ג'ון אוליבר מחייך גם כשהוא מדבר על הדברים הכי פחות מעוררי חיוך. המבטא שלו אמנם בריטי, אבל החיוך שלו אמריקני. מלא שיניים. מידבק. זה הפורטה שלו, להתעסק בנושאים כבדים ורציניים, אך לשמור על אווירה קלילה והומור בלתי מתפשר. הוא יכול לדבר על משבר האקלים, מגפת הקורונה והמלחמה באוקראינה - ועדיין האווירה בחדר תהיה נינוחה ומשועשעת. מילה מפתיעה אחת שנזרקת לחלל האוויר גורמת לו לעוות את הפרצוף, ולוותר לראשונה על החיוך. המילה הזאת היא "קולדפליי".
"בריטניה היא המדינה שהביאה לעולם את הביטלס, ואז הענישה את אותו עולם עם קולדפליי", כך תיאר בעבר את מכורתו האירופית. כשהלהקה השנואה עליו הופיעה במחצית בסופרבול, הוא קטל את המופע ותיאר אותו כ"סקס עם האורות דולקים". וכעת, בריאיון לקראת עליית העונה התשיעית של "השבוע שעבר", תוכניתו עטורת הפרסים ב-HBO (ובצמוד בישראל ביס, הוט וסלקום טיוי), הוא מגלה לראשונה שכריס מרטין וחבריו הודיעו על פרישה מעולם המוזיקה.
פרצופו של אוליבר מתמלא באושר אותנטי לרגע קצרצר, עד שהוא מבין שההודעה מדברת על שנת 2025. "מה? זה עוד שלוש שנים", אומר אוליבר בכעס משועשע, "להודיע 'אנחנו מפסיקים לעשות מוזיקה בשנת 2025' זה בסדר רק אם אנחנו נמצאים בדמדומי שנת 2024. אל תנופפו את זה בפני אנשים במשך שלוש שנים! אל תבטיח להפסיק בעוד שלוש שנים, זה לא הוגן! זה מרגיש קצת כמו רודן דיקטטורי שאומר שהוא יפרוש בעוד שלוש שנים. הרי כולם יודעים שבעוד שלוש שנים הוא יתנהג כאילו מעולם לא אמר את זה. לא שאני רוצה להשוות את קולדפליי לחבורה של דיקטטורים, אבל אתה יודע, אם זה הולך כמו ברווז…".
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
"השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר" עלתה לשידור בשנת 2014, כמין תשובה של ענקית הכבלים HBO ל"דיילי שואו" של קומדי סנטרל, התוכנית בה התפרסם אוליבר ככתב. במהרה, אוליבר יצא מהצל של תוכנית האם והפך את חצי השעה השבועית שלו ברשת הכבלים המפורסמת לשילוב מופלא של קומדיה ועיתונות חוקרת. למרות שאוליבר לא מגדיר את עצמו כעיתונאי ("אני קודם כל קומיקאי, ואחר כך גם קומיקאי"), התחקירים שלו הציגו לא פעם תוצאות שרשתות החדשות המסורתיות יכולות רק לחלום עליהן. "אפקט ג'ון אוליבר" הפך למונח מוכר באמריקה, לאחר שמספר קטעים בתוכנית שלו הגיעו לדיונים בוושינגטון, ואף הביאו לשינויי חקיקה.
בת צחוק עולה על פניו של אוליבר עצמו כשמדברים איתו על ההשפעה העיתונאית שלו. "אני חייב להפריך חלק מהמוסכמה בנוגע להשפעה שיש לתוכנית", הוא מבקש להצטנע בריאיון זום מביתו בניו יורק, "אנחנו לא מייצרים שינוי. למעשה כל מה שאנחנו באמת עושים זה מוסיפים עוד לחץ לסיפורים קיימים. בסופו של דבר אנחנו נותנים במה נרחבת לעבודה של הרבה אנשים שכבר עשו את העבודה וניסו ליצור שינוי. אנחנו זוכים ליותר מדי קרדיט על שינויים שאנחנו באופן אישי לא עשינו, כלומר חוץ מלפגוע לאנשים ברגשות או לפוצץ דברים מדי כמה זמן"
"רוב מה שאנחנו עושים נבנה על עבודה עיתונאית של אחרים. אנחנו כן דואגים לאמת את העובדות לפני שאנחנו מביאים לשידור, אבל בסופו של דבר אנחנו לא יכולים לקחת עליה קרדיט", מוסיף אוליבר, "אנחנו כן יכולים להפנות את תשומת הלב של אנשים לנושאים שיכול להיות שהם לא היו שמים לב אליהם, וזה כוח מדהים שיש לנו. יש לנו מזל גדול שאנשים מקשיבים לנו, אפילו שחלק מהנושאים די מדכאים. אבל אני לא בטוח שהיה לנו באמת קשר ישיר להישגים ששמנו נקשר אליהם. אני חושב שפשוט ניסינו לדחוף את הדברים ככל שיכולנו".
אגב דברים שניסיתם לדחוף, זה בסדר אם אני אשאל אותך שאלה קצת פטריוטית?
"בטח".
אני חושב שניסינו כבר הכל בישראל. ניסינו מלחמה, שחיתות, כיבוש, ראש ממשלה מואשם בשוחד שרץ לבחירות ארבע פעמים בתוך פחות משנתיים ומפסיד. ג'ון, מה עוד אנחנו צריכים לעשות כדי שתעשה עלינו "סיפור מרכזי" בתוכנית?
"זאת שאלה טובה! בהחלט יש לכם קייס, כפי שהצגת בצורה כל כך מדויקת. באמת לא יכולתי לבקש מכם לעשות יותר". (פורץ בצחוק)
אנחנו יכולים לנסות, תאמין לי.
"תראה, ישראל עסקה בהליך הדמוקרטי כל כך הרבה עד שהיא שחקה את המושג בשנים האחרונות. יש שלב בו הלהט הזה לדמוקרטיה הופך להתמכרות. נראה לי שאם תפחיתו קצת בכמות הבחירות במדינה זה יהיה סימן טוב לבריאות דמוקרטית מהצד שלכם".
רואה? הסגמנט כותב את עצמו.
"הבעיה היא שהיינו כל כך עסוקים בפוליטיקה הפנימית של ארה"ב בשנים האחרונות. זה יהיה נחמד לחזור ולדבר קצת על סיפורים בינלאומיים. אנחנו מחכים לזה בקוצר רוח לקראת השנה הקרובה. ישראל היא בהחלט מועמדת מאוד חזקה. (שוב פורץ בצחוק) לא יכולתי לבקש מכם לעשות יותר ממה שאתם כבר עושים".
ג'ון אוליבר מדבר עם וואלה! תרבות ועם עוד ארבעה עיתונאים בינלאומיים מביתו בניו יורק, שם הקליט את רוב התוכניות שלו בתקופת הקורונה. מאחוריו הקיר הלבן, אותו "חלל ריק" (The Void, באנגלית) שכיכב לצדו בתוכנית, בהיעדר קהל חי. "נאלצנו להפיק את התוכנית בצורה כאוטית לחלוטין במשך 18 חודשים", סיפר אוליבר, "כל אחד מהעובדים התחבר ממקום אחר. גם עכשיו, אחרי שחזרנו לאולפן ומופיעים מול קהל, יש עדיין הרבה אנשים מהצוות שלי שלא ראיתי מאז מרץ 2020. זה כמובן משפיע על התוכנית, שיש בה ערך לעבודה קולקטיבית של כולם".
על הקיר הלבן מאחורי אוליבר, שהפך לתפאורה הסטרילית של התוכנית במשך שנה וחצי, תלוי כעת ציור ילדים פשוט, שכנראה צויר על ידי אחד משני בניו של אוליבר ואשתו קייט. זו הצצה די נדירה לתוך החיים האישיים של אוליבר, ששומר בקנאות על הפרטיות של משפחתו. ברגע טהור של חוצפה ישראלית, אני מנסה לפגוע בפרטיות הזאת.
יש לי שתי בנות, בערך בגיל של הבנים שלך, ושמתי לב שנהיה לי קשה יותר ויותר לצחוק מחלק מהנושאים שעולים אצלך בתוכנית. קח למשל את משבר האקלים, זה נושא פשוט מדכא, בטח מאז שהפכתי להורה. משהו השתנה אצלך בגישה לתכנים האלה מאז שהפכת לאבא?
"זאת שאלה מעולה כל כך", עונה אוליבר, ואז שותק.
(אחרי כמה רגעים של שתיקה) יש לי שאלות אחרות אם אתה מעדיף.
(צוחק) "לא לא. אני פשוט חושב שאתה כנראה צודק. אין ספק שילדים קטנים משנים הכל. אם לפני יכולתי להיות אדיש במקצת לשבריריותו של העולם, לפתע יש לך הצצה אל הקרביים של העולם על כל חוסר ההוגנות שבו. לפתע, אפילו אם באופן אנוכי אתה רוצה להשאיר עולם טוב יותר עבור הילדים שלך, אתה נאלץ להתמודד עם כמה זה בכלל אפשרי. אני לא יודע אם זה משהו שאתה הרגשת".
ברור, וזה התחדד מאוד עם הקורונה.
זו הייתה הדאגה העיקרית מבחינתי במהלך המגפה. מצד אחד הייתי די שמח שהיו לי את הילדים לצדי כי הם דאגו להסיח את דעתי עד לגבול מסוים. מצד שני, הנוכחות של הילדים הפכה את הפאניקה להרבה יותר ברורה ומוחשית. זה הרגיש כאילו החיים כמו שאנחנו מכירים מתמוטטים, אבל אנחנו לא דואגים אחד לשני בדרך שהיית מצפה. חיכיתי לאיזה רגע של איחוד. תמיד דיברנו על איזו טראומה משותפת, כמו מגפה, שתגרום לעולם להתאחד יחד, אבל זה לא מה שקרה".
בשלב הזה קולו של אוליבר נשבר. החיוך נעלם מפניו, בזמן שדמעות חונקות את גרונו והכריחו אותו לשנות את הניגון בקולו. הוא עובר מצרור לבודדת. במקום לדבר בחופשיות ובמהירות כהרגלו, הוא שוקל כל מילה. לבסוף הוא מצליח לפלוט: "היו רגעים שזה היה קשה למצוא דרכים לצחוק על דברים, כאלה שהם כנראה כואבים במיוחד כשאתה מסתכל על הפרצופים הקטנים של הילדים שלך, שלא מבינים לחלוטין את הדברים שאתה מבין. זה הגיוני?"
מאוד הגיוני.
"עד כמה שזה היה קשה בשנתיים האחרונות, הרגשתי אסיר תודה על כמה מעט הם מבינים, כי מדי פעם אתה פשוט רוצה להישבר. כשהכל מסביב כל כך גרוע, אין דבר יותר מעודד מחוסר ההבנה המוחלטת של ילד. הדבר היחיד שהם יודעים זה שהם רעבים או שהם רוצים לשחק איתך או שהם רוצים לרקוד. יש שמחה כל כך לא מורכבת בזה. מצאתי חתיכות קטנות כאלה של ילדותיות, שממש היו מצילות חיים מבחינתי. כן מצאתי עצמי צוחק עם הילדים המון בשנתיים האחרונות, פשוט לא צחקתי על העולם, אלא מקולות מטופשים שעשינו. אני חושב שיש בזה מוסר השכל. זה מצלצל דומה עם הניסיון שלך?
לגמרי, אבל לי אין בבית ארון מלא בבובות ופרופס של תוכנית כבלים גדולה כדי לשחק עם הילדות.
(צוחק) "אתה יודע? כשהיינו תקועים בבית, והרשת הייתה שולחת לי הביתה דברים עבור התוכנית, כמו הפוסטר האירוטי של החולדות, אני זוכר שפתחתי את זה ובן ה-4 שלי הגיע ושאל: 'אבא, מה זה? מה החולדות האלה עושות אחת לשנייה?'. ואני עניתי: 'זו לא הדרך שבה אנחנו הולכים לנהל את השיחה הזאת'. (צוחק) אין דרך נכונה להתחיל ולעשות את ה-שיחה על סקס עם הילדים שלך, אבל אין ספק שזו הדרך הלא נכונה".
התוכנית "השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר" מחזיקה בשיא ייחודי, לאחר ש-HBO הכריזה ב-2016 כי התוכנית שהקדיש אוליבר לדונלד טראמפ היא "פיסת התוכן הנצפית ביותר בתולדות הרשת". זה קשור כמובן לשיטת ההפצה של התוכנית, שמפרסמת את הסיפור המרכזי שלה בחינם באינטרנט במקביל לשידור הטלוויזיוני. את הקטע על טראמפ למשל ראו מעל ל-85 מיליון בני אדם דרך יוטיוב ופייסבוק - בתוך פחות מחודש.
למרות הערך הקומי, והרייטינג שנלווה לו, ג'ון אוליבר ממש לא מתגעגע לטראמפ. במקביל הוא מביט בצער על האי בו נולד, שם עדיין שולט בוריס ג'ונסון, מי שאוליבר מזהה כטראמפ הבריטי. "אני אזרח אמריקאי ונמצא פה כבר 16 שנים, אבל יש איזה גן בריטי דומיננטי שאי אפשר להסיר, שיבלוט אצלי עד שיטמנו אותי בקבר בריטי. מה שקורה עכשיו באנגליה לא מפתיע אותי. זה פשוט מי שהוא (בוריס ג'ונסון - ע"ס), אבל זה אבסורד. הייתי אומר שאנחנו בדרך לנקודת הסיום הטבעית שלו, אבל למען האמת אני לא בטוח שזה הסוף. זו פשוט עוד מדרגה של שפל, וזה כנראה מה שקורה כששקרן פתולוגי ונרקיסיסט ממונה לתפקיד ראש הממשלה. זה מדהים. אם הוא יחמוק מעונש על ההתנהלות שלו בקורונה, ואין שום סיבה להאמין שהוא לא, אז מפחיד לחשוב מה יהיה הצעד הבא שלו. קראתי שהוא שר את 'I Will Survive" לצוות התקשורת שלו. הוא הפך את עצמו לגלוריה גיינור. אז לפחות אנחנו יודעים שהוא מתייחס לעצמו ברצינות הדרושה".
לא נראה שאתה מצנזר את עצמך כשאתה מדבר על אף אחד, וזה משהו שהוא מרענן אצל מנחה של טוק שואו, בין אם הוא מגדיר את עצמו כקומיקאי או עיתונאי. נהיה יותר קשה להביע דעה בטלוויזיה ובקומדיה עם מה שקורה עם "תרבות הביטול"?
"אפילו לא קצת. אני באמת לא יודע על מה אנשים מדברים כשהם מדברים על תרבות הביטול. זה מונח שהשתמשו בו כל כך הרבה עד שהוא כבר לא אומר שום דבר. אנשים מדי פעם מבלבלים בין 'ביטול' לבין 'ביקורת'. אני לא בטוח כמה זה אמיתי. זה מרגיש מלאכותי. אני לא מקדיש לזה רגע של מחשבה".