יחזקאל לזרוב: "התעשייה שלנו הידרדרה לשטחיות בלתי נלאית"

יחזקאל לזרוב חוגג 30 שנה על הבמה בהצגה "סטמפניו" בה הוא מככב ומביים בקאמרי. בראיון, הוא מסביר את סוד ההישרדות: הפרעת קשב-ריכוז

חגית גינזבורג
16/05/2012

יחזקאל לזרוב יחגוג השנה יום הולדת 30 לרומן שלו עם הבמה, אבל הניצוץ בעיניים שניצת כשהוא מדבר על העבודה שלו, עלול להטעות ולחשוב שרק אתמול הוא עלה עליה לראשונה. "אין דבר שאני אוהב יותר מזה", הוא מחייך. "זה לא סתם, שאני הולך לעבודה. זה עושה אותי מאושר באמת. אני מדבר על זה כמו שאני מדבר על הילדות שלי או על אשתי. זו אהבה שהיא לא מותנית. שהיא אמיתית, וזה משהו שאתה לא מחליף, אחרת היינו מחליפים כל רגע ילדים. אי אפשר להחליף ילד, זה משהו שהוא נולד ממך ונמצא בגרעין שלך. גם כשקשה אתה אוהב אותו. כי ככה זה, מצב נתון".

השנה האחרונה היתה טובה ללזרוב, עם ארבעה תפקידים ראשיים בקולנוע (ביניהם "רסיסי אהבה", "פלסטלינה" של וידי בילו ו"ברקיע החמישי" של דינה צבי-ריקליס), תפקיד בדרמה החדשה של דנה מודן, "אננדה" והמחזה "סטמפניו" בקאמרי, אותו גם ביים יחד עם עדנה מזי"א. במקביל, הוא מנהל את פסטיבל "בוידעם" שיזם, במסגרתו אמנים מוכרים חושפים את עבודותיהם הראשונות. סימני שחיקה? לא אצלו.

"אני יכול להגיד שפעם זה היה יותר מעייף, וזה מה שאבסורד ונחמד בתוך הסיפור הזה", הוא מספר. "אבל היום כבר נכנסתי לאיזו אינרציה שהיא כבר מוכרת לי. יש לי לוח בבית, בחדר העבודה, שכתובים עליו ששה פרויקטים במקביל ואני יודע שזו השנה שלי. לקח לי הרבה שנים להבין שזה חלק מהפרעת קשב וריכוז, שסביר להניח מקוננת בי מיום שאני זוכר את עצמי. רק לפני שנתיים הבנתי שיותר נעים לי להתעסק בכמה דברים במקביל, שזה מרגיע אותי. כשאני עושה משהו אחד נטרפת עליי דעתי, אני נהיה עצבני ולא נעים לסביבה ולעצמי. מחשבות בלופ שיש לי על אותו דבר, בסופו של דבר לא מביאות את זה למימוש. אם לא קורים אצלי לפחות שני דברים במקביל, הם פשוט לא יקרו".

טוב לדעת (מקודם)

הטיפול הטבעי שמנצח את כאבי הברכיים - בלי לצאת מהבית

מוגש מטעם אפוסתרפיה
רגע האמת המרשים. לזרוב ורונה לי שמעון ב"סטמפניו"(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

"סטמפניו" הוא אולי נקודת ציון בקריירה הענפה של לזרוב, שילוב של שלל העיסוקים האהובים עליו – משחק, בימוי, ריקוד. וכמובן, במה. זו הפעם הראשונה שהוא מביים במסגרת הקאמרי והמחזה, שמבוסס על סיפור חייו של שלום עליכם כמוזיקאי מעט ילדותי וחולמני, הוא סוג של אופרת סבון תיאטרלית, מלאה בסיפורי אהבה, מוזיקה ומחול. וזה לא כל יום, שאפשר לראות שחקנים כמו אורלי זילברשץ ואלון דהן מתנועעים על הבמה, לצד רקדנים מקצועיים כמו לזרוב ורונה לי שמעון, שמשחקת בהצגה בתפקיד ראשי. את הקרדיט על כך אפשר לתת ללזרוב, שאת עיקר הניסיון בריקוד וכוריאוגרפיה רכש בלהקת בת שבע לפני כמעט 20 שנה.

"מבחינתי כולם רקדנים", הוא מסביר. "בתפיסה שלי, מישהו שמחשיב את עצמו כלא רקדן, הוא פוטנציאל לעושר תנועתי הרבה יותר גדול מאשר מישהו שהוא רקדן, כחומר ביד היוצר. דווקא המגבלה מייצרת הרבה פעמים רפרטואר של תנועות הרבה יותר מעניינות, לכן אורלי זילברשץ הכתיבה הרבה מהרפרטואר התנועתי של ההצגה הזו, בזכות חוסר הניסיון הפיזי מול חוסר המגבלה המחשבתית המנטאלית שלה לגבי התפיסה שלה כרקדנית. היא משוכנעת שהיא בלרינה".

אלה אנשים שרגילים לעבוד איתך כשחקן. הם לא הגיבו אליך בספקנות, כשפתאום הופעת על תקן הבמאי?

"להיפך, זה עבד נפלא, ולמזלי לא הייתי צריך להתמודד עם זה לבד בגלל שעדנה שם, והעבודה עם השחקנים היתה משותפת. המקום שהיו בו אולי קשיים, היה עד כמה אני יכול להרשות לעצמי לעבוד על התפקיד שלי, בסביבה של 12 אנשים שאני צריך לעבוד איתם על התפקיד שלהם. האתגר האמיתי היה הרצון המאוד ברור שלי לעבוד על כל דמות לא פחות אם לא יותר ממה שאני עובד על הדמות שלי, ואני עובד על הדמות שלי הרבה הן ברמת התחקיר והן לרדת לניואנסים הכי קטנים. אז היתה כאן איזו מאסה נורא גדולה של עבודה, בנוסף לכוריאוגרפיה ולבימוי".

לזרוב בריקוד מחאה חביב בפרסי התיאטרון 2008:

אבל לזרוב, 38, נשוי ואב לשלוש בנות, רגיל לעבוד קשה. הוא ידוע בזכות הפרפקציוניסטיות העקשנית לחקור כל דמות שהוא מגלם עד לרזולוציה לא הגיונית כמעט, משקיע את עצמו בעולמה ולא מתפשר. יש שיגידו שהוא שחקן אולד סקול, מהסוג שחי ונושם את האמנות שלו לשם היצירה, ולא לשם הפרסום. וזה לא תמיד קל, למרות שהוא אופטימיסט מושבע. "העניין עם אמנים הוא שהתנודות שלהם כל הזמן משתנות. ההוויה שלנו כל הזמן משתנה. יום אחד אתה מרוויח, יום אחד אתה מפסיד. יום אחד למעלה, יום אחד למטה. המקצוע הזה לא רק קשה ברמה של הסיפוק, ההישרדות בו היא לדעת מראש שאתה בחוסר יציבות, ומי שחי איתך גם חווה אותו ויש לזה השלכות על הילדים שלך ועל כל ההוויה שלך, מצבי הרוח שלך אמורים לא להשתנות בהתאם לתנודות האלה, ויש דבר כזה שנקרא גלים בתוך המקצוע הזה, שאני לא יודע באיזה עוד מקצוע יש את ההגדרה הזו".

"השנה היה לי עומס מטורף של עבודה, וזה מן גל כזה, אבל בוא נראה אותך לא נכנס עכשיו לפרנויה שהוא אוטוטו נגמר", הוא מוסיף. "בוא תנסה לקבל בתוך זה איזושהי יציבות רגשית ונפשית ולהמשיך ליצור בתוך המקום הזה ולא להיכנס לאיזו טרפת של בזבוזים אפילו. התנודות הרגשיות לגבי איפה אתה עומד במקצוע הזה הן כמעט לא נתפסות, אנשים בכלל לא מבינים מה זה אומר להיות אמן ואם אתה גם אמן מצליח, אז מתווסף לזה גם הלחץ".

ואיך מתמודדים עם זה?

"הדבר הכי חשוב מבחינתי הוא ההוויה שלי, שאני אוסר עליה להיות מותנית על ידי הצלחה וכישלון. בטח אם הצלחה וכישלון נמדדים על ידי קהל, ביקורת, פרס, כסף. כל המרכיבים האלה, אסור להם בתכלית האיסור להיות ההתניה לאושר שלי. זה בלתי אפשרי. זו בחירה ומאבק רוחני מול מקצוע תובעני שמושך אותך לכאן ולכאן. יום אחד יש לך בראבו, יום אחד אין לך. אז מה זה אומר לגבי התפקיד שלך? התנודות האלה לא מאפשרות כמעט את הדבר שאני מדבר עליו, אבל דווקא בגלל זה הסוד בעיניי הוא לתת לזה את הכי פחות יחס שאתה יכול לתת לזה. בעקשנות. זו הדרך היחידה בעיניי לשרוד את המקצוע. השנה אני סוגר 30 שנה על הבמה. מכיוון שאני לא מכיר משהו אחר, אז אני מרגיש שהרבה יותר קל לי לחוות את המקום של ההתניה הזו. מגיל 8 ראיתי אנשים קמים ונופלים לידי כל הזמן".

איך שומרים על ההתנייה הזו בעולם שכולו ריאליטי ופליטי ריאליטי?

"תראי, התעשייה שלנו נורא הידרדרה לשטחיות בלתי נלאית, זה הפך להיות כלום כפול כלום שווה כלום, אבל אני מאוד נהנה מזה אגב, אני בעד שהדברים יגיעו לשטחיות הכי עמוקה שלהם, כי אז האיכות צפה הרבה יותר חזק והצבעים הרבה יותר ברורים היום בתעשייה. מה נמוך ומה גבוה. אני לא בעד ריאליטי, ובכלל אין לי טלוויזיה, אבל מה שברור לי הוא שמה שכן טוב יוצא החוצה בצבע הרבה יותר חזק והוא מקבל את הריספקט שמגיע לו. רייטינג הוא לא מה שקובע. כש'האח הגדול' מקבל 40 אחוז רייטינג, אתה לא יכול להשוות את זה לכולם. הרייטינג הוא לא מדד יותר. אם הרוב הולך לדבר שאני לא מאמין בו, אז מה שאני מאמין בו יקבל, הוא לא רלוונטי".

לא לתת להווייה להשפיע על התודעה. לזרוב והמשפחה(צילום: אביב חופי)

לזרוב הוא באמת אולד סקול, לא רק באהבתו הגדולה לאמנות, אלא גם בכל מה שקשור לחיים בעידן השתיים נקודה ווטאבר. יחד עם העובדה שאין לו טלוויזיה בבית, ושהבנות שלו, בנות 8, 5 ושנה, צופות בסרטי צ'רלי צ'פלין ומרי פופינס, הוא מתרחק מפייסבוק, למשל, כמו מאש. "לא מצאתי לנכון להשתתף בחגיגה הזו", הוא מסביר. "יכול להיות שזה פרימיטיבי מדי מבחינתי, כי אני באמת רואה שכולם שם. אבל אני לא מתחבר לזה, אני מעדיף את החברים שלי עדיין נושמים וחיים ושיאחלו לי מזל טוב בטלפון ולא ישלחו לי לייקים. אני לא מזלזל בזה, רק אומר שאני לא מצליח להבין את זה. צריך לשמור משהו מהמסתוריות של עצמך, לעצמך".

גם העובדה שבעוד שנה וחצי ימלאו לו 40, לא מטרידה אותו במיוחד, להיפך. "אני הרבה יותר נהנה מעצמי היום מאשר פעם", הוא אומר. "פעם נורא סבלתי, נאבקתי, כל הזמן בעטתי ונלחמתי, אז ככל שהזמן עובר אני רק מברך אותו. פעם ניהל אותי הפחד, בגלל שאין לי הכשרה של בית ספר כשחקן, וגם לא כבמאי, הייתי כל הזמן בתחושה של חסך ושלא עשיתי מספיק, וגם במן צורך להוכיח את עצמי. אבל היום אני מבין שהחסך הזה גרם לי להשקיע אקסטרה בכל דבר שאני עושה ויצאתי נשכר. אז ככל שהזמן עובר, כך אני מברך אותו".

מהו התפקיד הטוב ביותר של יחזקאל לזרוב? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully