מצד אחד, יולי 2017 היה החודש המאושר ביותר למעריצי טירז פור פירז בישראל - מכיוון שבתחילתו ההרכב הבריטי המיתולוגי הופיע לראשונה בארץ, בהיכל ביד אליהו. המופע היה נדיב בלהיטים לשמחת הקהל, זכה לשבחי הביקורות וגם הצמד בסך הכל נהנה וסיים את הופעתו בהכרזה שבתל אביב "יש אנשים יפים". מצד שני, יולי לפני שנתיים היה גם החודש העצוב ביותר בחייו של מחצית הצמד, רולנד אורזבל, מכיוון שבסופו הלכה לעולמה אשתו קרוליין, לה היה נשוי במשך 35 שנה. סיבת המוות לא פורסמה, מלבד ההודעה כי מתה "מסיבות טבעיות". הטרגדיה קטעה את סיבוב ההופעות של ההרכב, שהגיע באותו שלב לצפון אמריקה, אבל לא לזמן רב. לאחר כחודשיים של הקפאה, שבו להופיע. אורזבל אמר בריאיון שההופעות עזרו לו להתמודד עם מות אשתו.
"לאבד מישהי שהיית קרוב אליה יכול לגרום לך לאבד את עצמך", אומר שותפו הוותיק לצמד, קורט סמית', בריאיון לוואלה! תרבות. "לאבד מישהי שחיית איתה במשך תקופה ארוכה כל כך - גם אני הכרתי את קרוליין מאז גיל 13 - יכול להיות דבר הרסני. אני חושב שלנגן ולעשות מוזיקה נתן לרולנד משמעות, וזה טוב. ההופעות זה דבר טוב בשבילו".
באיזה אופן מוזיקה הייתה כלי ריפוי או תרפיה בחיים שלך?
"זו תמיד הייתה תרפיה. נהייתי זמר גם בגלל שזה נתן לי הזדמנות להשמיע את קולי, ואני חושב שזו דרך התרפיה. כמו שאנשים הולכים לפסיכולוג כדי להישמע. אתה יכול לדבר על כל הבעיות שאתה לא יכול לדבר עליהן עם המשפחה שלך, עם בן או בת הזוג שלך או מי שלא יהיה. זו באמת הזדמנות לפרוק, לדבר על הדברים ולהבין את הנושאים. אני חושב שמוזיקה היא כזאת. תרפיה".
מפגש כזה, בין עצב לשמחה, הולם את אופיה האמביוולנטי של טירז פור פירז, וזה גם חלק גדול מקסמה - מצד אחד מוזיקת פופ קליטה שהפכה אותם לכוכבי נוער, ומצד שני צלילים קודרים וטקסטים מורכבים, נועזים וכנים, שאינם מובנים מאליו בפופ. מצד אחד, גרופיות צורחות בהופעה בזמן השיר "Shout", מצד שני, השיר עצמו, כמו גם הבחירה בשם הלהקה טירז פור פירז, הושפעו משיטת פסיכותרפיה בשם Primal Scream שבה המטופל חוזר לחוויות קשות מילדותו על ידי צעקות וצרחות של כאב.
הופעתה הראשונה והמרגשת בישראל של הלהקה שכונתה "דמעות לפחדים" ברדיו באייטיז, החלה "באיחור של חצי שעה ו-30 שנה" (כפי שהתלוצץ בפייסבוק מגיש גל"צ לשעבר, רון לוינטל). למרבה השמחה, הלהקה הגדולה לא חיכתה שוב זמן רב עד להופעתה השניה אצלנו, שתתקיים ביום שלישי (23 ביולי) באותו המקום - היכל מנורה מבטחים, בהפקת קבוצת סברס. והסברס עצמו הולם גם כדימוי לצמד הבריטי - מתוק ודוקרני. לקראת שובו של הקאמבק של הצמד, התענגנו לראיין את קורט סמית' בשיחה טלפונית.
הלהיט "Sowing the Seeds of Love" יציין בחודש הבא שלושים שנה ליציאתו. ספר לנו עובדה פחות ידועה לגבי השיר הזה.
"עובדה פחות ידועה. אמממ... אני חושב שסיפרנו את רובן. השיר נולד מפיסת גרפיטי על קיר בלונדון והיה כתוב שם 'Mr. England Sowing the Seeds of Love'. אני חושב שזה היה מסר לשלום בזמן שלא היה ממש שלום. הייתה מהומה עולמית, מלחמת המפרץ הראשונה החלה. זו לא הייתה תקופה טובה במיוחד. זה פיזר מסר לאהבה יותר מכל דבר אחר".
זהו אחד השירים היותר פוליטיים של הלהקה. אם הייתם כותבים שיר פוליטי היום, במה הוא היה עוסק?
"אני חושב שזה היה על אותו דבר. אני חושב ש-'Sowing the Seeds of Love' היה מאוד פוליטי וגם 'Shout' היה מאוד פוליטי, ואני חושב שדו קיום זו הדרך היחידה קדימה. על מה הסיסמה 'Make America Great Again'? היא מדברת על להחזיר את אמריקה לשנות השישים. אבל להרבה אנשים לא היה אז כל כך נהדר. לגזעים שאינם לבנים לא היה אז נהדר. אני חושב שהמסר הוא לדו קיום, בניגוד להפרדה, ויש כרגע תנועה כלל עולמית לעבר ההפרדה הזו, שהיא דבר הרסני".
האם אתה עדיין רוצה לשלוט בעולם?
"אני לא חושב שאי פעם רצינו באמת. השיר נכתב ללא ספק על אנשים שרוצים לשלוט בעולם. זה היה משהו יותר פוליטי בגלל שאין טעם לנסות להשיג את זה, הרי הדבר מעולם לא יקרה. אם תסתכל על אמריקה היום, הם לא למדו ממות האימפריה היוונית, האימפריה הרומית, האימפריה הבריטית, הצרפתים, הפורטוגזים, זה לא עובד. אמריקה מנסה להיות אימפריה, אבל זה לא יעבוד. זו מדינה מאוד צעירה ואני מניח שהם לא למדו מההיסטוריה".
האם גם לאחר עשרות שנים שאתם מבצעים את "Mad World" עדיין נראה לכם מוזר שאנשים רוקדים בשמחה כשאתם שרים שורות קודרות כמו "החלומות שבהם אני מת הם הכי טובים שהיו לי"?
"כן, זה אכן משעשע. אני חושב שזה מה שאולי תמיד היינו טובים בו. הרבה מהנושאים בשירים שלנו, בוודאי ובמיוחד באלבום 'The Hurting', נוטים להיות אפלים, אבל נעשו למקצבים שאינם אפלים. הם מקצבים אופטימיים למילים מאוד אפלות. אז אפשר לבחור אם להקשיב למילים או רק להתנועע עם הקצב".
בוא נחזור לשלב הפריצה העולמית. באיזה רגע הבנת שאתם אחד ההרכבים המוזיקליים הכי גדולים בעולם?
"אני לא בטוח שאנחנו אחת הלהקות הגדולות בעולם, אבל זכינו להצלחה. הדבר המעניין בלהיות מפורסם או מצליח הוא שיש כל כך הרבה דרישה לזמן שלך, עד שאין לך ממש זמן לחוות את זה או ליהנות מזה. בשיא ההצלחה שלנו לא ראינו הרבה, כי רק עברנו ממלון למלון, וטלוויזיה ועיתונות ורדיו, וכל הדברים האלו שהיום אנחנו משתדלים לא לעשות. אתה אחד ממספר מועט של ראיונות שאני עושה בכל סיבוב ההופעות הזה. אני בדרך כלל מסרב להתראיין בזמן סיבוב הופעות כי אני אוהב לראות את המקומות שאני מבקר בהם".
מה ייחד את טירז פור פירז וגרם לשירים שלכם לשרוד עד היום?
"אם אתה עושה את הכי טוב שאתה יכול, עושה משהו בעל ערך שיש בו כוח מילולי, כוח מוזיקלי, כוח הפקתי, קרוב לוודאי שתישאר לזמן ארוך, אם אתה רוצה להמשיך לנגן, ואני חושב שזו אחת הסיבות שנשארנו. אנחנו מאוד מדויקים לגבי איך הדברים צריכים להישמע ולגבי התוכן, ואם אין לנו מה להגיד אז אין טעם להגיד בכלל".
עברו 15 שנה מאז אלבום האולפן האחרון שלכם. מה הסיכוי לאלבום חדש?
"אני מקווה שהסיכויים טובים. הקלטנו כמות יפה של חומרים ואנחנו בשלב שבו אנחנו עוד לא ממש מסכימים על החומרים הסופיים. זה דבר רגיל אצלנו, אגב, לא שונה מכל אלבום אחר שעשינו. אלה הנגיעות האחרונות של כל מי שמעורב, ההנהלה, חברת התקליטים והאנשים השונים שאומרים כן, אוקיי, כולנו מסכימים על זה ובואו נשב. כמובן שסיבוב ההופעות עומד בדרך אבל התקווה היא שעד סוף השנה נסיים את האלבום".
השירים שלכם מופיעים המון בפסקולים של סדרות וסרטים. מרגישים שזו פריחה מחודשת ושמחים שיש לכם קהל חדש?
"כן, בהחלט. הקהל החדש זה דבר שגורם נחת. אני חושב שזה מה שקורה כשאתה נשאר בסביבה לאורך זמן. כשאני מסתכל על הקהל בהופעות שלנו עכשיו אני לא רואה אנשים רק בגילנו. אני רואה גם את הדור החדש של האנשים שמקשיבים לנו ובמיוחד ל-'The Hurting'. הם נוטים להיות בני 18-25, וזה מובן כי האלבום הזה נכתב כשאנחנו היינו בגיל הזה. יש דור חדש של אנשים שמקשיבים למוזיקה שלנו, זה גורם נחת ואני גם חושב שזה הכוח של האינטרנט. החיסרון הוא שהרבה פעמים אמנים לא מקבלים תגמול, אבל היתרון הוא שזה נגיש לכולם ואנשים יכולים למצוא אותך. יש יותר אפשרויות לאנשים לגלות אותך".
ההופעה שלכם לפני שנתיים בישראל נפתחה בהקלטת גרסת כיסוי של הזמרת לורד ללהיטכם "Everybody Wants to Rule the World". זה צעד נועז מצד מוזיקאים, לפתוח את המופע דווקא בגרסת כיסוי של אמן אחר ללהיטה. בניגוד למקרה של לורד, איזה גרסאות כיסוי לשירים שלכם לא אהבתם?
"אני באופן כללי ומוזר לא אוהב גרסאות כיסוי שנשמעות כמו המקור, כמו להקת קאברים שמנסות לעשות את השירים שלך. אני נוטה לאהוב את אלו שמנסים לראות את השיר באור אחר, כמו הגרסה של לורד, שהיא הרבה יותר אפלה. הגרסה של גארי ג'ולס ומייקל אנדרוס ל-'Mad World' היא הרבה יותר אפלה. יש בחורה שפועלת תחת השם Japanese Breakfast, שממש עכשיו הוציאה גרסת כיסוי ל-'Head Over Heals'. זה נפלא, שמימי ומציג את השיר באור אחר. מאלה אני הכי נהנה".
לורד ביטלה את הופעתה בישראל בגלל לחצי ה-BDS. האם הופעלו גם עליכם לחצים מצד תנועת החרם או מצד רוג'ר ווטרס לא להופיע בישראל?
"מן הסתם פנו אלינו. הטענה שלי נגד זה היא שאני לא מצפה מאנשים לא להופיע בארצות הברית כי דונלד טראמפ הוא הנשיא. אני לא מעריץ גדול של המדיניות של בנימין נתניהו, אבל אני לא חושב שרוב האנשים... אני לא יודע אם זה ככה בישראל אבל בארצות הברית רוב האנשים בעצם לא הצביעו לדונלד טראמפ. שלושה מיליון יותר הצביעו להילארי קלינטון. אתה תעניש את אותם אנשים כי אתה לא מסכים עם המדיניות? אני לא חושב כך. אני לא מסכים עם המדיניות של ישראל כרגע אבל אני לא חושב שזה אמור למנוע ממני להגיע ולהופיע".
לפני שנתיים, כשהופעתם בישראל, באת אלינו עם אשתך ובנותיך. שמעתי שלפני הביקור עשית שיעורי בית והגעת מוכן עם המלצות למסעדות ומקומות לביקור, ונאמר לי גם שביקשת מההפקה גיטרה לסוויטה וניצלת שעות פנויות לנגן.
"זה נכון. בהחלט אכלנו אוכל טוב. האמת שבתי הצעירה, וויילדר, התארחה אצל משפחה בישראל, והיא בעצם לא הייתה איתנו במלון, ובילתה נהדר. בלוס אנג'לס יש המון קשרים עם ישראל וקיבלנו המון המלצות. היינו בישראל רק 3-4 ימים. באחד הימים ביקרנו בירושלים כמובן. לגבי בקשת הגיטרה לחדר במלון, אני בדרך כלל עושה את זה. זה לא רק כדי לשיר. הרבה פעמים בסיבוב הופעות, הקול הוא שריר וצריך לשמור עליו בכושר. אז אתה מבלה לפחות 45 דקות עד שעה ביום בשירה, כדי לשמור על הקול מאומן".
טירז פור פירז נוסדו בבריטניה ב-1981. בשנות ה-80 הוציאו שלושה אלבומים בלתי נשכחים, מכרו עשרות מיליוני עותקים וחתומים על קלאסיקות שלגמרי עומדות במבחן הזמן, ובהם "Seeds of Love" שנכתב כהומאז' לביטלס, "Mad World", "Change", "כולם רוצים לשלוט בעולם", "Pale Shelter" ו-"Shout". בשנת 1991 נפרדו חברי ההרכב, אך התאחדו שוב בשנת 2000. עולם שלם מפריד בין היצירות הקלאסיות המשובחות של תחילת דרכם ליצירות שאחרי האיחוד המחודש, ואיכות החומר המאוחר לא מגיעה לאותם שיאים. למרבה המזל, בהופעה הקודמת נוגנו ביד נדיבה מאוד להיטי העבר. ההרמוניה של הקולות של אורזבל וסמית' עדיין נשמעה נפלא. קולו של אורזבל נשמע כמעט בדיוק אותו דבר כפי שהיה באייטיז.
מה בעיניך שונה בין עולם הפופ של שנות השמונים לזה של היום?
"זו שאלה קשה. האמת היא שאני לא חושב שיש כל כך הרבה הבדל. אני בדרך כלל מתווכח או לא מסכים עם אנשים שמקדמים נוסטלגיה וחושבים שדברים היו יותר טובים בשנות השמונים, התשעים או בשנות האלפיים. זה היה פחות או יותר אותו דבר. מה שקורה זה שהדברים הטובים נשארים ומושמעים, ולכן כל מה שאתה שומע מאותם ימים הוא טוב לדעתך, ואתה שוכח שגם אז היו דברים לא טובים בדיוק כמו היום, אבל הם לא ממשיכים להתקיים. אני חושב שמוזיקה טובה היום בדיוק כמו שהייתה פעם, ויש גם הרבה מוזיקה לא טובה כמו בשנות השמונים, התשעים, האלפיים וכן הלאה. אני לא מאמין גדול בנוסטלגיה".
החודש מלאו 40 שנה לווקמן. איזה זיכרון בלתי נשכח יש לך מווקמן שהיה לך?
(צוחק) "מה שמצחיק זה שעדיין יש לי אחד, ממש מולי! אני משתמש בו עד היום! יש לי ווקמן, כדי שאוכל לשמוע קלטות מהעבר ממורה שהיתה לי לפיתוח קול. מוקלטות עליהן תרגילי שירה כדי לחזק את מיתרי הקול, יש לי קלטות שונות למצבים שונים, אם אני קצת חולה או צריך לשיר מוקדם בבוקר. אין לי שום דרך אחרת לשמוע את הקלטות תרגילי הקול האלה, כי מעולם לא טרחתי לעשות להן דיגיטציה".
אני בהלם. קפאת בזמן!
"בדיוק. אני משתמש בו רק בזמן תרגילי הקול. אני זוכר שהייתי עושה מיקסים בקלטות כשהייתי צעיר. כן, הטייפ שהיה לי עדיין בשימוש!"
איזה שיר של זמר אחר היית רוצה שיהיה שלך?
"אוי אלוהים. אם הייתי צריך לבחור אז שיר עכשווי. אני חושב שבאלבום החדש של להקת The 1975 יש שיר שנקרא 'I Always Want to Die (Sometimes)'. זה שיר שאני נמשך אליו כי המילים די אפלות אבל השיר מאוד מלודי. אלה שירים שהייתי רוצה לכתוב".
ואיזה שיר היית רוצה שינגנו בהלוויה שלך?
"אני חושב שאחזור לשיר '(I Always Want to Die (Sometimes' של להקת The 1975. זה יהיה משעשע. ללא ספק הייתי בוחר משהו שיגרום לאנשים לחייך. אני לא דוגל באבל שגורם לכולם להיות עצובים. כשמישהו מת, צריך לחגוג את מה שהוא נתן לך, ולחגוג את החיים שלו והדברים החיוביים שהוא עשה. אני חושב שזה אנדרטה יותר ראויה מלהיות עצובים. בשבילי הלוויה זה יותר אירוע של הוקרת תודה על מה שנתנו לך".
ובמעבר חד, מה הדברים הכי מוזרים ומצחיקים שקרו לך על הבמה?
"כשהתחלנו את דרכנו, נתקלנו בקרח יבש על הבמה, שהגיע כל כך גבוה עד שלא יכולתי לראות את המוניטור על הבמה, אז מעדתי ונעלמתי אל תוך הקרח היבש. במקרה אחר, נפלתי מאחורי במת התופים, וזה לא משהו שבדרך כלל נופלים ממנו".
בסוף החודש שעבר, במהלך הופעה שלכם בהולנד, מעריץ צילם אותך תוך כדי שירה מעווה את פניך ומכופף את רגליך, העלה לטוויטר, תייג אותך ושאל: "קורט, הפלצת על הבמה?". אתה השבת לו: "זה קורה כשאתה הכי פחות מצפה לזה, בגילי". רק התלוצצת או שבאמת הפלצת?
צוחק. "זו הייתה בדיחה. בגלל שהייתה תמונה שלי עם רגליים כפופות וזה נראה כאילו אני מפריח אוויר חם באותו רגע. אבל כן, זה היה רק הומור. זו ההנאה באינטראקציה עם אנשים ברשתות החברתיות. הם יכולים להכיר יותר את האישיות שלך. האנשים האלה בדרך כלל לא מקשרים אותנו להומור, בגלל התוכן המילולי שלנו, אבל כמובן שיש לנו הומור והומור עצמי".
