזרוב ואנדרו, עוזרו האישי בהפקה המשמש גם כנהג שלו, אוספים את כותב שורות אלה ממרכז העיר ואנחנו נוסעים ביחד לנסיעה בדרך מושלגת וקסומה לעבר הלוקיישן, ביישוב הנמצא כ-45 דקות מצפון מערב לבירת רוסיה. אני מתלווה ללזרוב ביום הצילום ה-99 והאחרון בהחלט שלו במדינה הקרה. הימים האלה נפרשו על פני חמישה וחצי חודשים שברובם שהה במוסקבה. הוא צילם 16 פרקים, אורך כל אחד מהם 45 דקות, וכמעט ואין סצנות בלעדיו. כבר בתחילת הנסיעה מצטט לזרוב מהזיכרון כותרת שהופיעה במאמרו של ניסן שור בהארץ, שבוע לפני פגישתנו: "עתידות ל-2017: בקרוב כולנו נהפוך לרוסים". הכותרת הולמת אותו במיוחד.

לא מעט אנשים טועים לחשוב שיחזקאל לזרוב הוא יוצא רוסיה, בגלל שהיה מכוכבי תיאטרון גשר ואולי גם בגלל שמו שנשמע קצת רוסי, אבל לא רק שאינו ממוצא רוסי, הוא אפילו לא יודע מילה ברוסית. "בתיאטרון גשר לא שיחקתי ברוסית", הוא אומר, "חוץ מאשר ב'העבד', ההצגה הראשונה שבה השתתפתי ב'גשר' שם עוד עשו קצת חזרות ברוסית, אבל זאת החוויה הרוסית היחידה שיש לי מגשר".

רוסית היא אמנם לא שפת אמו, אבל היא שפת אשתו, אלין, שנולדה וגדלה בעיר צ'רקאסי, ועלתה לארץ כשהיתה בת 18. "היום היא יותר ישראלית ממני", אומר לזרוב, "ומדברת אפילו בלי מבטא. לא הייתה לי את החוויה הרוסית הזאת איתה, חוץ מאשר עם אמא שלה. כשהייתי מגיע אליה לא הבנתי כלום. כך שבסביבה שלי יש המון שנים את הרוסיות, אבל אף פעם לא באמת הצלחתי ללמוד את זה".

הסרט ״שלג״ בבימוי יחזקאל לזרוב (יח"צ)
הסרט "שלג" בבימויו של יחזקאל לזרוב (צילום: יח"צ)

בשלושת חודשי הצילום הראשונים של לזרוב במוסקבה הצטרפו אליו אשתו, בביקור ראשון שלה בבריה"מ לשעבר מזה כחצי יובל שנים, עם שלוש בנותיהם. "אשתי הייתה מבקרת הרבה בילדותה את משפחתה במוסקבה. חזרתה לכאן אחרי 25 שנה שלא הייתה פה, הייתה חוויה מאוד חזקה, הייתי ממליץ לכל משפחה לקחת הפסקה ולנסוע לכמה חודשים. הרבה פעמים העבודה שלי מנותקת מהבנות שלי, הן לא ידעו שאני שחקן עד שלב מאוחר ואני אף פעם לא אקח אותן לסט, וכאן היה חיבור של המקצוע למשפחה, וזה היה מאוד מרגש".

מבעד לחלון המכונית, שלג אינסופי יפהפה. ממש ממכר הלבן הזה, אני אומר ללזרוב. "כן, יש התרגשות מהדבר הזה", הוא אומר בחיוך, "אני כבר לא רואה את זה, מרוב שהתרגלתי". ימים ספורים לפני שנפגשתי עם לזרוב במוסקבה, פקד את העיר גל קור קיצוני שהגיע לכדי מינוס 30 מעלות. תחת מזג האוויר הסולידי הזה צילם לזרוב סצנה אחת בחוץ, מה שמזכיר את האמירה מהסדרה "תהילה": "אתם רוצים תהילה? ובכן, לתהילה יש מחיר. בזיעה". חוץ מהקטע של הזיעה, כמובן.

אנחנו מגיעים ללוקיישן, מושלג אף הוא כמובן, בפרברי מוסקבה. בית אריסטוקרטי פרטי שבו הנברשת זהובה, קצוות הספה מוזהבים, המעקה במדרגות מוזהב, על השולחן אצטרובל מוזהב, ועל כסא המנהלים יושב חתול ג'ינג'י, כנראה בגלל שזה הדבר הכי קרוב למוזהב שנמצא.

יחזקאל לזרוב בסדרה תאג״ד (יח"צ , צילום ורד אדיר, באדיבות yes)
לזרוב בסדרה תאג"ד (צילום: ורד אדיר, באדיבות yes)

אני עוקב אחר לזרוב בעת הצילומים, סקרן מאוד לגלות איך זה בעצם קורה בפועל, לשחק ברוסית מבלי לדבר רוסית, ועוד בזמן שהדמות שלו מדברת המון בסדרה? ובכן, על סט הצילומים ליחזקאל יש אזניה, ושחקנית יושבת בחדר אחר ולוחשת אל אזנו את הטקסט ברוסית. "בלילה הקודם", אומר לזרוב, "כמו בכל לילה לפני הצילומים, למדתי את הטקסט באנגלית כדי לדעת על מה אני מדבר, ובבוקר השחקנית ואני יושבים ביחד ונותנים סימנים בטקסט. אז בכל מונולוג יש לי איזשהו סימן על מה אני מדבר. כי אני הרי לא ממש מבין את המשפט כולו. אני לא יודע בדיוק מה אני אומר בכל משפט. והשחקנית מהחדר השני מתרגמת לי באזניה את מה שאומרים השחקנים מולי, כדי שאני אבין מה הפרטנר שלי אומר. וזה מטורף. אני לא מפסיק לדבר בסדרה, הדמות שלי לא מפסיקה לחקור אנשים וממש לא מופנמת ולא שותקת".

את קולו של לזרוב בסדרה אמנם ידבב מישהו אחר, אבל היה צורך בתנועות השפתיים הנכונות שלו. מה שסייע ללזרוב במשימה הלא פשוטה הזאת הוא העבר העשיר שלו בדיבוב, בין השאר בסרטים בסדרת "הארי פוטר", "רטטוי" ו"גשם של פלאפל". "זה אימן אצלי את היכולת לשמוע משהו ומיד לחזור עליו. כל צליל שייכנס אני יכול מיד סימולטנית לחזור עלו. לא משנה באיזה שפה, זה יכול להיות גם פינית". הדיבור בשפה שאינו מכיר הובילה את לזרוב במפתיע דווקא יותר להשתחרר מאשר להיות לחוץ. "זה כמו שעושים תרגיל במשחק בו מבקשים לעשות את הכל במבטא צרפתי, ואז פתאום השחקן נורא משתחרר. זה טכנית מורכב אבל זה יצר מין הנאה כי בבת אחת אתה מבין שאתה צריך לשחרר את עצמך מהמילה. אנחנו כשחקנים המון פעמים מושיבים את המשמעות על המילה, וחושבים שאם נגיד את המלה נכון, נניח באינטונציה הנכונה, שיחקנו טוב. ואנחנו השחקנים עושים לעצמנו ככה הנחה מסוימת. גם כבני אדם אנחנו נותנים למילה המון משקל, בזמן שבפרויקט הזה הבנתי שזה לחלוטין לא הדבר החשוב ביותר. יש דבר כזה שנקרא אנרגיה, תדר ורגש. הסדרה הזאת שיכללה אצלי את המקום הזה. אני יכול לעשות היום מאה מימיקות בדקה. אתה מוצא חלקים אחרים לדבר מתוכם כשאתה לא מבין מה אתה אומר".

מחוץ לבית שבו מצלמים, בקראוון האיפור, נזכרתי בשיר "אל אל אל יחזקאל", שכולל את השורה ההולמת גם לתיאור יחזקאל לזרוב: "אח, איזה גבר, אח, איזה איש". מי שתסכים איתי היא שותפתו של לזרוב לסדרה, השחקנית היפהפה אנסטסיה מיקולצ'ינה. "תאמין לי, עדיף לשחק עם ישראלי שלא יודע רוסית מאשר עם רוסי שמדבר רוסית היטב", אומרת לי אנסטסיה באנגלית מעולה שאינה אופיינית לרוב הרוסים, "אמרתי להפקה שאני מוכנה ללמוד עברית או יידיש רק כדי לשחק איתו. בחורים אחרים, רוסים, שנבחנו לתפקיד של יחזקאל, לא רציתי אפילו לדמיין אותנו משחקים בסצנות של אהבה ומערכות יחסים. היה לי קשה מדי לשחק עם רוסים. ממבט ראשון ביחזקאל, התפללתי לאלוהים שיבחרו בו. אני בטוחה שהוא יהפוך לכוכב ברוסיה. אני לא יודעת למה אין לנו בתעשיית הטלוויזיה ברוסיה גברים רגישים כמו יחזקאל, כל הגברים הרוסים ברוטאליים מדי, או עייפים מדי, או עם חיים קשים רוסיים קשים מדי, ששותים".

יחזקאל לזרוב (יח"צ , ז'ראר אלון)
יחזקאל לזרוב ורונה לי שמעון במחזה "סטמפניו" של הקאמרי (צילום יח"צ)

נזכרתי גם שקורין אלאל שרה "אין סוסים שמדברים עברית", ואני לתומי חשבתי שאין רוסים שמדברים עברית, בפרבר של מוסקבה, אבל נכונה לי הפתעה מרגשת. שחקנית רוסיה אחרת שפגשתי בחדר האיפור ותופיע בסדרה, ז'ניה אקרמנקו שמה, יודעת עברית למרות שאינה יהודיה. מתברר כי בשנות התשעים ז'ניה גרה במשך ארבע שנים בארץ הקודש כי אביה היה נספח של רוסיה בישראל. צירוף מקרים הזוי אף יותר: שנים רבות לפני שנפגשה בסדרה עם לזרוב, רצה הגורל והיא למדה בכיתה עם החברה הראשונה שלו. הלב שקפא הפשיר מהתרגשות. "אני חושבת שהפרויקט הזה התברך בנוכחותו של יחזקאל", אומרת לי. "כשרוסים שמעו שיהיה שחקן ישראלי ב'המנטליסט', כמובן שהם אמרו (בטון קטנוני) 'למה?? אין לנו מספיק שחקנים רוסיים?'. אבל אז הם הבינו שזאת היתה הבחירה הנכונה!".

בעוד השחקניות הרוסיות בסדרה התאהבו בלזרוב, השחקן הישראלי עצמו חש יחסי אהבה-שנאה עם הרוסים. "עברתי מהתאהבות מאוד חזקה גם במוסקבה וגם באנשים שלה לקריסה מאוד חזקה. אתה יכול גם מאוד לא לאהוב אותם. זה דבר ידוע עליהם. הם יודעים את זה על עצמם. הרוסיות היא תמיד בקצוות – אתה או נורא אוהב אותם או נורא שונא אותם".

באילו מקומות הרגשת חוסר אהבה כלפי הרוסים?

"לרוסים יש איזה מנגנון הישרדותי פנימי מאוד משוכלל. זה עם שמהיום שהוא זוכר את עצמו עושים לו קפד ראשו. הוא אף פעם לא קיבל עצמאות ואף פעם לא קיבל באמת חופש. אנחנו מדברים על זה כל הזמן. הם אף פעם לא קיבלו זכויות מלאות כבני אנוש. הם גדלים בתחושה שאתה לא יכול לסמוך על אף אחד. זה חלק מהמערכת. כי ברגע אחד אפשר להכניס אותך לכלא, להרוג אותך או שתיעלם. המנגנון הזה יצר אצלם מקום רגשי, שאתה יכול גם מאוד לפחד מהם, להרגיש מאוים מהם ולא לסמוך עליהם, כי הם לא יהיו שקופים במהלך שלהם. בהתחלה זה היה די קטסטרופה. אבל אתה יכול מיד לחזור להתאהב בהם כי אתה מבין שבעוד ההישרדות שלנו הרבה פעמים יכולה להיות מחושבת וחשופה, אצלם היא חייתית, וזה לא משהו אישי נגדך. זה איזשהו מנגנון. כשאתה חי בפחד נוצר שם מנגנון מסוים שאנחנו לא מכירים אותו. טרם. בקרוב מאוד נכיר".

יחזקאל לזרוב בסרט "ברקיע החמישי" (Creative Commons)
יחזאל לזרוב בסרט "ברקיע החמישי" (צילום: Creative Commons)

לזרוב, כבר בן 43 בשבוע הבא, הוא שחקן, במאי וכוריאוגרף רב כישרון ומלא קסם. הוא למד תיאטרון ב-"Actors Center" בלונדון, רקד בלהקת בת שבע ארבע שנים, שיחק וביים בתיאטראות גשר ("נופל מחוץ לזמן", "אליס") והקאמרי, ובקרוב יתחיל בהבימה חזרות כבמאי להצגה "תמונתו של דוריאן גריי" שגם עיבד. בקולנוע הוא כיכב בין השאר בסרטים "אהבה אסורה", "העולם מצחיק" ו"הגננת", והתפרסם בטלוויזיה בין השאר בסדרות "פלורנטין", "שמש", "מרחק נגיעה" ובשנה האחרונה ב"תאג"ד". "כבר על הסט יכולתי להריח שתאג"ד הולך להיות להיט ושהחבר'ה האלה הולכים להיות מאוד מוצלחים", הוא אומר.

כחלק מעולמו הרב תחומי, לזרוב הוא מיוזמיו של סטודיו אנקורי (בשיתוף עם אסנת הבר קוטון, מנכ"ל רשת אנקורי), בית הספר לחשיבה יצירתית ויזמות, ומשמש בו גם כמנהל אמנותי. בית הספר הוקם על ידי רשת החינוך אנקורי בשנת 2014 כחטיבת ביניים הצומחת לתיכון שש שנתי. נלמדים בו התכנים הנדרשים על ידי משרד החינוך לצד אמנות פלסטית, מוזיקה, תיאטרון, מחול וקולנוע. ויש בו דגש על למידה רב תחומית והתנסות רבה לפיתוח חשיבה וחדשנות. "יש היום ערך חשוב להתחיל ללמד דורות חדשים את המושג חקר, תהליך ולא תוצאה, הישגיות שלא מגיעה רק בצורה של מספרים, לא ללמוד מתוך לחץ אלא מתוך בניה אמיתית", אומר לזרוב. "יש לנו אחריות כלפי הדבר הזה, היום יותר מתמיד כשאתה מרגיש שאנחנו מתחילים לקבל איזושהי כפיה במערכת החינוכית".

אם דיברת על כפיה, אז בתקופת שר החינוך נפתלי בנט הושמעו טענות רבות על כפיה דתית במערכת החינוך.

"אנחנו גדלנו על ערכים מהסוג הזה, למדנו אותם וקיבלנו אותם באהבה. היום יש כמות גדולה של תלמידים שמביאים את זה מהבית, ומגיעים לשיעורי תנ"ך עם איזשהו אנטגוניזם של 'למה אני צריך ללמוד את זה?'. לנו לא הייתה השאלה הזאת בכלל. הסיבה היחידה שלא היתה לנו השאלה הזאת היא שלא כפו את זה עלינו. זאת אומרת, לא היתה מערכת מניפולטיבית או לפחות לא הרגשנו אותה. אבל גדלנו על ערכים מאוד ברורים, שצריך ללמוד יהדות מעצם היותנו יהודים, והיינו פטריוטים יותר מהאנטגוניזם שנוצר היום אצל חילונים".

יחזקאל לזרוב (יח"צ)
יחזקאל לזרוב מתוך הגרסה הרוסית לסדרה "המנטליסט" (צילום: יח"צ)

איך בעצם ניהלת אמנותית את סטודיו אנקורי במהלך 99 הימים בהם צילמת ברוסיה?

"תמיד חזרתי לארבעת הימים של 'שבוע הסטודיו' שבו התלמידים מייצרים את היצירות שלהם ונותנים פרזנטציות מול התלמידים והמורים. זה היה תנאי שלי להפקה, שאת הימים האלה לא אפספס. הפחד הכי גדול שלי היה לא לנכוח פיזית בבית בספר אבל מצאנו שזה היה הרבה פעמים יותר אפקטיבי דווקא מחו"ל. יחד עם אסנת הבר קוטון פיקחתי על בית הספר 24 שעות, ניהלתי המון שיחות סקייפ עם כל המורים, הרבה עבודת מיילים".

השבוע לזרוב אוצר תערוכה חדשה, "צנזורה" שמה, שמתקיימת באותו מקום כמו שתי תערוכות קודמות שאצר - מתחם האמנות ברב-תחומית AZA13 הנמצא בבית סטודיו אנקורי ביפו. היא עלתה אתמול (רביעי) ותימשך עד מוצאי שבת (הכניסה ללא תשלום). בתערוכה יציגו עשרות אמנים רב תחומיים, ובהם יוחאי מטוס, מיה לנדסמן, מיכל בר אור והילה לביב. "אנחנו מוקפים בצנזורה בתקופה הזאת. צנזורה היא הכותרת שמגדירה את השנה-שנתיים האחרונות באופן מאוד אגרסיבי", אומר לזרוב, "המקום הזה של לחסום. זכויותינו הם לא כתמול שלשום. זה נכון גם לגבינו, האזרחים, שסותמים פיות בטוקבקים. תופעת סתימת הפיות נהיתה פופולרית ומבורכת בהמון תחומים, ונפרץ איזה גבול. אמרתי לאמנים שהעבודות שייבחרו לתערוכה הן לא בהכרח עבודות שמשדרות צנזורה חברתית פוליטית, אלא גם צנזורה פנימית. המקום שבו אנחנו מעלימים עין, מדחיקים ומסתירים".

באחת מהפסקות הצילום, בחדר המנוחה שהוקצה ללזרוב בבית האריסטוקרטי בפאתי מוסקבה, אני שואל אותו אילו משלל נסיונות הצנזורה והפגיעות בחופש הביטוי עליהם חתומה שרת התרבות מירי רגב קומם אותו במיוחד. בדיוק כשאני מסיים את השאלה נכנס העוזר שלו וקורא לו לחזור לצילום. "Saved by the bell", צוחק לזרוב, שמגלה זהירות מסויימת בהתבטאויות הנוגעות לפוליטיקה. "אני לא מאמין בהבעת עמדה של דעותיי הפוליטיות והחברתיות דרך העיתונות אלא דרך הפעולות האמנותיות שלי", הוא אומר. "אבל דעתי הפוליטית והחברתית מאוד ברורה: צריך לתת לאנשים שיוויון זכויות מלא, צריך לתת לאנשים לבטא את עצמם במאה אחוז, אין שם 99 אחוז, אין שם 99.9 אחוז. אנחנו בתוך ציד עכשיו, האזרחים שחושבים אחרת מנסים לייצר סכסוך פנימי, פילוג, ולא ערכים. מעניין שדווקא ברוסיה, עם כל השמרנות והעובדה שאין דמוקרטיה, נשמר ערך שבין אדם לחברו שאנחנו איבדנו אותו".

יחזקאל לזרוב (יח"צ)
יחזקאל לזרוב מתוך הגרסה הרוסית לסדרה "המנטליסט" (צילום: יח"צ)

פתיתי שלג ביצירה - למה הם יכולים לשמש כדימוי? ובכן, מיד המורה לזרוב ישיב לנו על כך. קודם נספר כי להרפתקת הצילומים של לזרוב בשלג במוסקבה עבור הסדרה "המנטליסט", קדמו צילומים בשלג בתל אביב עבור סרט עלילתי קצר שהוא כתב וביים לפני שנה, ששמו "שלג". לצורך הסרט הובאו מהר החרמון 60 קוב שלג בארבע משאיות לכיכר רבין בתל אביב, וכך החייה לזרוב את המונח "העיר הלבנה". אבל מה מדמה השלג? מסביר לזרוב: "השלג נמס, הוא בר חלוף מאוד מהר, קצת כמו החיים של הזוג בסרט, בני 55-60 (בגילומם של אורלי זילברשץ בנאי ואלון אולארצ'יק), שמאבדים את הבית שלהם, אין להם כסף. השלג נראה לי דימוי מאוד חזק".

אחרי שתי סדרות בפריים טיים של הערוץ המרכזי, האם אפשרי שהקריירה שלך תעבור לרוסיה באופן קבוע, עד שכל אמא רוסיה שתראה אותך ברחוב תשיר לך "אל אל יחזקאל"?

"לא. אבל אני רואה את עצמי מרחיב את המעגלים שלי. אני חושב שזה משהו רגשי, שלא הייתי פנוי לו".

נכון שזה לא הוליווד, אבל תפקידיך הגדולים בסדרות הפריים טיים בערוץ המרכזי ברוסיה ובמקביל באוקראינה יגיעו לחשיפה בפני קהל ענקי של כ-150 מיליון איש. איך ההצלחה הגדולה שלך, לפחות עד לכתבה זאת, די עברה מתחת לרדאר התקשורתי?

"אני חושב שזה בגלל הפוליטיקה של הרוסים. אנחנו לא מספיק מעריכים את המקום הזה. אם זו היתה מדינה דמוקרטית היא היתה גדולה יותר. אגב, היו פה בחירות לראשות הממשלה ואף אחד לא ידע מהם, לא היה אף שלט אחד ברחוב ולא ידעת מי נבחר ואיך נבחר. רוסיה לא מספיק השתנתה. דיברתי עם בחורה מבלארוס שעובדת כאן על הסט. שאלתי אותה: נו, מה קורה אצלך במדינה? והיא אומרת: 'דיקטטורה'. אני שואל איך זה מתבטא. היא אמרה: 'מצד אחד הרחובות מאוד נקיים ואתה לא מוצא הרבה שחיתויות בין אדם לחברו, אבל מצד שני כשרצינו להפגין לפני כמה שנים ברחוב, אי אפשר להרים שלטים שם ואי אפשר לצעוק. אז אתה מוחא כפיים. קבוצה גדולה של אנשים עומדת ומוחאת כפיים. ואז יצא חוק במדינה שאסור לעמוד ברחוב ולמחוא כפיים'. אם לא נשים לב ונפקח את העיניים מאוד בקלות אנחנו יכולים להגיע לזה גם בארץ, והפחד הגדול הוא שמצנזורה לצנזורה אנחנו מעלימים עין, מקבלים כל פעם מסר אחר, כל פעם מקבלים הקבלה אחרת, כל פעם נקבל עוד חוק חדש שייצא, ואז לאט לאט ייבחרו את השופטים, ייבחרו את הממשלה. אני לא אומר שישראל תהפוך לדיקטטורה. הסיוט הגדול הוא שאנחנו לא מכירים בכוח שלנו כבני אדם. אנחנו מקבלים את מה שמוכתב עלינו מלמעלה במקום להיאבק על הזכויות שלנו. גם אם אין דיקטטורה, אנחנו עדיין מעריצים דמות אחת, בכל העולם, עדיין בוחרים דמות אחת שתוביל אותנו, לא החכמנו להבין שיש לנו כוח כקבוצה לשנות. שם הטרגדיה".

חלק מהיצירות המוצגות בתערוכה "צנזורה" שאוצר יחזקאל לזרוב

היצירה "אישה ואריה" של מיכל בראור מתוך התערוכה "צנזורה" (יח"צ)
"אישה ואריה" של מיכל בראור (צילום: יח"צ)
היצירה Fan#4"" של רועי כהן מתוך התערוכה "צנזורה (יח"צ)
"Fan#4" של רועי כהן (צילום: יח"צ)
היצירה "I love Germany" של שאשא דותן מתוך התערוכה "צנזורה" (יח"צ)
"I love Germany" של שאשא דותן (צילום: יח"צ)
היצירה the middle way"" של אורי הולבן מתוך התערוכה "צנזורה" (יח"צ)
the middle way"" של אורי הולבן (צילום: יח"צ)
היצירה "ישו" של מיכל בראור מתוך התערוכה "צנזורה" (יח"צ)
"ישו" של מיכל בראור (צילום: יח"צ)