וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

תם ולא נשלם

עודכן לאחרונה: 27.3.2024 / 3:52

כחצי עשור לאחר מותה של רונית אלקבץ, מציג אחיה שלומי אלקבץ את "מחברות שחורות", פרויקט אמנותי ייחודי המבוסס על צילומים ביתיים שלה. בריאיון מיוחד, הוא מדבר על מה שהיה, מה שהיה יכול להיות ומה שכבר לא יהיה לעולם

מתוך הסרט "מחברות שחורות"/פסטיבל קאן

לשלומי אלקבץ יש אינספור זיכרונות מאחותו המנוחה רונית. בראשון שבהם, הוא היה בן שלוש. "עמדנו יחד במרפסת והסתכלנו לרחוב. נחתכתי מהסורגים, והתחיל לרדת לי דם בטונות. עד היום נשארה לי צלקת מזה", הוא מספר בריאיון לוואלה! תרבות. "רונית מהר רצה למטבח להביא סמרטוט, וניגבה לי את הדם מהרגל. היא מאוד נוכחת בזיכרון הזה, וכך גם בכל זיכרון אחר. בכל זיכרון שיש לי מרונית, היא מאוד נמצאת בו".

רונית אלקבץ נולדה ב-1964, ושלומי אלקבץ נולד כשמונה שנים אחריה. "היא ויחיאל, אחי הגדול, מאוד רצו אח קטן", הוא מספר. "כשנולדתי, זה היה אירוע בשבילם. הייתי הבייבי שלהם, סוג של מחזיק מפתחות. הם מאוד ציפו לי, והפכתי לצעצוע הקטן של שניהם".

מצעצוע של רונית, שלומי הפך לנשמתה התאומה, לשותפה הבלתי נפרד, והשניים התחברו לישות יוצרת אחת, מן המשפיעות בתולדות הקולנוע הישראלי. יחדיו הם היו אחראים לטרילוגיה החשובה בדברי ימיו, שהתחילה עם "ולקחת לך אישה", המשיכה עם "שבעה" והסתיימה עם "גט" ב-2013. אלקבץ כבר היתה חולה בזמן צילומיו, והלכה לעולמה שלוש שנים לאחר מכן.

בשלושת הסרטים הללו גילמה אלקבץ את דמותה של ויויאן אמסלם, אישה מזרחית שמורדת בפטריארכיה של משפחתה, של החברה כולה ושל הממסד הרבני. הסיפור שאב מהאוטוביוגרפיה של המשפחה שלה ושל אחיה הקטן, והוא היה אישי אך גם אוניברסלי - רונית הפכה לאייקון לכל דבר בצרפת. כשהגיעה לפסטיבל קאן, שנה אחר שנה, תמיד נהגו בה בכבוד של מלכות.

הקולנוע הישראלי איבד את פניו: הפרידה שלנו מרונית אלקבץ

מחברות שחורות. פסטיבל קאן,
"הייתי הבייבי שלה, סוג של מחזיק מפתחות". מתוך "מחברות שחורות"/פסטיבל קאן

חמש שנים לאחר מותה של אחותו הגדולה, חזר אלקבץ לקאן בקיץ האחרון עם פרויקט שהיא עומדת במרכזו, המבוסס בעיקר על קטעי וידיאו ביתיים שצולמו בזמן אמת. בריביירה הקרינו את הפרויקט הזה ברצף; בכאן 11 יציגו אותו בחודשים הקרובים כסדרה של חמישה פרקים; ובאולמות הקולנוע שלנו הוא יוקרן בשני חלקים. החלק הראשון, "מחברות שחורות - ויויאן" עלה בסוף השבוע האחרון, נישא על גל של ביקורות מהללות. החלק השני, "מחברות שחורות - רונית", ייצא בחודש הבא.

מפתה לקרוא ליצירה הזו סרט תיעודי, אבל היא יותר מכך. צריך לראות כדי להבין, או נכון יותר במקרה הזה - להרגיש. גם אי אפשר לומר שהפרקים של "מחברות שחורות" עוסקים ברונית אלקבץ ובה בלבד. הפרויקט האפי הזה מדבר על הרבה יותר מכך. על אישה ועל משפחה, על שמחת חיים ועל מוות, על מציאות ועל אמנות, על זיכרונות ועל חלומות, על ישראל ועל צרפת, וזו רק רשימה חלקית.

הסרט מציג שילוב בין הגות ופיוט. כך עושה גם אלקבץ כשהוא מדבר עליו, והשתדלתי לשמור על הסגנון הייחודי שלו בתמלול של דבריו.

"הרעיון היה לעשות סרט שלא צילמתי", הוא מספר בריאיון שמתקיים בזום לקראת צאת "מחברות שחורות - ויויאן" לאקרנים. "לא צילמתי את הסרט כפי שראית אותו. צילמתי רגעים פשוטים יחסית של החיים, והרבה מהם חזרו על עצמם. יש לי שש מאות שעות של חומרי גלם, ומכל הדמויות שצילמתי ולא רצו שאנציח אותן, יכולתי להרכיב סרט שלם נוסף. רוב הרגעים שצילמתי לא היו דרמטיים כשלעצמם. אם היתה דרמה, הרגשתי לא בנוח והורדתי את המצלמה. אני הרי לא מרים את המצלמה בשביל הדרמה. מאז ומעולם אני מרים אותה כדי להתבונן".

מצעד סרטי העשור: "גט" של רונית ושלומי אלקבץ במקום הראשון

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קופת החולים המובילה מציגה: השירותים שיהפכו את החיים שלכם לקלים יותר

בשיתוף כללית
מחברות שחורות. פסטיבל קאן,
הגות ופיוט. מתוך "מחברות שחורות"/פסטיבל קאן

"כשהתחלתי לצאת לדרך עם הפרויקט, היה ברור שצריך לחפש לו קונטקסט, וזה יכול להתבצע רק בחדר העריכה, עם ז'ואל אלכסיס, שהיתה השותפה הקבועה של רונית ושלי. השלב הראשון היה לכתוב תסריט של שלושים עמודים, שמתאר מה שהייתי רוצה שיקרה בסרט. הגעתי עם זה לז'ואל וביקשתי שתרפרף גם בחומרי הגלם ותגיד לי מה היא חושבת. התחלנו לחבר את הפאזל ויצא סרט ראוי, אבל לא סרט שהרגשתי שאני צריך לעשות. מה שיצא בהתחלה זה סרט משפחתי, מהסוג שאנחנו מכירים. 'סרטי תולדות' כאלה. יצא סרט שהתכתב עם התכנים והתמות שהיו כבר בטרילוגיה העלילתית שלנו. לא מצאתי בזה טעם, והחלטתי לגנוז את הסרט בצורתו המקורית".

ואז מה קרה?

"ז'ואל ואני היינו מדברים המון. ישבנו לפעמים שעות בחדר העריכה לפני שחיברנו תמונה לתמונה, ומתוך השיח הזה נלד רעיון מעניין. הרעיון היה שאני לא אתייחס לארכיון כעבר הפרטי שלי, אלא כהווה של הדמויות שנמצאות בו. אני נוסע בזמן מהעתיד שלי אל ההווה שלהן, ועושה זאת עם איזשהו ניסיון לשנות את הגורל".

אתה מאמין בגורל?

"גם במיסטיקה היהודית, כשמדברים על גורל, האמונה היא שהרשות נתונה. אני מתייחס לזה בסרט. אנחנו נולדים לתוך משהו, אבל הרשות נתונה, ואני לוקח את הרשות הזו. מי שמאמין בגורל מאמין שהוא יכול לשנות את הגורל שלו. זה לא שחשבתי שבוקר אחד אקום ורונית תחכה לי בסלון, אבל כל מה שאתה עושה, מעצם זה שאתה עושה אותו, משנה משהו. עצם זה שאנחנו מנהלים את השיחה בינינו זה לשנות את הגורל".

"הייתי מכושף כשעשיתי את הסרט. לתחושתי, אתה יכול לצפות בו ולא לחשוב על כלום. אתה נע בתוך איזה זרם תודעה פנימי שפועל עם הכלים הכי פשוטים של קולנוע. אתה יכול לראות את הסרט ורק לחוש ולהרגיש".

מתוך "מחברות שחורות". באדיבות סרטי יונייטד קינג,
"בהתחלה גנזתי את הסרט". מתוך "מחברות שחורות"/באדיבות סרטי יונייטד קינג

הסרט כולל גם קטעים מיומנה של רונית, אותם קורא שלומי בקולה. "ההחלטה הזו היתה מאוד קלה לי. אם אני רוצה לשמוע את היומנים של רונית, אני חייב לקרוא אותם בעצמי", הוא מסביר. "בשלב מסוים, לפני שסגרתי את הסרט, ניסיתי ובדקתי מה זה אומר להביא שחקנית שתקרא אותם בקולה של רונית. רונית עצמה מעולם לא קראה אותם בקולה, אז אם הייתי מביא שחקנית שתעשה זאת בשמה, זה היה שובר ומרסק את כל הדרך שבה הסרט מטשטש בין ההווה והעתיד".

אם יכולת לשאול היום את רונית שאלה אחת, מה היית שואל?

"מה הייתי שואל? הייתי אומר לה 'תבואי לראות'. אני לא מהאנשים שמנהלים שיחות עם המתים. זה לא סרט תיעודי על רונית. זה סרט שכתבתי בו תפקיד לרונית, עם תסריט. ייעדתי לה תפקיד שבדרך כלל, בקולנוע, שמור לגברים - תפקיד של דמות שעומדת מול הזמן, מול הטבע, מול המוות. במשחק תיאורטי לחלוטין, הייתי נותן לה את התסריט ושואל - 'את אוהבת את התפקיד הזה?'".

מה הדבר הכי מרגש שחווית במסע עם הסרט?

"לגלות את הסרט בחדר העריכה. אלה היו חמש שנים שבהן לא הפסקתי להתרגש. אחר כך, עוד לפני הבכורה של הסרט בקאן, עשיתי לו כמה הקרנות מקדימות והתגובות היו עוצמתיות מאוד. לגבי ההקרנה בקאן: רונית היא כוכבת הסרט, אבל גם אימא שלנו היא כוכבת שלו. היה רגע מיד אחרי הפרמיירה בקאן, שאימא שלי נעמדה ומחאו לה כפיים, ואז היא צירפה יד ליד ואמרה לי תודה בגוף שלה. ברגע הזה, זו לא היתה רק אימא שאומרת תודה לבן שלה, זו היתה דמות שלי שהודתה לי על האופן שבו סיפרתי אותה, על האופן שבו תיארתי אותה. זה היה רגע מאוד חזק, שלא חוויתי לפני כן".

מתוך "מחברות שחורות". באדיבות סרטי יונייטד קינג,
"זו לא היתה רק אימא שאומרת תודה לבן שלה, זו היתה דמות שלי שהודתה לי על האופן שבו סיפרתי אותה". מתוך "מחברות שחורות"/באדיבות סרטי יונייטד קינג

בנפרד מרונית, אלקבץ ביים את הסרט התיעודי המוערך "עדות" והפיק בין השאר את "לא פה, לא שם" המהולל. מאז "גט" לא יצר סרט עלילתי והוא מתמקד בהפקה, בהוראה ובמשחק - למשל בסדרה "הנערים".

האהבה שלו ושל רונית לקולנוע התפתחה באותו זמן, כשהוא היה נער והיא בתחילת שנות העשרים לחייה. "היתה לנו עסקה לא חתומה, שנעשה דברים יחד", הוא אומר. "למרות הפרשי הגילאים, היינו באותה נקודת מבט בדיוק, גם על החיים, גם על האמנות, גם על עצמנו, גם על מגדר. התחלנו לגור יחד והיה לנו טוב ככה, כיוצר וכיוצרת, כאח וכאחות, כחבר וכחברה, הרגשנו שאנחנו ממצים את עצמנו בתוך החיבור הזה. האמנות נתנה לנו הזדמנות להתקרב עוד יותר מהחיבור שכבר היה. הקולנוע סלל לנו דרך אחת אל השנייה וביחד החוצה".

רונית אהבה את צרפת וצרפת אהבה אותה. הסרטים הישראלים שלה זכו שם להערכה, והיא השתתפה גם בכמה סרטים צרפתיים. מאיפה הגיעה האהבה הזו?

"אני זוכר שהלכתי עם רונית בתל אביב והיא אמרה לי 'אני חייבת לצאת מפה'. ידענו כבר שאני הולך לנסוע לניו יורק, והיא אמרה לי שבלי קשר, היא חייבת לנסוע גם. לתחושתה, היא לא יכלה למצות את עצמה באמת בלי פריז. גם לשיאים שהגיעה בקולנוע הישראלי, היא לא היתה מגיעה בלי הניסיון בצרפת"

"אנחנו באים מבית מרוקאי. צרפתית היא שפה שאנחנו מכירים. כשאני הולך ברחוב ושומע צרפתית, אני מרגיש שאני נמצא בילדות שלי ובתוך השיחות של ההורים שלי. בפריז, כשאני במכולת ושומע מישהו שהמוצא שלו צפון-אפריקאי, אני שומע את המבטא של סבא שלי. גם לרונית היה את החיבור העמוק הזה, ולכך תוסיף גם את המשיכה שלה לקולנוע הצרפתי ולתיאטרון הצרפתי. זה לא שהיה לה קל בצרפת. היא היתה צריכה לעבור דרך חתחתים, אבל היה פתח בדלת שהיא היתה יכולה לעבור דרכו. זו כמובן רק הפרספקטיבה שלי. חבל שהיא לא כאן לתת את הגרסה שלה".

"ההורים שלנו הגיעו לישראל כמהגרים, והגירה היא גנטית, היא נשארת בתוך הדם. בסרטים שלנו רואים שאימצנו את זהות המהגר והמהגרת, והמשכנו את המסע הזה".

מתוך הסרט "מחברות שחורות"/פסטיבל קאן

כיום, אלקבץ היא כבר קונצנזוס בעולם הביקורת הישראלי. גם כי כמה מבקרים שהיו בכירים בתחילת דרכה כבר לא פעילים בימינו, גם כי מבקרים אחרים שינו לפתע את דעתם. בזמן אמת, התגובה הביקורתית ל"ולקחת לך אישה" היתה מעורבת. בצרפת גמרו עליו את ההלל. בישראל, לאחר בכורתו בפסטיבל ירושלים, הגוורדיה הוותיקה שפכה עליו את חמתה, וגם "מחברות שחורות" נותן לכך ביטוי.

"זה לא עניין אישי. זה עניין של זמן. לפני ש'ולקחת לך אישה' יצא, לא יכולת למצוא בקולנוע הישראלי ייצוג אמין, נאמן ורגיש לחיים של אישה מזרחית. לא מצאת, כי לא היו במאים מזרחיים ובטח שלא במאיות מזרחיות, וזה לא שהיום יש מיליון", הוא אומר.

"גם כשהיה ייצוג לנשים מזרחיות, זה היה בדמות מאוד ספציפית. תיארו אותן מתוך העיניים של ההגמוניה התרבותית הלבנה. אישה מזרחית היתה אישה מוכה או אישה בהיריון. לא היו סרטים על בורגנות מזרחית, על מורדת מזרחית. מבחינת המבקרים, ז'אן דארק היתה חייבת להיות לבנה, היא לא היתה יכולה להיות מרוקאית. אישה מזרחית לא היתה יכולה להגדיר מחדש את מושג החופש".

"מעניין לציין: כשהסרט יצא, שיבחו את סצינת הפתיחה שלו, אבל ברגע שהאישה המזרחית פתחה את הפה - הוא הפך מבחינת המבקרים לסרט אימה. מה היתה האימה מבחינתם? פתחון הפה של האישה המזרחית. כשהיא שותקת ועשרה גברים עומדים מעליה ואומרים לה 'תחזרי לבית של בעלך', זו היתה קלאסיקה. כשהיא פתחה את הפה - זו היתה בעיה. זה עניין של תפיסות".

"הסרט הוא רגע חשוב בתולדות הקולנוע הישראלי, כי האישה המזרחית לקחה מחדש שליטה על הסיפור שלה, וסיפרה אותו כפי שהכירה אותו וכפי שידעה אותו. מה שהפריע לרונית לא היה הביקורת הקולנועית. גם אני, כידוע לך, בחיים לא אעיר למבקר על השיפוט האמנותי. הפריע לה שמבקרים ביקרו את האותנטיות של הסרט, אפילו שלא היו להם את הכלים לעשות זאת".

"ספגנו הרבה אש לאורך השנים, וברור שרונית נפגעה. ברור שזה הזיז בה משהו, היא היתה אנושית. בצד כל זה, היא ידעה מה היא מביאה לעולם. היא הבינה מה התפקיד שלה וניסתה למלא אותו. היא היתה יותר משחקנית. המשחק והקולנוע היו תיבת התהודה שהיא בחרה להשתמש בה, ואני חושבת שהיא מילאה את הייעוד שלה באופן מוחלט, והיא ידעה את זה".

מתוך "מחברות שחורות". באדיבות סרטי יונייטד קינג,
"כשהסרט יצא, שיבחו את סצינת הפתיחה שלו, אבל ברגע שהאישה המזרחית פתחה את הפה - הוא הפך מבחינת המבקרים לסרט אימה". מתוך "מחברות שחורות"/באדיבות סרטי יונייטד קינג

כשרונית נפטרה, אורי קליין כתב כך: "את מאמרו היפהפה 'הפנים של גרבו', מסכם רולאן בארת בהשוואה בין גרטה גרבו לאודרי הפבורן שבה הוא קובע שפניה של גרבו הם רעיון, אלה של הפבורן — אירוע. ומה היו פניה של רונית אלקבץ בתוך דיכוטומיה זו? לדעתי, גם רעיון וגם אירוע. האירוע תם. הרעיון נמשך".

השאלה שלי אלייך, שלומי, היא - מה היה הרעיון הזה וכיצד הוא נמשך?


"הפנים של רונית באמת היו אירוע. היתה לה יכולת לשקף דרך המבט שלה את הזמן שהיא חיה בו באופן מוחלט. היה בנוכחות שלה משהו שקוף, שאיפשר לך לראות את כל מה שעבר דרכה. היא הצליחה להתריס כמעט נגד כל דבר ובכך יצרה את הכלי האולטימטיבי של האמנות - הביקורתיות. ואיפה זה מתרחש? לא אצל רונית עצמה, אלא אצלנו, כשאנחנו מתבוננים בה".

איך הקולנוע הישראלי היה נראה לו רונית נשארה בחיים והמשיכה לפעול בו?

"זו שאלה שאני עוסק בה הרבה. הנוכחות שלה חסרה לי מאוד, לאו דווקא כאח אלא גם כאיש קולנוע. הרי היא עשתה גם סרטים עם עוד במאים חוץ ממני, ותמיד מעניין לראות את הסרטים שהם עשו איתה ובלעדיה, לפני ואחרי מותה".

"לרונית היתה יכולת לספר את הגוף, את הקול, את ההיסטוריה, את המין, את הצבע, את הגיאוגרפיה. אני חושב שצריך כיום לאחד בין הרבה קולות שונים כדי לספר את הסיפור שרונית היתה מסוגלת לספר בשוט אחד. זו דרכו של עולם. היא עזבה מוקדם מדי. הייתי מת לראות אותה בסרטים חדשים ולראות לאן היא לוקחת את הקולנוע הישראלי, אבל היעלמות של קול ענק אחד גם משאירה מקום לאחרים ולאחרות לצמוח ולפרוח".

מתוך "מחברות שחורות". באדיבות סרטי יונייטד קינג,
"הפנים שלה באמת היו אירוע". מתוך "מחברות שחורות"/באדיבות סרטי יונייטד קינג

הדור הצעיר מכיר את רונית?

"כשאני הייתי נער, מיד נחשפתי לקולנוע שנעשה שישים-שבעים שנה לפני. היום, מה שקיים זה רק מה שקיים עכשיו. אני מתנדב בעמותת 'רואים רחוק', שחונכת בני נוער בפריפריה. רובם לא יודעים מי אני ולא יודעים מי זו רונית. אני מקווה ש'מחברות שחורות' יפתח מחדש את הספר הזה. אני חושב שהעריכה של הסרט מתכתבת עם הצורה שבה צורכים כיום דימויים".

איפה ויויאן אמסלם היום?

"לרונית ולי היו תוכניות בשבילה. רצינו לתת לה להתבגר, לראות מה קורה איתה ועם הבת שלה. איפה היא היום? היא מופיעה ב'מראות שחורות'. היא הפכה להיות שחקנית, ומשחקת את האישה שנתנה לה חיים, את רונית. מעניין אם אחזור אליה פעם, ואם כן - איך. אולי לא אחזור. יכול להיות שהדמות הזו אמרה את מה שהיתה צריכה להגיד".

"רונית ואני היינו ישות יוצרת. הסרטים שלנו, מה שרואים על המסך, זו תולדה של הדיאלוג שלנו; של המדובר והלא מדובר; של ההוויה, החלומות, הפחדים, הכעסים והאהבות שלנו, והאופן שבו הם התמזגו. לא יהיו סרטים חדשים של הישות הזו. הפרק הזה הסתיים. עשינו סרט לפני שבע שנים, 'גט', וזה היה הסרט האחרון שלנו".

4
walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully