בסיבוב ההופעות החדש של ירדנה ארזי יש קטע שאסור לכם לפספס: הזמרת והאייקון הישראלי מבצעת מחרוזת להיטים שפספסה. להלן, שירים שהוצעו לה, היא דחתה אותם ואז זמר או זמרת אחרים אימצו אותם והם נהיו להיטים גדולים. ויש לא מעט כאלה: "הללויה" - שנדחתה גם על ידי הכל עובר חביבי וביצעה בסופו של דבר להקת חלב ודבש באירוויזיון 1979 (אותו הנחתה ארזי לצד דניאל פאר) וזכתה במקום הראשון, "בפרדס ליד השוקת", "כאן", ואפילו "חי" שכתבו לה אהוד מנור ואבי טולדנו לקדם אירוויזיון 1983, אך ארזי העדיפה לשיר את "שירו שיר אמן", ושאר ההיסטוריה ידועה: השיר עבר ליריבתה המרה, עפרה חזה, שניצחה איתו בתחרות והביסה את ארזי בהפרש של נקודה.
איזה פספוס הכי צרב בלבך?
"האמת שלא צורב לי בלב מאף פספוס של שיר. השיר 'חי' הוצע לי בימי מלחמת לבנון הראשונה, ולכן היה לי קשה להתחבר לטקסטים שלו. המדינה דיממה ממש ולא יכולתי לשיר אותו באותה תקופה שיר מנותק כזה. אז במקומו בחרתי לבצע בקדם אירוויזיון את 'שירו שיר אמן', עם מסר הולם: 'בימים טרופים כאלה, כשהלב אינו נרגע, האדם נושא עיניו למעט שלווה תמה'.
"לגבי 'הללויה', לקראת האירוויזיון של 1979 שהתקיים בארץ, ההצעה שאנחה הייתה בטוחה. לעומת זאת, השיר 'הללויה' שהוצע לי היה אז רק מתמודד בקדם אירוויזיון, ויכול היה גם לא לזכות. החלטתי ללכת על בטוח - על ההנחיה של האירוויזיון".
"על ההחמצות של השירים שהוצעו לי - לא צורב לי בלב. אבל יש שירים של אמנים שאני יכולה לקנא בהם כי הייתי רוצה כזה שיר, כמו 'דברים שרציתי לומר' של יהודה פוליקר או 'באה אליכם' של מירי מסיקה".
וחוץ מפספוס שירים שהפכו ללהיטים, לאיזה עוד הצעות מקצועיות סרבת בעולם הבידור?
"ויתרתי על הצעה להשתתף ב'הישרדות'. תגיד, אתה מדמיין אותי שם? כל פעם שאני רואה 'הישרדות' אני מרגישה שאני רואה אנשים שעברו את השואה. אין להם אוכל, אין להם שום דבר והם עוברים סבל מאוד גדול. אני לא מבינה איך הם מסכימים. ויתרתי גם על הצעה לחזור לתוכנית הבוקר בגלל השעות. מאוד אהבתי לעשות את זה עם הפרטנר שלי דב גילהר, אני מתה עליו, הוא מוכשר נורא ומאוד סמכתי עליו. עשיתי את זה תשע שנים, זה הרבה, ושילמתי מחיר פיזי לא פשוט על אורח החיים הזה".
סבב הופעות הקיץ החדש של ארזי מתחיל לאחר כמה שנים שבהן הופיעה עם הגבעטרון ולכן נמנעה מהופעות לבד. המופע, המופק על ידי אורי זך, כולל את להיטיה הגדולים מלהקת הנח"ל ושוקולד מנטה מסטיק ועד לקלאסיקות שביצעה בקריירת הסולו שלה, ובהן "אתה לי ארץ", "שהשמש תעבור עלי", "דרישת שלום", "עוד נגיע", "מה נתת לי", "בן אדם" ו"עגילי דמאר". במסגרת כך תעלה לראשונה בחייה על במת זאפה אמפי שוני, ביום חמישי ה-22 באוגוסט ותארח את גלי עטרי ואת ההרכב A-WA, וב-16 באוקטובר תופיע במשכן לאמנויות הבמה באשדוד ותארח את אילנית.
סיבוב ההופעות הנוכחי של ארזי יסודו בתחושת אשמה מסוימת שחשה הכוכבת מכך שהקהל לא בא לידי סיפוק מלא בהופעותיה עם הגבעטרון. "המופע עם הגבעטרון נמשך קרוב לשעתיים, אבל לא כל אחד יכול להביא את כל הרפרטואר שלו, אז כמובן שהיו חסרים שירים", אומרת ארזי. "היו כמה הופעות שבהן אנשים צעקו לי מה עם 'עוד נגיע', 'מה נתת לי' ועוד שירים, והבנתי שאני נותנת רק חצי ממה שהקהל רוצה, וכך באמת נולד המופע החדש".
בהמשך לדרכה המוזיקלית המגוונת, גם המופע מבטא את היכולת של ארזי לחדש באופן יצירתי ולהחליף צבעים וריחות בסגנונות ובעיבודי השירים שלה, ובכך לגלות מחדש להיטים ותיקים, כפי שמבטא יפה מקרה הלהיט "כשהשמש תעבור עלי". "השיר התחיל מהשראה משיר האמריקאי 'Boat on the River'", מספרת ארזי. "ביקשתי שיר כזה כי רציתי טאץ' של מוזיקת קאנטרי. בהתחלה משה לוי (המפיק המוזיקלי - ש"ב) מאוד התנגד לזה שרציתי שינגן באקורדיון, כי זה היה מאוד לא IN בשנות השמונים ומאוד לא רוקנרול. כשהקלטנו הוא היה כל כך מבואס מזה עד שהוא גנח, ואי אפשר היה להוציא את הגניחה מההקלטה, היא נמצאת בשיר. כשעשיתי סיבוב הופעות עם אורי זך הוא קיבל תפנית והפך לשיר אירי. ובסיבוב הנוכחי השיר יווני. אתה לוקח שיר אחד ומעיף אותו לכל מיני כיוונים. זאת הרגשה שאתה יכול בכל פעם לפצח אותה באופן אחר. בשיר אחר, 'דרישת שלום', כשביצעתי אותו במקור עם להקת הנח"ל הוא היה גדול, ממלכתי ובומבסטי, והיום הוא שיר עם גיטרה קלאסית וזהו, פשוט הפך לשיר אחר. מסעות מוזיקליים זאת חוויה".
יציאתך לסיבוב הופעות חדש מזכירה עובדה מפתיעה לגבייך: למרות הפסגות הרבות שכבשת, עד שלב מאוחר, בשנת 2003, לא פתחת קופות. מה הסיבה לכך?
"לא יודעת מה להגיד לך. זה חומר למחשבה. תראה, הופעתי המון, 40 פעמים בחודש, אבל בהופעות סגורות. אני שומעת היום שירים שלי משנות השמונים ושמה לב שהייתי מה זה צרודה. הייתי שחוקה מרוב הופעות, והגעתי להקלטות עם הלשון בחוץ עם צרידות. בגלל ההופעות הסגורות הרבות לא פתחנו קופות. ב-2003 עשיתי משהו מטורף. בערב עשיתי מופע, הלכתי לישון וקמתי ב-2 בלילה כדי להגיש את תוכנית הבוקר. זה היה דבר לא נורמלי".
השנה מציינים חמישים שנה לגיוסה של ירדנה ארזי ללהקת הנח"ל המיתולוגית. במאי 1969 הגיעה מחיפה לבקו"ם עם מי שעתידות להיות חברותיה להקה הצבאית ולשלישיית שוקולד, מנטה מסטיק - לאה לופטין ורותי הולצמן. הן קיבלו שלושה מספרים אישיים עוקבים וישנו זו לצד זו באוהל בטירונות. "מפגש גורלי, חברות לכל החיים", כתבה ארזי באינסטגרם שלה לצד התמונה המנציחה את שלושתן מאותה תקופה. "50 שנה של חברות מתוקה כמו שוקולד, חריפה כמו מנטה וצמודה צמודה כמו מסטיק. שלא ייגמר לעולם".
"שלושתנו גויסנו במיוחד ללהקת הנח"ל באמצע שנת לימודים. זה הצריך אישור של ההורים. משם צמחה חברות. רק לפני כמה ימים נפגשנו", נזכרת ארזי בשיחה עם וואלה! תרבות ומוצפת בזיכרון מימי להקת הנח"ל. "בשבילי לא היה יותר הגשמת חלום מזה. עד היום אני חושבת שזה היה הרגע הכי מרגש אי פעם, ועשיתי כל כך הרבה דברים. אתה לוקח ילדה חסרת ביטחון מחיפה, מהצופים, מבית קשה יום, שזה היה החלום שלה. קפיצת המדרגה הזאת, זה כאילו שהיום תכניס אותי לליהוק של ספילברג. זה הדבר הכי נוגע, מרשים ומרטיט שקרה לי. כי כל היתר היה כבר תוצאה של דבר מוביל לדבר. פה זה היה לתחושתי להגיע לשיא עוד לפני שהספקתי להגיד ג'ק רובינזון".
חמישים שנה חלפו מאז הטירונות, אבל גורמים בסביבתך אומרים שעד היום את בטירונות, במובן המשמעת העצמית שלך.
"כן, אני מתנהגת כמו חיילת. אנשים חושבים שמפורסם או מי שנמצא כל כך הרבה שנים בתוך המדיה הוא אדם בלתי מושג, הוא חי באיזו ספירות, העולם שלו זוהר, כל מיני דברים כאלה. אני פה עדה לעובדה שהכל תוצאה של עבודה קשה, בלי ציפורים בראש, בלי ליפול שבי לבלוף של עצמך. וכן, אני ממושמעת. אף פעם לא יחכו לי, אני לא אתן לאף נהג מונית לחכות לי, אני אגיע בזמן שקבענו. זה החיילת שבי. אולי זה בא מהצופים או מהבית היקי".
שלב היציאה לקריירת סולו של ארזי לא היה קל. למרות שאחזה ברקורד מפואר - הייתה סולנית ומנהלת להקת הנח"ל, חברת שוקולד מנטה מסטיק, הנחיית האירוויזיון, השתתפות במחזמר "ברנשים וחלומות" - חברות התקליטים סרבו להחתים אותה כסולנית, מה שהוביל לכך שהייתה מחלוצי הזמרים שהוציאו אלבומים בהפקה עצמאית, אם לא הראשונה שבהם. "התעקשתי לעשות מה שאני רוצה, וחברות תקליטים רצו להכתיב. אני לא רציתי שיכתיבו לי. אז אמרנו, אנחנו נעשה מה שבא לנו על חשבוננו. וככה נתן, בעלי שיחיה, הפך לבנאדם שבזכותו עד היום אנחנו בעלי הזכויות על המאסטר".
את אלבום הבכורה שלך, ואלבום נוסף בהמשך, הפיק מוזיקלית אריק רודיך, שהלך לעולמו לפני חצי שנה. מה הייתה תרומתו לקריירה שלך?
"אריק רודיך היה חבר-חבר, והוא כל כך חסר לי. הוא היה לדעתי פורץ דרך, מבחינת השימוש בכלים אלקטרוניים, והכנסת המלודיות למוזיקה האלקטרונית. הוא עשה דברים נפלאים. היינו לידו כשהוא עשה את 'אחרית' ואת 'סטאללה'. התקליט הראשון שעשיתי באמת היה לא נורמלי, עשיתי שם דברים מטורפים לגמרי. זה כאילו הכנסת שני אנשים, ואמרת להם - תשתגעו! ועשיתי דברים יוצאי דופן, קצת קייט בוש וניסיונות מוזיקליים. זה לא זכה להצלחה גדולה. לאורך השנים המשכנו לעבוד ביחד. לפני כארבע שנים עשיתי איתו את השיר 'האר עלי', שהיה סוג של תפילה".
אדם משמעותי נוסף בקריירה שלך היה גברי מזור, ששימש שנים רבות כמנהלך האמנותי ואיש יחסי הציבור שלך.
"אין לך מושג כמה דברים נעשו בארץ בהשראת גברי. כשעשיתי את פסטיבל שירי הילדים, בין הופעה להופעה לא נחנו אלא שלחו אותנו להופיע בבתי חולים לילדים. עשינו את זה לפי תור. נסעתי, הופעתי, חזרתי, ומי שארגן את זה היה גברי. פעם היה התור של גידי גוב, אבל הוא היה חולה או משהו והבריז מבית החולים, אז גברי שאל אותי: את מוכנה ללכת עוד פעם? אמרתי לו: בטח. הוא אמר לי: אז למה אני לא סובל אותך? צחקנו נורא. מאז אנחנו חברים. יום אחד גברי תפס אותי, צעק עליי ואמר לי: מה זה השירים האלה שאת מקליטה? מה זה כל הדברים האלה? מי את? את נולדת בקיבוץ, היית בצופים, היית בלהקת הנח"ל. מה את שרה לי על גרטה גרבו? תחזרי להיות את. וכך הוא העלה אותי על המסלול, וחיבר אותי למה שאני. זאת הייתה תרומה גדולה, מכאן התחילה שרשרת של עשייה שמחוברת באמת אל עצמי. צריך מנטורים בחיים, ונורא חשוב האנשים שאתה פוגש, זה מזל גדול לפגוש יועצים טובים. אלה מתנות".
בשנה שעברה ארזי הייתה אחד הקולות הבולטים ביותר ב"קול הנשמה", אלבום מקסים עם גרסאות כיסוי לשיריה של עפרה חזה, יצא לפני קצת פחות משנה כפרויקט משותף של הליקון וכאן גימל, ביוזמתו והפקתו של אורן בראל. השיר המקורי היחיד מהאלבום, "געגוע של מנגינה" העוסק בחזה, בוצע על ידי ארזי, המתחרה מהעבר, והוא נכתב והולחן על ידי בצלאל אלוני, מי שגילה את חזה והיה מנהלה האישי ושותפה לכל אורך דרכה האמנותית. במסגרת העבודה על האלבום ארזי קיימה לראשונה בחייה פגישה אישית עם אלוני שריגשה אותה מאוד.
"השידוך נעשה על ידי גברי מזור. כשראיתי על צג הטלפון את השם של בצלאל אלוני, כשהוא התקשר אליי בפעם הראשונה, נבהלתי", אומרת ארזי. "עברו בי רגעי חרדה. אתה יודע, בגלל כל העבר הזה. פתאום נבהלתי. לא היה לנו קשר מאז, והפעם הראשונה שבה נוצר קשר מביאה איתה גל מחשבות. אבל להפתעתי היה ממש בסדר. מאוד התרגשתי מהפגישה איתו, בבית שלו, הצמוד לבית שבו חיה עפרה. אחרי כל כך הרבה שנים, היה בפגישה משהו מזכך. כי הגענו אליה מפויסים, אחרי שהיינו בקשר טלפוני בגלל השיר וכבר העברנו בינינו מיילים מצחיקים וגם בדיחות בווטסאפ. לגמרי 'עברנו לנוח', מה שנקרא. זה הפתיע אותי. בסופו של דבר, לתדהמתי, בצלאל התגלה כמאוד משפחתי. די, כולנו אנשים שעברו דברים, כולנו כבר מאוד מפויסים ונינוחים. הם הבינו שבאנו מכל הלב. כל זה הוריד את כל השדים, ובסופו של דבר נוצר שיתוף פעולה מקצועי ופורה".
נודע לנו שדחית את הצעתה של שרת התרבות מירי רגב לשיר עם הולוגרמה של עפרה חזה בחגיגות ה-70 של המדינה.
"זה נכון. עשינו את השיר 'ישראל שלי' לחגיגות ה-70. מירי רגב הגיעה לאולפן, ושאלה אותי למה אני לא רוצה לעשות את זה. אמרתי לה, שזה יראה די הזוי אם אופיע עם ההולוגרמה של עפרה חזה. זה נשמע לי מטורף קצת, לא? זה קצת הזוי".
הקיץ הזה מערב את השמחה עם חזרתה להופעות סולו, עם עצב מכיוון שבתקופה זו מלאו 25 שנה למותם של הוריה איבט ודוד, שהלכו לעולמם מסרטן בהפרש של חמישה ימים בלבד. ארזי מיעטה לדבר בנושא עד היום. "זאת הייתה תקופה קשה. הם חלו במקביל, לאמא היה סרטן לימפומה, ולאבא סרטן ושט. מסיבות בריאותיות הם לא אושפזו באותו בית חולים. אני זוכרת שבדרך לתל השומר הופתעתי מכך שיש אנשים שיושבים בבית קפה. הייתי אמא צעירה, שני ההורים האהובים והיקרים שלי חולים, ובזה הייתי עסוקה. זה היה מחריד. ההורים שלי חוו את הנכדה שלהם, הבת שלי, עד כיתה ב'. אני זוכרת שהפגשנו את ההורים בפעם האחרונה, כמה שבועות לפני מותם. זה היה עצוב מאוד, הם החזיקו ידיים. הם היו ביחד למעלה מארבעים שנה. זה היה נורא".
לאחר פסק הזמן שעשית אז בקריירה כדי לטפל בהוריך, איך הצלחת להמשיך לעבוד אחרי טרגדיה כזאת?
"לבתי חולים יש אנרגיה שלילית, והייתי חייבת להגן על עצמי עם קסדה, כדי שאוכל לתפקד כהורה וכאמן. זה היה מאוד קשה. עד היום אני לא מתאוששת מזה, אולי בגלל שכל כך הגנתי על עצמי בזמן אמת. אני חיה עם התסכול והגעגוע. תסכול גדול מאוד שלא מרפה ממני הוא שלא חקרתי את ההורים שלי על הטלטלות שעברו בחייהם, כמו מלחמת העולם".
עד כמה הגיל והזיקנה מטרידים אותך?
"מאז גיל שבע אני ברוגז עם ימי הולדת, כי לא רציתי להיות בת שבע, רציתי להישאר בת שש. מאחר ואני דואגת לשלמותי הנפשית והרגשית אני לא עושה עניין מהגיל. אי אפשר לברוח מזה. אז אני פשוט מיודדת עם הדבר הזה. אני אמנם צריכה הרבה פעמים להגיד לעצמי בת כמה אני, כדי שאני אאמין, כי זה וואו, לא יכול להיות. אני עובדת על להסתנכרן עם זה. כי לרגשות אין גיל. אבל העניין הכרונולוגי כן עובד. אז אני עובדת על הסנכרון בין הנפש לגיל. אבל אני לא מתעלמת מזה. אני מודעת לזה, לא מתכחשת לגיל ולא מנסה להתיילד. ומנסה להתיידד עם הזיקנה. כי אין לך ברירה. את חייבת להשלים עם זה. וכשאת משלימה את זה, את מסדרת את הראש".
על מה את מתחרטת?
"כשאת עושה כל כך הרבה דברים את עושה גם המון טעויות, אין צל של ספק. יכול להיות שלפעמים ויתרתי מהר על דברים. פעמים רבות הייתי סלחנית יותר מדי. הרבה פעמים לא עמדתי על הרגליים האחוריות. אלה החרטות שלי במבט לאחור. אבל אני לא יכולה להתחרט שהתחלתי את קריירת הסולו שלי בגיל מאוחר יחסית, כי זה הקצב שלי, זאת אני".
עוד רגע ימלאו שנתיים לתנועת MeToo. אני מניח שלא היה קל לפעול בתעשית התרבות בשנות השישים והשבעים שהיו שוביניסטיות וסקסיסטיות הרבה יותר, ועוד יותר מורכב על רקע היותך אשה יפה.
"אני משערת שהתקופה הזאת הייתה כזאת. גם השירים בתקופות ההן, אתה מקשיב להם היום ולא מאמין שזה היה יכול להיות. למשל, 'דינה ברזילי' או 'אהבת פועלי בניין' ועוד מלא מלא שירים שאי אפשר היה להקליט אותם. אני לא אחת שמתחילים איתה. משהו בי נראה רחוק כזה. מצד שני אני פוצית מהצופים ולא יודעת חוכמות, איתי לא עושים עניינים. אבל הוטרדתי מינית בלהקת הנח"ל. זה לא הצליח לו. האדם הזה היה אוטוריטה. אחרי מה שהוא עשה לי תקפתי אותו. כתבתי לו מכתב יחד עם מי שהיה בעלי. בגלל שאמרתי לו דברים קשים ירד לי שיר סולו. מבחינה זאת חוויתי את זה. חוויתי את זה על בשרי. למזלי הגדול לא חוויתי עוד דברים. אולי כי אני משדרת משהו בלתי מושג, ואף אחד לא העז. בגדול אני נגד שיימינג בנושא הזה. תבורכנה כל הנשים היום שעוסקות בזה, נפלא הקטע הזה של MeToo, נפלא שגברים יודעים את מקומם, מפקדים בצבא יודעים. זה חשוב".
מה הסיכוי שתוציאי חומרים חדשים בניסיון להתקרב יותר לקהל צעיר?
"זה פיצוח שאני חושבת שהוא לא נכון מבחינתי. זה סוג של יומרה שיש בה משהו לא נכון לי. אני חושבת שצעירים רוצים לראות צעירים, ויש בניסיון להתקרב אליהם משהו שהוא עקום, לא נכון ומזויף. אני צריכה לעשות דברים שאני אוהבת, מי שיתחבר אליהם יתחבר, ומי שלא - לא. אני יכולה לעשות הרפתקאות, כמו השיר שעשיתי עם דנה אינטרנשיונל, זה היה רעיון שלי להתחבר אליה. ואגב, ילדים מתו על השיר 'ישראל שלי' שהקלטתי שנה שעברה עם ליאור נרקיס, זה נוגן כשיר סיום שנה שעברה בכל בתי הספר והגנים. אבל בגילי לא אפנה באופן מכוון לקהל של נועה קירל. אני לא אעשה מעצמי צחוק".
היית עושה דואט עם נועה קירל או אחד האמנים הצעירים?
"זה לא על הפרק כרגע. אני מארחת בהופעה שלי את בנות A-WA. הן מקסימות ממש, נדלקתי עליהן מהרגע הראשון, כי זה בדיוק מה שאני אוהבת - אתני, עדכני, מרענן, שמח ומרים. ואין בזה מניפולציה. אני אומרת לא למניפולציה".
שרת מוזיקה ערבית, שרת מוזיקה צוענית ועוד צבעים רבים. איך היית רוצה להמציא את עצמך מחדש בהתקרב גיל 70 ומה תהיה האמירה המוזיקלית הבאה שלך?
"הייתי בפסטיגל לפני כמה שנים. תוך כדי הציעו לי להופיע עם הגבעטרון. וכל הזמן קורים לי עוד דברים ועוד דברים. עכשיו יש את שוני בפעם הראשונה, ואעשה בסוכות מופע גדול עם אילנית. בכלל, חברת נשים אני מאוד אוהבת".
אם הזכרת את אילנית, מה שמחבר ביניכן זה ששתיכן דיוות נטולות מניירות של דיוות.
"אתה לא יכול באמת לשרוד כדיווה בארץ שלנו. אנחנו חיים בעיירה, ובסוף כולם נפגשים בסופר. אין כאן באמת כוכבים, זה מקום קטן. דיווה זה מישהי שחושבת שהיא חיה בספירות, ואני לא מאמינה שאפשר לאורך הרבה שנים להרגיש דיווה. בוקר - את צריכה לקום, מכונות כביסה, ילדים, להוריד את הכלב, להיות אשת איש, להיות אמא. זה לא קשור לדיווה, אין פה שום דיווה. זה פשוט אישה עובדת".
בימים אלה ירדנה ארזי עובדת על שני פרויקטים חדשים מסוג שלא עשתה מעולם, עליהם נודע לוואלה! תרבות: אחד מהם יהיה אלבום דואטים, לאחר שהקליטה לאורך השנים דואטים רבים, בקשת סגנונות רחבה, לראשונה תאגד רבים מהם באלבום לצד דואטים חדשים. פרויקט נוסף הוא שירים לפסקול שתקליט לראשונה בחייה. זה יהיה עבור סרט דוקומנטרי על בעלי חיים באיזור הכנרת של הבמאי משה אלפרט, יוצר "יללת הזאבים", ובו תשתף פעולה לראשונה עם עילי בוטנר.
השנה מציינים 30 שנה לצאת אלבומך "דמיון מזרחי". האם היום היה יכול להתקבל מצב שבו את מוציאה אלבום של שירים המבוססים על מוזיקה בערבית, וגם שרה בית בערבית, בזמן האינתיפאדה, שבו את מביעה דעות פוליטיות כמו בשורה "מנגן חליל שיר אחד לשני עמים"? כבר אז היו על כך ביקורות אבל היום, באווירה המתלהמת, הכוחנית והלאומנית ברשתות, אולי היו מגיבים לזה הרבה יותר קשה?
"התשובה מורכבת. כבר אז זה לא עבר בקלות. כששמעו על הרעיון אז, כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה, אמרו לי 'מה את עושה?', 'לא יאהבו את זה'. זה הרגיז אותי. הייתי כל כך חדורת התרסה. אני זוכרת שנסעתי לירושלים המזרחית לקנות קלטות, וכבר אז התלוו אליי שומרים, מסיבות ביטחוניות. זה נכון, היום תקופה מתלהמת, ולא בא לי להיות שק אגרוף של אף אחד. מצד שני, אני לא מוכנה שמישהו ינכס את הפטריוטיות שלי, לא את הדגל שלי ולא את המדינה שלי. אני באה ממשפחה ששילמה מחיר דמים, גם בשואה וגם בתקומת המדינה. אנחנו גם משפחה שכולה. כל המשפחה שלי שירתה ביחידות הכי קרביות בצה"ל. שילמנו מס אמת. אני באה מרקע שנתן ולא לקח. מהמקום הזה אני מרשה לעצמי להיות סופר פטריוטית, אף אחד לא יגיד לי שאני לא.
"זה היה האלבום הכי מושקע שעשיתי אי פעם, השקעתי מכספי. היום אמנים משתמשים במוזיקה ערבית, אבל אז עשיתי משהו ראשוני, כי לא באתי משם, הייתי אשכנזיה, שאחרי אלבום צועני עשתה אלבום ערבי, דבר שהיה רחוק ממני מאוד. להקלטות האלבום הבאנו במיוחד את הבסיסט יוסי פיין במיוחד מארצות הברית, וגם נגנים שניגנו עם פייירוז".
קיבלת כמה הצעות להצטרף לפוליטיקה, ובהן הצעה משמעון פרס לשיריון במפלגת מערך.
"זה הצחיק אותי. אין לי כידונים ואני לא בנויה לזה. אני פריקית של אקטואליה ורואה את האנרגיה השלילית, את כל הזובורים שעוברים רק כדי להיבחר, זה מחריד".
ואילו כשראש הממשלה נתניהו היה מנהל שיווק של חברת רהיטי רים, הוא בחר בך לקמפיין של החברה.
"זה קרה אחרי שהנחיתי את האירוויזיון, נעשה דרך משרד פרסום, ונתניהו השתתף בבחירה בי. עשו סקר דעת קהל שבדק כמו מי רוצים להיות ונבחרתי אני. פעם פגשתי אותו והזכרתי את זה, הוא אישר וצחק".
אם היום נתניהו יבקש ממך להקליט את ג'ינגל קמפיין הליכוד בבחירות, תסכימי?
"לא הייתי מקליטה ג'ינגל של אף מפלגה. לא הייתי משרתת שום מפלגה ביודעין, זה לא נראה לי נכון".
בימים אלה יש הצפה בזמרים שמבצעים שירים ישראליים בפרסומות - חוה אלברשטיין עם "לונדון", גידי גוב עם "הפרח בגני" ועומר אדם עם "לעולם בעקבות השמש". נניח שמציעים לך להופיע בפרסומת שבה את שרה גרסת כיסוי לשיר הנאצה שאפרים שמיר כתב נגדך, "לא תדעי אהבה אמיתית לעולם", האם תסכימי ותמורת איזה סכום?
"אוי, זאת שאלה נהדרת. זה רעיון נחמד. אסכים לעשות את זה אם יהיה בזה הומור, כדאחקה. לגבי השיר, אני לא עסוקה בשטויות האלה של חשבונות, אין לי זמן לזה, ואת אפרים אני מחבבת מאוד. כשהיינו בלהקה היינו חברים טובים. לא הייתי מודעת לכל הרגשות שלו. השיר היה שיר, ואני ממש לא לוקחת את זה ללב. זה שיר בדיוני, הוא לא נוגע לחיים שלי באמת. אני חושבת שזה שיר לא רע בכלל. זה להיט ענק".
תסכימי גם לשיר את "ליל חניה" עם שמיר וחנן יובל?
"הלוואי. אני מתה לשיר את השיר הזה ואין לי עם מי. בשמחה אשיר את השיר עם אפרים וחנן, מתי שיגידו לי!"
והנה הצעת חינם נוספת ממני למשרדי פרסום - לקחת אותך לקמפיין לנוזל כביסה שמשחזר את תקרית הדיו על שמלתך. אין בעד מה.
צוחקת. "את זה לא הייתי עושה. זה נראה לי סר טעם. זה לא מסוג הדברים שאני יכולה לצחוק עליהם".