"לעבור את הקיר" הוא לא רק שם העיבוד הבימתי בבית ליסין שבו מככבת בימים אלה אוולין הגואל, אלא גם תיאור הולם לדרך המקצועית המאתגרת והמצליחה של השחקנית, שחוגגת היום (חמישי) יום הולדת 61. היא עברה את הקיר כשהתחילה ללמוד משחק רק בגיל 34; שברה את הקיר כשקיבלה תפקיד ראשי בסרט באורך מלא רק בגיל 50; וריסקה את הקיר כשהופיעה לראשונה בתיאטרון רק לפני עשר שנים.
"נכון, מבחינתי הרבה דברים בחיי היו 'לעבור את הקיר'", אומרת הגואל בריאיון לוואלה! תרבות. "אם ארצה משהו והפחד ישתלט עליי אז כנראה זה יהיה סימן שאני לא רוצה את זה מספיק. כשאני רוצה משהו אני אלך על זה עד הסוף. יכול להיות שאתרסק ואפול אבל אני אלך על זה ואעבור את הקיר הזה. הקיר הוא הפחדים והחששות שלנו. הלכתי ללמוד משחק בגיל 34. אם הייתי אומרת לעצמי 'אני מבוגרת, אני לא אעבור את זה, לא יקבלו אותי' - לא הייתי כאן. לרוב לא מקבלים לתפקידים בגיל מבוגר כי קשה לעבוד איתך, לפרק אותך, לבנות אותך ולעצב אותך בגיל מאוחר, את כבר באה עם מזוודה. לא סתם הלימודים הם בגיל צעיר. בכל דבר שאני עושה אני אומרת לעצמי 'אני אצליח', ואם לא אגיד לעצמי 'לפחות ניסיתי'. אם אני מאמינה במשהו בחיי, אז אני אומרת לעצמי שיש חמישים אחוז שהחלום יתגשם. ויודעת שאסור לי לפחד. כמובן שיש פחד, אני לא רובוט ולא מכונה אבל אעשה הכל כדי להצליח. זאת הנאמנות שלי לעצמי".
ההצלחה שלך בגיל מאוחר, התפקידים הרבים בטלוויזיה ובקולנוע והזכייה בשני פרסי אופיר, באמת מדהימים. אבל זה היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. מדובר בתעשייה אכזרית מאוד לנשים מבוגרות.
"אי אפשר להתעלם מזה שיש מזל, שרוצים דווקא אותך. ולצד המזל, כשנפתחה לך דלת, לקחתי את ההזדמנויות בשתי ידיים ועבדתי קשה. אני מאמינה שאם זה קרה לי, משמע שזה יכול לקרות לאחרים. אני באמת לא חושבת שיש רק אוולין הגואל אחת שמצליח לה. האמנתי, עבדתי קשה ונתנו לי את ההזדמנות הזאת. אם לצטט מה שאמרה לי רונית אלקבץ, 'בזמן שאת קיימת הספקת המון'. זה כאילו שהזמן נעצר ונדחסו לתוכו כל הבזבוזים. ויש לי עוד דרך לעשות. איך אומרים, 'אוולין אל תלכי'? אז אני לא הולכת. אני באמת מאמינה שרק באתי. באתי למקצוע הזה עם רעב של ילדה בת שלוש ומרגישה כמו תינוקת שמקבלת בפעם הראשונה גלידה".
ביום הולדתך ה-61, איך את מסכמת את השנה הראשונה שלך בעשור השביעי בחייך ועד כמה הגיל הוא אישיו?
"יש רגעים שאני אומרת לעצמי, יו, 61?! אמא'לה! אבל הרוח שלי באמת צעירה, האנרגיה שלי צעירה. אני לא משחקת אותה, יש באמת הרבה דברים שאני מאוד תמימה בהם, יש הרבה דברים שמאוד מרגשים אותי, ואני רעבה כמו ילדה בת שלוש בכל דבר. לכן אני לא בת 61 נורמלית. אני מאחלת לעצמי שארגיש טוב ושלא יתחילו מחלות. אני רואה את הקמטים אבל אני לא נראית זקנה, לא מרגישה זקנה ולא חושבת כמו זקנה".
אוולין הגואל מככבת כאמור בעיבוד בימתי ראשון של תיאטרון בית ליסין לסרט "לעבור את הקיר" שעלה בסוף השבוע שעבר. הסרט של הבמאית ותסריטאית החרדית רמה בורשטיין יצא לפני קצת יותר מחמש שנים וזכה בשלושה פרסי אופיר, בהם פרס התסריט לבורשטיין והשחקנית הטובה לנועה קולר. לצד הגואל, בהפקה משחקים חן אמסלם, עוז זהבי (שגם השתתף בסרט המקורי) ויעל אלקנה. בקומדיה הרומנטית "לעבור את הקיר" בית ליסין מקווה לשחזר את ההצלחה הגדולה של עיבוד בימתי לסרט אחר, "אפס ביחסי אנוש", והוא עושה את זה עם אותם יוצרים - עידו רוזנברג הבמאי, אורן יעקובי כותב המחזה, עילי בוטנר מלחין השירים, אמיר לקנר המנהל המוזיקלי ועוז מורג הכוריאוגרף. ההצגה עוסקת במיכל, שרגע לפני התאריך המיועד מגלה שהארוס שלה ביטל את החתונה. אחרי שברון הלב היא מודיעה שלא תשנה את התוכניות לקיים חתונה, ויוצאת למסע לחיפוש חתן.
באחרונה חלה התגברות בתיאטרון הישראלי בכמות העיבודים הבימתיים לסרטים מצליחים. במקרה של "לעבור את הקיר", מעבר למשיכה הברורה ללהיט והנוחות בקבלת נרטיב מוכן מהקולנוע, מה הערך המוסף בעיבוד תיאטרלי לסרט?
"לקחת סרט מצליח ולעשות ממנו הצגת תיאטרון יכול לחשוף גם את קהל התיאטרון שאולי פספס את הסרט לחוויה המרגשת הזאת. לגבי השאלה מה החידוש שאתה מביא על הבמה, קודם כל יש קסם אחר בתיאטרון. זה כאן ועכשיו. כשחקנית שעשתה גם טלוויזיה וגם קולנוע אני יודעת שמה שקורה על המסך נתון לעריכה, למשל במקרים שיש פאשלה. בתיאטרון הצד החזותי הוא אחר לגמרי, הפריים הבימתי הוא ענק, הוויזואליות שקורית פה ממגנטת אותך. הצגה אפשר לעשות 300 פעמים אבל כל פעם היא תהיה אחרת. עידו הבמאי עשה אינטרפטציה בימתית מכבדת, נפלאה וגבוהה מאוד לעניות דעתי. והמוזיקה שעילי בוטנר כתב ואמיר לקנר עיבד היא מדהימה. קורה פה קסם מטורף".
ציפי פינס, מנכ"לית בית ליסין, הודתה בפני וואלה! תרבות: "יש פחד מוות שלא נצליח לשחזר את הצלחת 'אפס ביחסי אנוש'". גם בך יש חשש מזה שלא תצליחו להיכנס לנעלי העיבוד הקולנועי המצליח הזה ו/או לנעלי הסרט המקורי המצליח "לעבור את הקיר"?
"אני לא מסתכלת על זה כעל דבר מלחיץ. אנחנו מאדירים את הסיפור הזה ורוצים להפוך אותו לעוד יותר נגיש ועוד יותר כאן ועכשיו. אנחנו לא לחוצים מזה אלא באים לזה בהמון הערכה ואהבה ואמת. אין פה תחרות מול הסרט. לא צריך להיכנס לנעליה של נועה קולר, לכל אחת יש נעליים במידה שלה".
זה אתגר לא פשוט, להעלות הצגה חדשה על רקע גל האומיקרון. גם הכוכבת הראשית חן אמסלם וגם יעל אלקנה היו חיוביות לקורונה קצת לפני הבכורה, והחלימו.
"ציפי פינס אמרה: אנחנו לא חיים מיום ליום, אנחנו חיים מרגע לרגע. זאת המציאות עכשיו. אתה לא יכול יותר לתכנן למחר. כלומר, אתה יכול לתכנן מה שאתה רוצה אבל לא בטוח שזה יקרה. נכנסנו למציאות מטורפת. אין דבר יותר עצוב מלראות תיאטרון, מקום של יצריות, חולה וסגור. בהפקה הזאת היו לנו שלושה חולים, בהם השחקנית הראשית חן אמסלם שחזרה ואלקנה, והמשכנו את החזרות. התיאטרון המשיך וימשיך. אני שומרת על עצמי כמה שאני יכולה. אני לא נכנעת לזה. התיאטרון ממשיך ועובד במציאות מטורפת. אנחנו בעצם עוברים את הקיר פה. אני באמת רוצה כבר את הסוף של הדבר הזה, אלוהים, כמה זמן זה יימשך? איזה נגיף נודניק".
בשבוע שעבר התקיימה בכיכר הבימה הפגנה עם כ-200 שחקנים ואנשי תרבות נגד הממשלה, בדרישה לסיוע ולמתווה פיצויים לשחקנים שנפגעו. על רקע ההפגנה, הממשלה הודיעה כי תסייע לתעשייה אבל רבים חשים שזה מעט מדי.
"הייתי הולכת להפגנה הזאת אם יכולתי. אמרתי למארגני ההפגנה שלא אוכל להגיע בגלל שאני בחזרות. ממשלת ישראל לא מתנהלת כמו שצריך מול התרבות. זה לא פייר. אני לא מבינה את ההתנהלות הזאת. יש לי חברה תסריטאית בצרפת שמקבלת שמונת אלפים יורו כל חודש. הם התקשרו אליה לשאול אותה: למה את לא מגישה את הטפסים? תשמע, הקורונה הזאת, חוץ מהחדשות ומהסופרים, כולם אכלו אותה בגללה. אנחנו בתרבות הראשונים שנפגענו. ואני מורידה את הכובע בפני הקהל שנדרש לשבת שעה וחצי בתיאטרון עם מסכה. זה לא פשוט. אני מעריצה את הקהל, שלמרות הקושי, לא ויתר עליי. אז למה הממשלה מוותרת עליי? עם ללא תרבות אינו עם. אני משלמת כל החיים שלי מס הכנסה וביטוח לאומי כמו כולם. אם הרווחתי 100 אלף שקל בחודש, אל תתנו לי 100 אלף, אבל תתנו לי לפחות 10-15 אלף כי יש לי שכר דירה וילדים, שאוכל להרים את הראש. דיממתי וכאבתי כשישנתי בבית ולא עבדתי. יש כאלה שאם הם לא עובדים במשחק - הם יושבים בבית וכותבים ויוצרים. אני לא כזאת. קשה לי. אז אם גם ככה הנפש מדממת בגלל שלא הייתה עבודה, למה גורמים לי לדמם גם בכיס?".
החודש חשפנו בוואלה! תרבות את עדותו האמיצה של השחקן יהודה נהרי שטען כי הוטרד מינית על ידי איש הטלוויזיה אסי עזר לפני כעשור לאחר שהוזמן לביתו לפגישה מקצועית. תלונתו במשטרה נסגרה בגלל חוק התיישנות. מה חשבת על כך כשנחשפת לסיפור?
"קודם כל אני אומרת למי שעבר הטרדה וניצול מרות - לא לפחד, ולא משנה מי עומד מולך. אני חושבת שחלק מהטיפול בטראומה הזאת צריך לא לפחד לבוא ולספר. מתי אני יודעת שאני מטפלת בעצמי? קודם כל כשאני מודעת. כל אדם שעובר הטרדה כזאת או אחרת, גברים ונשים, צריך קודם כל לא לוותר. להוציא ולא לשמור. כל אחד לוקח את הזמן שלו מתי להוציא את הדברים. יש אחד שמוציא אחרי חמש דקות, יש אחר שמוציא אחרי 10 שנים ויש מי שמוציא אחרי 20 שנה. אני לא מוכנה לשמוע את האמירות, 'זה קרה לפני עשר שנים, למה הוא מדבר עכשיו'. לכל אחד יש את הזמן שלו מתי לדבר.
"דבר שני, אני חושבת שהחוק צריך לעשות את שלו. אסור לנו להיות השופטים. צריך לשמוע את שני הצדדים. אם עכשיו נפתח הסיפור עוד פעם, למה המשטרה לא בודקת את זה? למה הם לא חוקרים את זה? המשטרה צריכה לתת תשובות לציבור ולהכריע בדבר הזה. 'חוק ההתיישנות' הוא אידיוטי. אנחנו בתקופה שבה ההטרדות המיניות הן סאגה בעולם, מה-MeToo הכל הוצף החוצה, ואני חושבת שהמשטרה צריכה לחקור למרות ההתיישנות. בנושאים כאלה צריך לפתוח ולבדוק ולא להגיד שזה התיישן. כשצד אחד אומר שנפגע, וצד שני אומר שזה לא קרה, האמירה של המשטרה שחלה התיישנות - היא לא פיירית. האינטרס של שני הצדדים, במיוחד של אסי וקשת, הוא לבקש מהמשטרה שתבדוק את זה. ככה אני הייתי עושה".
לאורך השנים שיחקת עם משה איבגי במספר הפקות. מה חשבת על העונש שהוא קיבל - 11 חודשי מאסר?
"לאור העדויות והממצאים שפורסמו אני חושבת שהעונש של איבגי היה קל מדי. ברגע שהענישה תהיה הרבה יותר חמורה אז יכול להיות שאנשים מסוימים יביעו חרטות. ברגע שהענישה היא כל כך קטנה - הם יכולים גם לא לבקש סליחה. צריך לתת ענישה מאוד חריפה על הדבר הזה. אבל זה לא יקרה אם הענישה היא רק לכמה חודשי מאסר. הכל תלוי בהכל. איך השופט מתייחס לזה, איך הענישה באה לידי ביטוי, איזה גזר דין יינתן. על רצח גוזרים מאסר עולם, ובחו"ל יש גם גזר דין מוות על רצח, אבל על הטרדה מינית מקבלים כמה חודשי מאסר או עבודות שירות. למה? אם השופט גזר כמה חודשים, זה קליל. קפה, קרואסון, נעביר את זה ויאללה ביי. אם החוק לא מתייחס לזה בכבדות, למה שאותו אחד שמואשם יתייחס לזה בכבדות? ברגע שהענישה תהיה חמורה הנאשם ירגיש את כובד הדבר. אבל אם אדם יידע שהוא יכול להטריד ולקבל רק כמה חודשים - הוא ירגיש שהוא יכול לעשות זה".
ראית את הסרט "מחברות שחורות" של שלומי אלקבץ על חייה של אחותו רונית אלקבץ ז"ל? עד כמה את מתגעגעת אליה?
"עוד לא ראיתי את הסרט, לא יכולתי, הייתי חולה ואחר כך נכנסתי לחזרות. כמובן שאראה אותו. הגעגועים הם גדולים. אני מאוד אוהבת את רונית. אני לא רוצה להגיד 'אהבתי', כי אני עדיין אוהבת. היא מאוד חסרה לי, מאוד חסרה לתרבות ולנוף פה. היא חסרה גם בנשיות שלה, בחומרים שהיא התעסקה בהם, בכישרון שלה, בנשמה שלה. רונית אלקבץ יש רק אחת, אין עוד אחת כזאת. אין".
בשנה שעברה חזרת לדמותה של אתי, שגילמת בסרט "ישמח חתני" שעובדה לסדרה באותו השם בקשת. לאילו עוד דמויות שגילמת בעבר היית רוצה לחזור?
"הייתי רוצה לחזור לגלם כמובן את ברוריה מ'פיק אפ', כי אין מה לעשות - זו דמות שעשתה אותי. עד לפני ברוריה לא ידעו מי אני. הייתי רוצה לחזור אליה מהמקום שאני נמצאת בו היום עם התודעה וההערכה אל הדמות הזאת; הייתי רוצה לחזור לדמות של אוולין מ'שבעה', שהביאה אנשים כמוך להתעניין בי כי זה תפקיד שנכתב על ידי האלקבצים שאמרו עליי 'אוקיי, היא טובה לא רק לטלנובלה', זה הביא אותי לקולנוע ולהערכה וזכיתי על התפקיד בפרסי אופיר; והייתי רוצה לחזור גם לדמות של עמליה מ'ילדי ראש הממשלה', שהיא ההפך מהדמות של ברוריה. אם בברוריה הייתי פרא אדם, בעמליה גיליתי בה את הצד המאופק, הבגד ההפוך מהבגד המוכר שהיה לי. שלוש הדמויות האלה היו אבני הדרך בקריירה שלי".
ומה החלום הבא שלך?
"קודם כל אני רוצה להישאר פה בבית ליסין לעוד הפקה ועוד הפקה ועוד הפקה ולעבוד עם האנשים המדהימים שעובדים פה. כמובן קולנוע שהרבה זמן לא עשיתי, אני ממש מתגעגעת לקולנוע. ואני מאוד רוצה לעבוד בצרפת, כשחקנית זרה, אני יודעת צרפתית ומרוקאית. ולהמשיך לעבוד. איך אומרים, אני מתפרנסת מהחלומות שלי, אז מקווה להמשיך להתפרנס מהם".