פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יבגני אריה: "בישראל קיימת צנזורה שעליה כמעט אף אחד לא מדבר"

      ביום הולדתו ה-25 של תיאטרון גשר מאיימת עליו סכנת סגירה. בריאיון בלעדי עם מייסדו ומנהלו האמנותי יבגני אריה, הוא מדבר על המחסור במחזאים ובמאים טובים בארץ, על הפרידה מיחזקאל לזרוב, ומסביר למה לא התייחס לפרשת איבגי

      יבגני אריה: "בישראל קיימת צנזורה שעליה כמעט אף אחד לא מדבר"

      (בודאו: קטע מההצגה "אני דון קיחוטה" של תיאטרון גשר מאת רועי חן, בבימויו של יבגני אריה ובהשתתפותם של סשה דמידוב ואלכסנדר סנדרוביץ')


      25 שנים לאחר שב-21 באפריל 1991 עלתה ההצגה הראשונה של תיאטרון גשר, "רוזנקרץ וגילדנשטרן מתים", עלול התיאטרון הייחודי בנוף התרבות המקומי למות בעצמו. לטענת מייסדו ומנהלו האמנותי, הבמאי יבגני אריה, התיאטרון עלול להיסגר בשל גירעון תקציבי. שלשום (שלישי) התקיים דיון מיוחד בוועדת העלייה והקליטה של כנסת ישראל לרגל יום ההולדת החצי יובל של גשר, אבל הוא התקשה להיות חגיגי. "כל יום אנחנו שומעים מילים טובות ובינתיים גוועים. שיהיה ברור, אנו לא במצב קשה, אנו גוססים", אמר אריה בוועדה. "אנחנו חיים במצב תרבותי מסוים, שבו לעשות תיאטרון מהסוג שאנו עושים, קשה מאוד". עו"ד אלי זוהר, יו"ר תיאטרון גשר, אמר בוועדה: "בכל שנותי בתחום התרבות מעולם לא נזקקתי לעבודת שתדלנות ובכיינות כמו בגשר. אנו מגיעים לחודשים שלא יכולים לשלם משכורות. תמיכת המדינה בנו היא 27% מהתקציב שלנו. אנו מפיקים 48% הכנסה עצמית ואת השאר צריך לגייס. כל גרוש שחסר לא יאפשר להתקיים".

      עד כמה הסכנה שהתיאטרון עלול להיסגר בשל גירעונו, כפי שאמרת בועדת העליה והקליטה, אמיתית וממשית ולא רק מניפולציה, אני שואל את יבגני אריה בריאיון בלעדי לוואלה! תרבות. "אם אני אמרתי שהתיאטרון על סף סגירה, לזה בדיוק התכוונתי", אומר לנו אריה. באיזה אופן אתה מצפה שהמדינה תסייע יותר לגשר, אני שואל אותו. "אני לא יודע מה האופן שבו המדינה יכולה לעזור. אני יודע שבשנים האחרונות התקציב של התיאטרון הוקטן ב-5 מיליון, ובמצב הזה התיאטרון באמת לא יכול להתקיים. אנשים רבים, גם במשרד התרבות וגם בגופים אחרים, מודעים לעובדה שהתיאטרון נמצא בתת תקצוב, וכל הרעיון שמאחורי הישיבה הזאת היה שהגורמים המקצועיים ינסו למצוא את הפתרון המתאים".

      אריה מוסיף כי אחת הסיבות לקשיים הכלכליים היא העדפתם של קנייני ההצגות לחומרים יותר פשוטים ובידוריים. "לצערי הרב בישראל קיימת צנזורה, שלא נקראת צנזורה, שעליה כמעט אף אחד לא מדבר", הוא אומר. "זאת הצנזורה המציאותית. ברגע כשנציגי תיאטרון מפריפריה בוחרים בהצגות שלנו כדי להביא אותן לפריפריה מתקיימת צנזורה נוראית ורק בכיוון אחד. 'תהיו יותר פשוטים, תהיו יותר זולים, ותהיו יותר מצחיקים'. ועל זה מגדלים דורות של צופים. הם מנסים למנוע מאיזורים מסוימים את ההצגות הרציניות, האמיתיות. קשה לי כבר לשמוע את אותו המשפט שהקניינים של ההצגות אומרים כשהם חוזרים אלינו: 'ההצגה מדהימה, אבל זה לא בשביל הצופה שלנו'. זה הצופה שהם רוצים לגדל. אני מאוד מבין אותם, אבל בעיני זה סוג של צנזורה".

      יבגני אריה, המנהל האמנותי של תיאטרון גשר (ראובן קסטרו , עיבוד תמונה)
      "דבריה של שרת התרבות מירי רגב טיפשיים ועצובים". (צילום: ראובן קסטרו, עיבוד תמונה)

      - אגב צנזורה ופוליטיקה, מה חשבת על מקרה תיאטרון אלמידאן וההתערבות של שרת התרבות בתוכן?

      "אסור שתהיה התערבות ברפרטואר של התיאטרון. אני מתנגד לכל מה שקשור לצנזורה. אבל אני לא מכיר את החומר הזה".

      - ומה דעתך על אמירתה של השרה רגב ל"ישראל היום": "אני מעולם לא קראתי צ'כוב, לא הלכתי כמעט להצגות בילדותי (...) ואני לא פחות תרבותית מכל צרכני התרבות המערבית". ידוע שצ'כוב הוא אחד המחזאים האהובים עליך, ושתיאטרון גשר העלה מיצירתו.

      "היא לפחות אומרת את דעתה באופן גלוי. הרבה מאוד אנשים לא אומרים את זה. זאת בעיה שהיא אמרה שהיא לא קראה צ'כוב, שהיא לא אוהבת לקרוא את צ'כוב, שמשעמם אותה צ'כוב. היא שרת התרבות. זה כמובן הפתיע אותי. זה עצוב שהיא מתגאה בזה שהיא לא קוראת את צ'כוב, כי שרת תרבות אמורה לעודד את קריאת צ'כוב ולסייע לכך. כשמגיעה אמירה כזאת משרת התרבות זה עצוב. היא אמרה דבר טיפשי".

      שרת התרבות רגב סירבה להגיב.

      ריאיון עם מירי רגב בישראל היום (סריקה)
      הריאיון עם שרת התרבות מירי רגב ב"ישראל היום" שהעלה את חמתו של יבגני אריה (סריקה מתוך "ישראל היום")

      יבגני אריה (68) נולד וגדל במוסקבה, למד תיאטרון אצל הבמאי גאורגי טובסטונוגוב וביים בתיאטראות מובילים בבירת רוסיה. בשנת 1990 עלה לישראל וייסד את תיאטרון גשר, הנחשב לאחד התיאטראות הרפרטואריים הדו-לשוניים היחידים בעולם. התיאטרון אמנם מותג בתחילת דרכו כ"תיאטרון רוסי", אולם עם השנים העלה התיאטרון מחזות ישראלים, ונתן במה לשחקנים ילידי הארץ, כמו דורון תבורי, מיקי לאון, אפרת בן צור ונטע שפיגלמן.

      למרות שאריה כבר מעל לחצי יובל שנים בישראל, הריאיון עימו מתבצע בעזרת מתרגמת מרוסית לעברית, מה שמעלה את השאלה הראשונה: האם הסיבה לכך שעדיין אינך מדבר עברית היא בעיטה במוסכמות, מחאה נגד הממסד? "אין לזה שום קשר לשום מחאה", אומר אריה. "האם לדעתך זה משתקף איכשהו בהצגות, מפריע להצגות? העובדה היא שאני מסוגל להעיר לשחקנים על אינטונציה בעברית. כולם מודעים לזה שאני מאוד רגיש לשפה".

      יבגני אריה (יח"צ)
      "אומרים לנו: 'תהיו יותר פשוטים, תהיו יותר זולים, ותהיו יותר מצחיקים'".יבגני אריה ויהושע סובול (צילום יח"צ)

      - מצד אחד תיאטרון גשר הפך במידה רבה מתיאטרון רוסי לתיאטרון ישראלי, ומצד שני התדמית הוא עדיין של תיאטרון רוסי. אני מניח שזה מפריע לך.

      "התדמית המוטעית הזאת שיש לחלק מהאנשים מאוד מפריעה לי. אנחנו מתכוונים להיאבק בזה בכל דרך אפשרית. אנחנו עד היום לא כל כך מבינים את פשר התופעה הזאת. אנחנו כל כך הרבה שנים משחקים בעברית בלבד. זה תיאטרון ישראלי. אפילו כשאנחנו נוסעים להופיע בחו"ל, ואפילו במוסקבה, אנחנו משחקים בעברית. 80 אחוז מהשחקנים שלנו הם צברים. הרפרטואר שלנו מאוד קרוב למה שנקרא רפרטואר של תיאטרון לאומי ישראלי. אבל התדמית הזאת של תיאטרון רוסי משום מה קיימת".

      אמירתו של אריה כי גשר יכול להיחשב "תיאטרון לאומי", מזכירה לנו כי מבקר המדינה העביר בשבוע שעבר דו"ח חמור על התיאטרון הלאומי הבימה. אמרת שתיאטרון גשר יכול להיחשב לתיאטרון לאומי בזכות הרפרטואר, אני אומר לאריה, אולי לאור דו"ח המבקר, ימים אלה הם שעת כושר לגשר לבקש שכתר ההגדרה "התיאטרון הלאומי" יעבור מהבימה לגשר? "אני לא רוצה להתייחס לכל מה שקשור להבימה. אני מתעניין אבל לא רוצה להביע שום דעה על תיאטרון אחר. לגבי הקישור בין גשר לתיאטרון לאומי, אני הייתי מאושר אם זה היה קורה. החיים שלנו בתיאטרון אולי היו הופכים להרבה יותר קלים, ואז לא היינו צריכים לשנות את המדיניות הרפרטוארית שלנו. כשהתיאטרון הזה הוקם, המטרה שלנו היתה לא רק ליצור תיאטרון איכותי ברמה אירופאית, אלא ליצור תיאטרון ישראלי ברמה טובה ואיכותית, ולעשות משהו שחוץ מאיתנו אף אחד לא היה עושה".

      - מדוע קיים מינון גבוה בתיאטרון של הצגות המבוססות על ספרים? נראה כי זנחת במידה מסוימת את המחזאות הישראלית.

      "החיים שלנו בתיאטרון התגלגלו בצורה כזאת שמהימים הראושנים אנחנו עוסקים במידה רבה בפרוזה ובספרות. אחת ההצגות הראשונות שלנו היתה על פי רומן של יורם קניוק, 'אדם בן כלב'. הופענו עם ההצגה הזאת בכל העולם והיא היתה מאוד פופולרית. לאחר מכן עשינו הצגות לפי ספרים של יצחק בשביס-זינגר, דוד גרוסמן, מאיר שלו. דעתי הסובייקטיבית היא שמצב הפרוזה והספרות בישראל הוא הרבה יותר טוב מהמחזאות הישראלית. הפרוזה הזאת נותנת לנו את האפשרות להביע את עצמנו לגבי נושאים ובעיות מאוד בסיסיים וחשובים לחברה הישראלית. בכל העולם המצב לא מזהיר עם מחזות טובים וחדשים. אני כל הזמן מחכה למחזה הישראלי שממש ארצה להעלות אותו על הבמה. כי אני מאמין שמה שיכול להיות מעניין לנו כיוצרי התיאטרון יכול להיות מעניין גם לצופים שבאים אלינו, שבאים לא רק בשביל הבידור אלא מצפים למשהו מעבר לזה".

      - כמנהל אמנותי הרבית להתערב בעבודה של במאי התיאטרון. לפעמים התחלת לביים מחדש הצגה של במאי אחר.

      "אני מכיר את השמועה הזאת. היא נכונה. אבל אני מעולם לא שמתי את השם שלי על ההצגה. אני לא יודע מה יהיה מחר. האמת היא שאני כבר קצת עייף. אבל עד היום, לא יכולתי להרשות שיעלו הצגות עם אלמנטים לא מקצועיים. יכול להיות שמישהו עובד בסגנון לגמרי שונה משלי, אבל אם זה נעשה בצורה המקצועית והאמנותית אני לעולם לא אתערב. יחזקאל לזרוב עשה אצלנו שתי הצגות שהן לא בסגנון שלי בכלל, אבל אני לא התערבתי בהן".

      יחזקאל לזרוב (יח"צ)
      לטענת גורם יודע דבר, יחזקאל לזרוב נפרד מהתיאטרון על רקע חילוקי דעות כספיים. יבגני אריה מכחיש. לזרוב (צילום יח"צ)

      - הזכרת את שמו של יחזקאל לזרוב, שהיה אחד הכוכבים הגדולים של התיאטרון. עד כה היה ערפל על סיבות הפרידה שלו מהתיאטרון. גורם המקורב לתיאטרון טען בפני שהפרידה ביניכם היתה על רקע כלכלי, בעקבות ויכוח על הכסף שהיה אמור לזרוב לקבל על התפקיד הראשי של סנצ'ו פנסה בהצגה 'אני דון קיחוטה' שביימת. האמנם זאת הסיבה שבגללה נפרדו דרככם?

      "אני מקווה שזה לא הוא אמר את זה. אני מכחיש את זה. אני לא רוצה להיכנס לזה".

      - בתעשיית התיאטרון קיימת תחושה ששחקנים שנחשבו לממשיכי דרך, כמו לוסי דובינצ'יק והנרי דוד, לא קיבלו מספיק תפקידים משמעותיים ולא קודמו במידה הראויה להם.

      "אני מקווה שהם לא חושבים כך. מי שמבקר אותי על כך, שיישב במקומי ושיחליט איזה תפקיד לתת לאיזה שחקן בתיאטרון הזה. כל עוד אני יושב במקום הזה, אני אחליט איזה תפקיד יקבל כל שחקן. זהו".

      לוסי דובינצ'יק (אביב חופי)
      לא קיבלה מספיק תפקידים משמעותיים. לוסי דובינצ'יק (צילום: אביב חופי)

      - נודע לי שהגיעו לתיאטרון לא מעט תלונות מקהל על כך שכבר נמאס לו לראות שוב ושוב ושוב את סשה דמידוב בתפקידים הראשיים.

      "למעט סשה דמידוב, יש שורה שלמה של שחקנים שגדלו בתיאטרון הזה, והיום הם שחקנים ידועים – אפי בן צור, אלון פרידמן, גלעד קלטר, המון. ביקורת מהסוג הזה מזכירה לי שתיאטרון דומה לכדורגל. כולם מבינים בכדורגל, וכולם מבינים גם בתיאטרון. 'למה בכדורגל המאמן שם את השחקן הזה והחליף את ההוא?' ככה גם בתיאטרון. קדימה, תבואו, ותעשו את זה במקומי. תמיד בתיאטרון יש כאלה שיהיו לא מרוצים. זה מקצוע כזה".

      לאחרונה הועלתה ביקורת נוקבת ב"הארץ" על הכהונות המאוד ארוכות של מנהלים בתיאטרון הישראלי, ובהם יבגני אריה. הקיפאון הניהולי של המנהלים המבוגרים, כך נטען, לא מאפשר לתת הזדמנות למנהלי הדור הבא. שרת התרבות מירי רגב הצהירה כי בכוונתה לקצוב את הכהונות האלה. עם זאת, יש הסבורים שראוי להפריד מקרה תיאטרון גשר משאר התיאטראות כשדנים בנושא אורך הקדנציות של מנהלים, משום שאריה הוא גם מקים התיאטרון. "בעיני, זאת בעיה מאוד טיפשית", אומר אריה. "כי אם קיימות בעיות בתיאטרון הישראלי, הן הפוכות מהבעיה הזאת. הן נוגעות יותר לתהליך הצמיחה והניהול של דור חדש של מנהלי ומנהיגי התיאטראות. בראש ובראשונה מדובר בבמאים. אני מדבר לאורך שנים רבות על כך שלא מגדלים כאן במאים. אני נשאר המנהל האמנותי של התיאטרון לא בגלל העובדה שאני מייסד התיאטרון ואני כביכול חושב שיש לי את הזכות. אם היום היה מגיע במאי צעיר, ואני הייתי מזהה בו מישהו שאני יכול להשאיר לו את המורשת הזאת, הייתי עוזב בלב שלם הולך לגמלאות. אבל המצב הוא הפוך. לעתים קשה לי למצוא אפילו במאי ברמה איכותית וגבוהה להצגה אחת. אני כן מוצא אותם בסוף, אני מזמין במאים, אני מאוד מנסה לסייע להם, וכל פעם מדובר בסיכון לא קטן לתיאטראות. לכן, כשאנחנו מדברים על דור חדש להנהלה הבכירה, קודם כל תראה לי אנשים שרוצים לבוא ולהיות הדור החדש הזה. וזה נכון גם לגבי המנהלים האדמיניסטרטיביים. כדי שאדם יהפוך להיות מנהל תיאטרון הוא צריך לעבור את כל המסע הזה. מאוד כואב לי שבמקום להתייחס לבעיות האמיתיות הדיון הציבורי לוקח אותנו למקומות ריקים וחלולים".

      דון ז'ואן (גדי דגון)
      צופים התלוננו שנמאס לראות את סשה דמידוב שוב ושוב בתפקידים הראשיים. דמידוב בהצגה "דון ז'ואן" (צילום: גדי דגון)

      "לפני כמה שנים", מוסיף אריה, "היה כנס שבו במאי צעיר אחד דיבר בתשוקה רבה בעד זה שיבואו הבמאים הצעירים, ואמר שגם אותי אפשר להחליף. לאחר מכן לנה קריינדלין, המנכ"לית שלנו, ניגשה אליו והזמינה אותו לבוא אלינו. תבוא עם איזשהו רעיון, תעלה אצלנו הצגה. הוא לא הופיע אצלנו אף פעם".

      - האם מה שאתה אומר בעצם זה שמפריע לך שאף אחד לא נושף בעורפך, ושמטריד אותך שאין לך יורש?

      "בוודאי, כמובן. במיוחד כשאני מגיע לחו"ל, רואה מה שקורה בגרמניה וברוסיה, עם הדור החדש של הבמאים. אצלנו זה לא קורה. ואפילו היחידים מבין הבמאים שמגיעים, ישר מתחילים להזמין אותם לכל מקום, הם מתחילים לעבוד כמו בפס ייצור עם הרבה מאוד הצגות בשנה. דרך כזאת לא תביא להבשלת במאי רציני. פשוט שורפים אותם באמצע".

      יבגני אריה, המנהל האמנותי של תיאטרון גשר (ראובן קסטרו)
      מרגיש שאין בארץ מספיק מחזאים טובים, ואין מספיק במאים טובים. יבגני אריה (צילום: ראובן קסטרו)

      - התמונה שאתה מצייר היא די עגומה, לפיה אין מספיק במאים טובים ואין מספיק מחזאים טובים בארץ.

      "אני אומר שיש בעיה. בכל מה שקשור למחזאים אני רואה הזדמנויות, למשל בבית ליסין יש פסטיבל מחזות שבו מעלים הצגות של מחזאים צעירים. אבל אני לא מצליח ליצור בית ספר אליטיסטי ואיכותי לבמאים. באתי עם הרעיון הזה לא פעם, ואני לא מצליח. כל השנים האלה מזמינים אותי ללמד בניו יורק או בצרפת, ופה לא. פה אין בית ספר לבמאים. זה מאוד כואב".

      - לאורך 25 שנות התיאטרון לא היה מזוהה עם הצגות פוליטיות. האם ההצגות החדשות "ספר דוד המלך" שביימת ו"קדוש מעונה" שביימה לנה קריינדלין מסמנות שינוי של הוספת יותר צבעים פוליטיים להצגות התיאטרון?

      "זה לא שינוי במדיניות הרפרטוארית שלנו. אני פשוט חשבתי שזה חומר מעניין מספיק. הבעיות הפוליטיות שמוזכרות ב'ספר דוד המלך' מגיעות לשם דרך הקונטקסט האמנותי. אם אנחנו מדברים על 'קדוש מעונה', פה אנחנו בכלל מעלים תהייה לגבי פונדמנטליזם בדת. בהתחלה הפריע לי שמדובר שם על נצרות. אבל אחרי זה הבנו שלא זה מה שעקרוני, אלא שזה קשור לכל פונדמנטליזם – יהודי, איסלאמי, ועד כמה הוא מסוכן אנחנו רואים היום, איך הדרך הזאת מובילה לפאשיזם".

      משה איבגי מופיע בתל אביב, פברואר 2016 (ניב אהרונסון)
      על פרשת איבגי: "אני משוכנע שמדובר במצב שדורש חקירה אמיתית של המשטרה ושל בית המשפט". משה איבגי (צילום: ניב אהרונסון)

      שתיקתו של אריה בפרשת משה איבגי, שנחשפה בוואלה! NEWS, היתה תמוהה לאור העובדה שאיבגי עבד בתיאטרון גשר. מעל ל-15 נשים העידו בתקשורת (10 מתוכן בתחקיר וואלה, ובעקבותנו בכלי תקשורת נוספים) כי איבגי הטריד ותקף אותן מינית, לטענתן, וב-3 מקרים מקרים אף נטען כי השחקן גרם לפיטוריהן של נשים שעבדו איתו לאחר שדחו את הטרדתיו. שמעת על זה - וסירבת להגיב, אני אומר לו. "אני חושב שיימצאו לא מעט אנשים שיחרצו את דינו לפני בית המשפט", אומר אריה. "אני אף פעם לא אהיה שותף לדיונים מהסוג הזה. בית המשפט צריך להחליט מה עושים, ולא שעמיתים שלו מהתעשייה יתחילו לזרוק עליו אבנים. רק בית המשפט יוכל להחליט אם מדובר באמת, על היקף הפשעים, אם נעשו, ולא אנחנו. אני לא רוצה למצוא את עצמי במצב שבו בעקבות תחקיר עיתונאי אני אתחיל להביע את דעותיי לגבי עמיתי. זה מחוץ לתחום מבחינתי".

      - בעקבות תחקיר וואלה! NEWS המשטרה המליצה לפרקליטות להעמיד את איבגי לדין בגין מעשים מגונים והטרדות מיניות בשלוש נשים במסגרת עבודתו. איזה מסר אתה משדר לנשים בכלל ואיך אמורות להרגיש נשים שעובדות בתיאטרון שלך בפרט עם זה שאינך מביע שום גינוי, אפילו לא מסוייג, לטענות רבות וחמורות על הטרדות ותקיפות מיניות מצד עובד תיאטרון גשר לשעבר?

      "אין לזה שום קשר לשחקניות בתיאטרון שלי. אם חס וחלילה זה היה קורה במסגרת התיאטרון שלי אז הייתי חייב להגן ולהתערב באופן מיידי. אני עד היום משוכנע שבתיאטרון שלי תהליכים כאלה לא קורים. עד כמה שאני יודע. אני לא אחראי על כל מדינת ישראל, אבל אני אחראי על השחקנים והשחקניות בתיאטרון שלי. אני משוכנע שמדובר במצב שדורש חקירה אמיתית של המשטרה ושל בית המשפט, ולא דיונים שלנו בנושא".

      יבגני אריה, המנהל האמנותי של תיאטרון גשר (ראובן קסטרו)
      מפריע לו שאף אחד לא נושף בעורפו, מטריד אותו שאין לו יורש. יבגני אריה (צילום: ראובן קסטרו)

      - אילו חרטות הביא תפקידך ב-25 השנים האחרונות?

      "בחיים המקצועיים אין לי חרטה. בחיים האישיים שלי יש לי הרבה חרטות. אני מאוד מצר על כך שלא הספקתי עדיין להביא את התיאטרון למצב כלכלי יציב יותר. אני מצר מאוד על כך שעד היום לא הצלחתי להקים את בית ספר לבמאים".

      - ומה הדברים שאתה הכי גאה בהם?

      "אני חושב שלאורך כל השנים הללו השתדלנו ליצור תיאטרון חי ורציני, ולא להתעסק סתם בבידור. אנחנו מבינים שהביקוש הכי גבוה הוא לתיאטרון בידורי, ולכן החיים שלנו ממש לא פשוטים. אנחנו כל הזמן מוצאים את עצמנו קצת נגד הרוח. בדרך הייחודית הזאת שלנו אני מאמין שיצרנו כמה הצגות מאוד טובות. כששחקנים צעירים מגיעים לתיאטרון, ואני שומע מהם שבנעוריהם הם ראו את ההצגות שלנו וזאת הסיבה שבגללה הם התחילו להתעניין בתיאטרון, זה מאוד מחמם את לבי. כשמישהו מהאנשים היותר מבוגרים, למשל מאלה שעלו לארץ באותה תקופה כמוני, אומרים לי שבאיזשהו מובן מנטלי ורוחני ההצגות שלנו עזרו להם לשרוד את העלייה והקליטה הלא פשוטות, זה מאוד מחמם את לבי. וזה מה שמעניק לי כוחות להמשיך. למרות שלפעמים ההמשך נראה ממש בלתי אפשרי".