נושאים חמים

שעמום המחץ: "אגרוף הברזל" בינוני עד פיהוק

סדרת הגיבורים החדשה ביקום המורחב של נטפליקס סובלת ממחסור בקונפליקט, גיבור אנמי וחסר כל תושיה, וסיפור שלא מוביל לשום מקום. מילא אם "אגרוף הברזל" הייתה פשוט גרועה, זה היה מספיק אמוצינאלי כדי להרגיש כלפיה משהו. אבל האמת היא שאחרי 13 שעות נשארנו עם שום דבר

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
אגרוף הברזל (יח"צ)
כוח העל שלי: ארדים אתכם ל-13 שעות. פין ג'ונס מתוך "אגרוף הברזל" (צילום: יח"צ)

יש מעט מאוד תוויות הרסניות יותר לסדרה חדשה בעומס הטלוויזיוני המטורף של 2017 מ"משעממת". טוב ורע הם מונחים שניתן להתווכח עליהם מעצם העובדה שהם מעוררים רגשות עזים, וטבלת שוברי הקופות מוכיחה בהרבה מקרים שביקורות גרועות דווקא מעודדות אנשים לצפות בכל זאת. אבל משעמם, כזה שאפילו לא ראוי לקטילה הגונה, בתקופה שבה הבאזז הוא הכל? זה המקום שאף יוצר לא רוצה להימצא בו. בוודאי אם מדובר בסדרה מהעולם המורחב של מארוול, בטח ובטח כשמדובר בשיתוף הפעולה בין שתי המעצמות הגדולות של הקולנוע והטלוויזיה כיום: מארוול ונטפליקס. ובכל זאת, זו הרוח שליוותה את "אגרוף הברזל" של נטפליקס כבר שבועיים לפני עלייתו הרשמית. אחרי שלוש סדרות גיבורים מוצלחות, ושנה לפני שענקית הסטרימינג משיקה את "הדפנדרס" - התשובה הטלוויזיונית ל"הנוקמים" שתאחד את ארבעת הגיבורים לסדרה אחת - מגיעה החריקה הראשונה במכונה.

"אגרוף הברזל" מגולל את סיפורו של דני רנד (פין ג'ונס), יורש העצר של תאגיד ענק, ששב לניו יורק 15 שנים אחרי שהמטוס בו נסע עם הוריו התרסק מעל ההימלאיה והשלושה נחשבו למתים. רנד, שבילה את השנים במנזר בודהיסטי סודי, הוכשר בסדרת אימונים קדחתנית להפוך לנשק אנושי רב עוצמה ופיתח את היכולת לזמן את "אגרוף הברזל". שובו לעיר מערער את תאגיד רנד, שעבר לשליטתם של ווארד וג'וי מיצ'ם (טום פלפרי וג'סיקה סטרופ), חברי ילדותו. במקביל למאבק להשתלט מחדש על מורשת משפחתו, מובילה הופעתו המחודשת לעימות מול ארגון פשע עתיק, שמבקש לרתום את כוחו יוצא הדופן לטובת מטרותיו.

אגרוף הברזל (יח"צ)
כל התככים התאגידיים שמעולם לא רציתם להיות חלק מהם (צילום: יח"צ)

על פניו העלילה של "אגרוף הברזל" נשמעת אחידה, אבל היא לא כזאת באמת. למעשה מדובר בשתי עלילות נפרדות, שהתפרים שקושרים אותן יחד גסים ורופפים. בכובעה האחד מדובר בדרמה תאגידית מסעירה כמו טופס 106. דיונים על דיונים מתישים בחדרי ישיבות מפוארים על חברה שלא ממש ברור מה עיסוקה, אבל שהאינטריגות בתוך הדירקטוריון שלה ובין בעלי השליטה לבין עצמם, אינם פוסקים לרגע. הבחירה של סקוט באק, יוצר הסדרה, למקד חלקים נרחבים במיוחד משבעת הפרקים הראשונים של הסדרה לקו העלילה הזה, פוגעת בה אנושות. בתוך יקום הגיבורים הרותח והמשופע באירועים שיצרו שלושת הסדרות הקודמות, מפציעה לפתע סדרה שעיקרה ראשים מדברים ודינמיקה משרדית. וכאילו כדי להוכיח כמה הטעות הזאת גדולה, נדמה שרמת השעמום עולה ביחס ישר עם כל אסקלציה בדירקטוריון.

בכובעה השני "אגרוף הברזל" עוסקת, לכאורה - כמו "ג'סיקה ג'ונס", "דרדוויל" ו"לוק קייג'" - בהתפתחות של גיבור. אלא שהתרכובת המנצחת של ריאליזם, הומור ואקשן, פינו כאן את מקומם להרבה מאוד בולשיט בודהיסטי רציני עד להכאיב. במובן מסוים "אגרוף הברזל" הוא "באטמן מתחיל" נטול תכלית. הסרט שפתח את טרילוגיית "האביר האפל" טבל גם הוא בבודהיזם אפלולי, הכשרה ואמנויות לחימה, אבל הקשקושים הרוחניים צומצמו אז למינימום לטובת בניית האופי הערכי והפיזי של הדמות. דני רנד, לעומת ברוס ויין, לא מתקדם לשום מקום. קשה להיזכר בדמות גיבור על כל כך נגררת ומושפעת מסביבתה. לרנד אין כל משמעות בפני עצמו, הוא לא יוזם דבר, נשאב לכל גחמה של כל דמות שולית, ולא נראה שהאתגרים שבהם הוא עומד משנים אותו כך או אחרת. בפרק העשירי אומרת אחת הדמויות המרשעות בסדרה לרנד שהוא "עדיין ילד", והאמירה הזאת מדויקת מאין כמוה לשינוי שעבר על הדמות המבולבלת תמיד מהפרק הראשון ועד לסיום.

אגרוף הברזל (יח"צ)
אפילו הקרבות נראים תיאטרליים וחסרי תוחלת (צילום: יח"צ)

כמו בעונה השנייה של "דרדוויל", גם הפעם החיסרון של נבל משמעותי משפיע דרמטית על העלילה. כשהוא לא שקוע במאבקים משפטיים (שנפסקים בשלב מסוים בגסות בלי היגיון, כשרנד נגרר למאבקים בארגון הפשע), נדמה שבחלקים משמעותיים מאוד מהסדרה אין לרנד תוחלת. היריבות בינו לבין ווארד וג'וי לא מחזיקה לאורך זמן, ומלבדם לא קיימת דמות משמעותית שתפיסת העולם שלה עומדת בסתירה לשלו. התוצאה של החיסרון הזה היא שגם סצנות האקשן המעטות מדי לאורך הסדרה, נטולות עניין. חילופי מהלומות גנריים ואסתטיים יתר על המידה, כמעט תיאטרליים, שלא באמת מגבירים את הדופק או מעלים ספק באשר לזהות המנצח. זו, למעשה, השאלה שתלווה אתכם לאורך כל הצפייה: איך אף אחד מהכותבים, הבמאים והיוצר לא הבחין שהסדרה שלהם נטולת קונפליקט כמעט לחלוטין?

אם נחזור לנקודת ההתחלה, הבעיה של "אגרוף הברזל" היא שהכישלון שלו מאוד קשה לתיקון. זו לא בחירה תסריטאית כזו או אחרת, אלא המוצר כולו שנדמה כמו בזבוז זמן באורך כ-13 שעות. לולא פורמט הבינג', "אגרוף הברזל" הייתה מבוטלת אחרי שני פרקים במקרה הטוב, ו"בזכותו" הצפייה בה רק מרגיזה יותר בשל הרצון להתמיד והתקווה להגיע לתגמול כלשהו. הדמויות שלה בנאליות להחריד, יש בה פרק אחד בלבד (השישי) שמייצר רעיון מעניין או התפתחות עלילה מפתיעה, המשחק מאובן, העריכה איטית והתסריט מסרס כל חלקה טובה. כל חבורת גיבורים זקוקה לגיבור אפור, ואולי ב"דפנדרס" השיממון של דני רנד יצומצם למינימום ההכרחי. אבל כגיבור בפני עצמו, כסיפור שאמור לקחת את הז'אנר הזה קדימה, קשה למצוא דוגמה לסדרה מיותרת יותר בטווח הנראה לעין.

אגרוף הברזל (יח"צ)
מוצר שכולו בזבוז זמן אחד גדול (צילום: יח"צ)