הגן הקסום: "הגננת" של נדב לפיד מצדיק את כל השבחים בהם זכה

    "הגננת", סרטו השני והמדובר של נדב לפיד, מתגלה כיצירה מקורית, מרתקת ומעוררת מחשבה, שעומדת ביומרותיה שלה להשתמש בקולנוע כדי להספיד את עם הספר

    יח"צ - חד פעמי
    כבר הגענו למצב בו רק מתבקש לעשות סרטים מקומיים על מותה של השירה

    כשנדב לפיד היה בן ארבע וחצי, בזמן שחבריו בני גילו שיחקו בצעצועים, הוא החל לכתוב שירים. אלה היו בוגרים ובשלים, והעידו על די כישרון כדי לזכות אותו בהגדרה "ילד-פלא" ולהבטיח לו עתיד בתחום, אך הילדון החליט לאחר כמה שנים, כבר בתחילת בית הספר היסודי, לזנוח אותו. בבגרותו בחר סופית לא לחזור לשירה, ופנה לכיוון אמנותי אחר לגמרי – הקולנוע. "השוטר", סרטו הראשון, הגיע לאקרנים לפני ארבע שנים.

    בדיעבד, היתה זו אולי ההחלטה המקצועית הכי חכמה שקיבל לפיד. שוק הספרים העברי הרי נמצא כרגע באחד המשברים החמורים בתולדותיו: אפילו פרוזה כבר קשה למכור ואפילו להוציא לאור מלכתחילה, אז משוררים צעירים בטח שלא יכולים לחלום על עתיד במקצוע. תעשיית הקולנוע, לעומת זאת, נמצאת בפריחה כמותית ואיכותית, והתהודה בה היא זוכה בארץ ובעולם כה גדולה, עד שכבר הגענו למצב בו רק מתבקש לעשות סרטים מקומיים על מותה של השירה.

    כזה הוא "הגננת", סרטו השני של לפיד, שעלה בארץ בסוף השבוע האחרון, כתשעה חודשים לאחר שערך את הקרנת הבכורה העולמית שלו במסגרת פסטיבל קאן וכחצי שנה לאחר שהופץ מסחרית בצרפת והוגדר בה כאחד האירועים הקולנועיים הגדולים של השנה. היוצר ביים וגם כתב את התסריט, שיש בו יסודות אוטוביוגרפיים: הדרמה עוקבת אחר ילד, בגילומו המהפנט של אבי שניידמן, שמתבלט לעומת שאר חבריו לגן בשל כישרונו הפואטי.

    אך כאן מוסיף לפיד אלמנט נוסף, שלא היה קיים בסיפור האישי שלו: הגננת של הילד, בשמה נקרא הסרט, בגילומה של שרית לארי. היא בעצמה חובבת שירה, ואולי אפילו אפשר לומר כפייתית לנושא באופן כמעט חולני. לכן, קשה לה לעמוד מן הצד לנוכח יכולותיו של חניכה - בטח לאחר הצפייה בו נגרר עם אחד מחבריו לזמר את מיטב ניבול הפה של אוהדי הכדורגל וההבנה שאם לא תעשה מעשה, הוא עלול להתקלקל במקום למצות את כישרונו.

    עוד בוואלה!

    איך היא עושה את זה? הטיפים של אירה דולפין יגרמו גם לכם להתאמן

    לכתבה המלאה
    גם משוררים אוכלים שלגונים. מתוך "הגננת" (צילום: שי גולדמן)
    יש דרכים רבות לקרוא את הסרט המרתק ומעורר המחשבה הזה, שגם השד העדתי וחיילי צה"ל מגיחים לתוכו בשלב מסוים, לא כמס שפתיים אלא באופן טבעי

    לפיכך, הגננת לוקחת את הילד תחת חסותה. היא הופכת אותו לפרויקט אישי משלה, ומנסה לסלק מדרכם את כל מי שעלול להפריע לעתידו כמשורר ולשכנע את כל מי שרק יסכים לשמוע כי את הפרח הזה צריך להשקות. בהמשך, הדבקות שלה בו תוביל אותה לצעדים קיצוניים אף יותר, ונוצרת התחושה שדבר לא יעצור אותה: מבחינת הגיבורה, היא לא סתם מחנכת גאה שמבקשת לטפח חניך כישרוני, אלא ממש מי שנושאת במו ידיה את הבן הנבחר אל עבר כס המלכות שיועד לו, ורק בו ובה תלויה גאולת הארץ.

    בשביל מי היא עושה את זה, עולה כל הזמן השאלה לאורך מסעם המשותף של הגננת ושל הילד – בשבילנו? בשבילו? ואולי בעצם רק בשבילה, כי היא רואה בנס הזה שהפציע בעולמה כדרך להכניס סוף סוף קצת חיים לעולמה, שלפיד מיטיב לעצב את אפרוריותו הממוצעת והבורגנית. ואולי בכלל הפלא אינו קיים באמת, ומעולם לא היה חניך בגן שלה, כך שהכל הוא יציר דמיונה? ואולי בעצם הבמאי התכוון שנראה את הכל כפרי דמיון שלו עצמו, כמעשייה שלא היתה יכולה לקרות, כסיפור אגדה?

    יש דרכים רבות לקרוא את הסרט המרתק ומעורר המחשבה הזה, שגם השד העדתי וחיילי צה"ל מגיחים לתוכו בשלב מסוים, לא כמס שפתיים אלא באופן טבעי. מבין אלה, מעניין בעיקר לראות כיצד בונה לפיד את "הגננת" כמגרש קולנועי בו מתרחשים שני עימותים.

    העימות הראשון הוא בין עם הספר, זה שהיה פה פעם, לחברת השפע העכשווית. את זו מייצג בסרט אביו של הילד, בגילומו החד כתער של יחזקאל לזרוב. לכאורה, זה מישהו שמשוררים היו מסתכלים עליו ובמבט ראשון אומרים "הוא משלנו" – אדם אלגנטי, רהוט, חד לשון, לבוש היטב, חובב ג'אז. סביר להניח שיכול היה להיות אמן, לו רצה בכך – אך הוא לא רוצה. האב מעדיף לעשות הון מבעלות על פאבים ומסעדות, ושאיפתו היא שצאצאו יילך בדרכו, גם אם זה אומר שהמדינה תפסיד את ביאליק החדש. אכן, לא על הלחם לבדו יחיה האדם – אלא גם על פוקאצ'ה בעשרים שקל לסועד.

    חד כתער. יחזקאל לזרוב ב"הגננת" (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)
    לפיד מיטיב להציג את ההתנגשות בין השקט הטבעי של השירה הזו לבין הרעש הוולגרי של צורות אמנות מודרניות יותר – למשל הטלוויזיה המסחרית, ש"הגננת" נפתח בקולות הצעקניים שבוקעים ממנה

    בניגוד לגננת, שהמניעים שלה פתוחים יותר לפרשנות, במקרה של האב ברור שלפחות מבחינתו, הוא בסך הכל חושב על טובת הילד. המסעדן לא רוצה שעוד מישהו במשפחה יגמור כמו אח שלו, נציגו שפוף הקומה של עם הספר, שגם כן חלם להיות משורר והיום עובד למחייתו כעורך זוטר בעיתון ובקושי גומר את החודש. באחת הסצנות הבלתי נשכחות כאן, הולכת הגיבורה לפגוש את אותו הדוד בגילומו של דן תורן, וזה מתוודה בפניה שהרים ידיים, ומצוטט לשם כך את מאיר ויזלטיר: "הלילה אנחנו קוראים שירים/אבל העולם איננו קורא שירים הלילה/ולא בלילות אחרים".

    גם העימות השני משתמש בנושא שבמרכזו כדי לדון בתופעות רחבות יותר. זוהי ההתנגשות בין השקט הטבעי של השירה הזו לבין הרעש הוולגרי של צורות אמנות מודרניות יותר – למשל הטלוויזיה המסחרית, ש"הגננת" נפתח בקולות הצעקניים שבוקעים ממנה. זהו קרב בין משוררים שמדברים בלחש ומבקשים לתת ביטוי אישי לרגשותיו של כל אחד, ובין ההמולה האגרסיבית שדורשת מכולם להתחבר לכך ש"מוכרחים להיות שמח". הוא יימשך כאן עד הדימוי האחרון של הסרט, בו יוכרע באופן מוחץ.

    לפיד מיטיב להשתמש בעבודת הסאונד כדי להמחיש את הקיטוב בין הדממה לשאון. בכלל, הוא משכיל להשתמש באמצעי המבע הקולנועיים כדי לתרגם את רעיונותיו אל הבד וליצור סרט יפהפה, מקורי ושאפתני שעומד ביומרותיו. וכך, גם השימוש שלו ושל הצלם שי גולדמן במצלמתם מתגלה כמבריק: השניים מצליחים להחצין דרכה את המלחמה שמתנהלת בעולם של "הגננת" בין מרכז לשוליים, סדר וכאוס, היררכיה חברתית והניסיון לשנותה.

    הפנקס פתוח והיד לא רושמת. מתוך "הגננת" (צילום: שי גולדמן)

    אך חוץ מהוכחה נוספת לכישוריו של לפיד כקולנוען, "הגננת" מזכיר לנו גם את עברו הספרותי. התסריט מדויק ומושחז, ומאפיין היטב את הדמויות ואת המקומות השונים בהם הם נמצאים – בין אם זה גן ילדים תל אביבי או בית מלון אילתי, פאב בוהמייני או מסעדה יאפית. בעיקר בולט בו לטובה הכבוד לשפה העברית, שזוהרת כאן בשיא עושרה והדרה. כאילו שהבמאי אמר לעצמו שאם כבר צריך להיפרד מהשירה, לפחות שיהיה זה בטקס אשכבה יפה.

    עד כדי כך הכתיבה כאן רהוטה, קצבית ובטוחה בעצמה, שהתחושה היא כי לפיד יכול היה לכתוב את "הגננת" גם כרומן פרוזה – ואולי אפילו כספר שירה. אולי עוד יבוא היום בו נכון יהיה לעשות כך, אך עכשיו זה לא הזמן. כמו כל ילד, גם הבמאי יודע זאת. אחרי הכל, כמו שוויזלטיר כתב - "לעולם לא יואיל העולם לקרוא אפילו את היפה ביותר בשירים/אפילו נפציר בו/אפילו נפציר בו מאוד/הוא לא יסכים".

    ומה אתם חשבתם על "הגננת"? ספרו לנו בפייסבוק

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully