פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חתונה מאוחרת: בצפייה שנייה מבינים עד כמה "לעבור את הקיר" מבריק, ועדיין נשארת בעיה גדולה אחת

      קשה שלא להצטרף להשתפכות ההמונית על "לעבור את הקיר", סרטה החדש, הרומנטי והמותח של רמה בורשטיין, אבל קשה גם שלא להסתייג מהגישה שמוצגת בו ביחס לנשים ולחתונות

      חתונה מאוחרת: בצפייה שנייה מבינים עד כמה "לעבור את הקיר" מבריק, ועדיין נשארת בעיה גדולה אחת

      אין גבול לאהבה שיש ב"לעבור את הקיר", סרטה החדש של רמה בורשטיין, ואין קץ לאהבה שמקיפה אותו מאז יצא כאן אמש (חמישי) לאקרנים. הוא מככב במקום הראשון בטבלאות המבקרים, הרשתות החברתיות עוטות אותו בחיבוקים ומרשמלו ויש באמתחתו גם שלל פסלונים, בעיקר לכוכבתו נועה קולר, שזכתה בפרסים הן בטקס האופיר והן בפסטיבל חיפה בשבוע שעבר. אפשר גם לשער שלו חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע היו הולכים עם הלב ולא מתיישרים לפי ספקולציות על סיכויי הזוכה כנציג באוסקר, הם היו בוחרים בו ולא ב"סופת חול" כסרט הטוב ביותר.

      ההשתפכות הזו אולי לא מפתיעה בהתחשב בכך שמאחורי הסרט עומדת בורשטיין, היוצרת החרדית המובילה בתעשייה המקומית ומי שגם עבודתה הקודמת, "למלא את החלל", זכתה כאן לחיבה יוצאת דופן. אך היא כן חריגה בהינתן ש"לעבור את הקיר" משתייך לאחת הסוגות המושמצות בימינו – הקומדיה הרומנטית, שהתקשורת נוהגת לגדף, ולא לשבח.

      והאמת, שאין לה יותר מדי הזדמנויות לעשות לא את זה ולא את זה, שכן הדה-לגיטימציה הזו הובילה לירידת קרנו של הז'אנר, והוא כבר לא נפוץ כמו בעבר. אילו עדיין היה בשיאו, כמו בשנות השמונים, סביר להניח כי הוליווד היתה חוטפת את התסריט של "לעבור את הקיר" ומתבססת עליו לשם יצירת להיט בכיכובה של מג ראיין.

      זאת, כיוון שהוא מתבסס על קונספט מקורי ומבריק, מהסוג שלא ברור איך לא חשבו עליו קודם: קולר מגלמת בו צעירה דתייה שחיפשה נואשות חתן במשך שנים, ולאחר שסוף כל סוף מצאה אותו, הוא מבריז לה מעט לפני החתונה. לתדהמת סביבתה, מחליטה הגיבורה שלא לבטל את האולם ואת שאר ההכנות, ומודיעה שהכל יתקיים כרגיל והיא עוד תמצא שידוך חלופי עד מועד השמחה, שלא במקרה קבע התסריט דווקא לנר שמיני של חנוכה. נס גדול יהיה פה!

      לעבור את הקיר (באדיבות המצולמים , באדימות ההפקה)
      התשובה הישראלית ל"נוטינג היל"? נועה קולר ועוז זהבי ב"לעבור את הקיר" (צילום: יח"צ)

      מהלך זה מצליח להחיות מחדש את הז'אנר הרומנטי המעושה והמוכר לעייפה, שאנחנו יודעים בדיוק למה לצפות בו, בכך שהוא יוצר התכה בינו למותחן. רק שבסרטי בלשים אנחנו שואלים את עצמנו "אז מי יהיה הרוצח בסוף?" וכאן אנו תוהים "אז מי יהיה החתן?". כיוון שקולר משכילה לעורר הזדהות רבה עם הגיבורה ובורשטיין מצליחה לבנות היטב את התעלומה, אפשר לחתוך את המתח בסכין עמה חותכים עוגות חתונה. צפיתי ב"לעבור את הקיר" פעמיים ובצפייה השנייה, החבר שבצדי אמר לי לקראת הסיום "אני מקנא בך, שאתה יודע כבר מה הולך לקרות ולא כוסס ציפורניים כמוני ומשתגע מניחושים" (ואגב, הוא ניחש לא נכון).

      בצפייה השנייה התחוור לי גם עד כמה התסריט כאן מתוחכם ומורכב. איך כמעט לכל מילה, דמות והתרחשות בו יש משמעות, וכיצד הן מתכתבות זו עם זו לאורך הדרך. כשצופים בו שוב, למשל, מבינים איך חילופי מבטים סתמיים לכאורה המגיחים בדקותיו הראשונות, הם למעשה המפתח להבנת השתלשלות העניינים כולה.

      הצפייה הנוספת גם פתרה את מה שהיתה אחת הבעיות הגדולות שלי עם הסרט בתחילה: קו העלילה במסגרתו נוסעת הגיבורה לאומן כדי להשתטח, ופוגשת שם את הכוכבן החילוני הנערץ עליה, זמר סטייל נתן גושן בכיכובו של עוז זהבי, והוא נכבש בקסמה. קשה היה לקנות את הגרסה הישראלית הזו ל"נוטינג-היל", בטח לאור הדרך בה היא כתובה ומבוצעת, אך בדיעבד מבינים כי בורשטיין פשוט משתמשת כאן בטריק הכי קלאסי שיש לאשפי מותחנים בשרוול, ויוצרת הסחת דעת כדי לנסות לבלבל אותנו בדרך לפתרון האמיתי של התעלומה.

      מעבר לכל הקונצים, התסריט מעורר הערכה גם פשוט בשל עצם הדרך בה הוא כתוב: בעברית נקייה ויפה, מן הסוג שכבר כמעט ונעלם מן המסכים והרחוב. אמנם מרגיז שהגיבורה אומרת כל הזמן "אני ו-X" במקום לומר "X ואני" כפי שתקני לעשות, ועדיין תענוג להקשיב ל"לעבור את הקיר". הצפייה השנייה שלי בסרט היתה במסגרת יום הקולנוע, בשעת צהריים ובאולם מלא קהל מבוגר, שהתמוגג מכל מילה: סוף סוף הוא זוכה לראות יצירה מקומית שלא שוחטת את השפה.

      לעבור את הקיר (באדיבות המצולמים , סשה תמרין)
      תצוגות משחק ללא דופי. נועה קולר ועמוס תמם ב"לעבור את הקיר" (צילום: יח"צ, סשה תמרין)

      את השפה הזו מביא אל הבד צוות עשיר של שחקנים ושחקניות העושים עבודתם ללא דופי. מנועה קולר, שעד כה לא היתה מוכרת בקולנוע הישראלי, ועד עירית שלג הוותיקה והמופלאה, המגלמת את אמה; מעוז זהבי ועד עמוס תמם, הגברבר המוביל השני בסרט, המגלם את בעלי אולם החתונות; מרוני מרחב ודפי אלפרן האלמוניות למדי, המשחקות את חברותיה הטובות של הגיבורה, ועד עודד לאופולד, יונתן רוזן ואחרים, המרכיבים את הקרקס הנודד של הדייטים האקסצנטריים שהיא נאלצת לדלג ביניהם בתקווה למצוא בהם את הגאולה.

      אלה מצטרפים לעבודת הבימוי של בורשטיין, לעריכה של יעל חרסונסקי ולמוזיקה המרקידה, והכל מתחבר בהרמוניה ומתקדם באופן מלא מתח עצור ושקט פנימי לעבר הסיום מרומם הרוח. קשה להוריד את העיניים מן המסך לאורך מסעה של הגיבורה, וקשה שלא להתרגש בסופו: "לעבור את הקיר" הוא חוויה קולנועית ורוחנית.

      ובכל זאת, משהו גם מקשה על ההתמוגגות המוחלטת ממנו, וזו הגישה השמרנית החד-צדדית שיש בו כלפי החיים בכלל ונשים בפרט.

      לעבור את הקיר (יח"צ , צילום: ורד אדיר)
      אל תלכו לסרט עם אמא כי אז היא תשאל "אז מתי אצלכם?". מתוך "לעבור את הקיר" (צילום: יח"צ, ורד אדיר)

      אמנם, רבות רואות בו יצירה פמיניסטית, ואפשר להבין גם אותן: הגיבורה אכן לוקחת בו את גורלה בידיה ולא נכנעת לתכתיבים, ומלכתחילה היא בודדה בשל התעקשותה להיות "בחורה לא עדינה", כדבריה. בשל כך, חכם היה מצד בורשטיין לעצב אותה דווקא כמנהלת פינת חי נודדת, שבין השאר לא מהססת לטפל בנחשים ולהציע לקליינטים שלה, ובהם ילדות תמימות והמומות, ללטף אותן. לעיסוק הזה יש ערך תסריטאי מוחשי וסימבולי, שכן חוסר המורא של הדמות הראשית מן הזוחלים המכישים הוא גם משהו שבאופן פרקטי מפריע לה בשידוכים, כי מובן שיש הנרתעים מהתנהלותה יוצאת הדופן, אך חשוב מכך - מטאפורה לאופיה הייחודי והאמיץ.


      לאור כל זה, מפתה לפטור את "לעבור את הקיר" כסרט משוחרר על אשה שעושה את הדברים בדרך שלה. אך בסופו של דבר, הוא אחד מאותם סרטים על נשים שמדברות רק על גברים, ולא לחלוטין שונה מאותה פרסומת שערורייתית של גולדסטאר על נשים שכל מה שהן רוצות זה להתחתן ומוכנות לעשות הכל בשביל כך.

      אז נותר רק לשאול, למה את הפרסומת ההיא קטלו כל כך, ואת "לעבור את הקיר" מאתרגים, ולתהות אם היחס לבורשטיין היה אחר, לו היתה במאי הוליוודי ולא אשה חרדית.

      האם התקשורת, החילונית ברובה, מתייחסת אליה כך מתוך איזושהי פטרונות או התנשאות של ציפיות נמוכות? אולי היא מאששת את ההנחות שיש להם על החברה הדתית ולכן דעתם נוחה עם הסרט, ואולי כי גם חילוניים חושבים שכולם חייבים להתחתן, אבל מהססים לומר זאת, ונוח להם שיוצרת חרדית עושה בשבילם את העבודה? כך או כך, כדאי להוסיף הסתייגות או שתיים, רגע לפני שמכתירים כקונצנזוס הישראלי הגדול של 2016 סרט המציג חתונה כפנטזיה האולטימטיבית של כל אשה. אין גבול לאהבה ב"לעבור את הקיר", אבל אולי בכל זאת כדאי לשים קצת גבולות לאהבה שמעריפים עליו.