בהערכה שלא מסתמכת על כלום מלבד תחושה אישית, משהו כמו 90 אחוז מהסדרות שמגיעות לטלוויזיה מבוססות על חומר מקור אחר. ספר, נובלה גראפית, פודקאסט, סדרה/סרט ישנים, או כמו במקרה של "להמציא את אנה" (Inventing Anna), שעולה היום (שישי) בנטפליקס - כתבת מגזין. קורה שסדרה טובה במיוחד מעוררת רצון לבדוק גם את היצירה שעליה היא מבוססת, אבל המקרה של "להמציא את אנה" שונה: לראשונה בחיי רציתי לעצור את הצפייה ולקרוא את המקור, פשוט כדי לנקות את הכמות האדירה והמתישה של רעשי רקע ומריחות שהמיני-סדרה החדשה משיתה על סיפור מעניין.
ויויאן קנט (אנה קלאמסקי, "ויפ") היא עיתונאית במגזין "מנהטן", שעולה על רעיון מרתק לכתבה ומנסה לשכנע את העורכים שלה לאפשר לה לכתוב אותה: צעירה בת 25 המתקראת אנה סורוקין או אנה דלבי (ג'וליה גארנר הנהדרת, "אוזרק", במבטא רוסי/גרמני/בוראטי מוזר) נעצרה והוגש נגדה כתב אישום אדיר ממדים על הונאה, זיוף ושלל סעיפים נוספים. היא התחזתה ליורשת עשירה מגרמניה שרק מחכה לכספי קרן הנאמנות שלה, וריצפה את דרכה בזיוף צ'קים ואישורי העברות בנקאיות. לא זאת בלבד שאנה הצליחה להשתחל אל החברה הגבוהה בניו יורק, אלא להפיל ברשתה גם כמה מגופי הפיננסים הגדולים בעיר ומלונות יוקרה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
"היא כל מה שרע באמריקה כיום", אומרת התובעת לסנגור של אנה (אריאן מואייד, "יורשים") על מרשתו בפרק הראשון, מסמנת את הלך הרוח של הסדרה: תרבות של העמדות פנים ריקות שמסתירות את האמת, את המהות. המוטיב הזה נוכח כבר בפתיח - עשרות צילומי אינסטגרם מסוגננים של דמויות הסדרה יוצרים את קולאז' פניה של אנה סורוקין. בהמשך, אחת מחברותיה של אנה, שנעקצת על ידה במהלך חופשה חלומית ויקרה, מנציחה את הפסאדה של האירוע הטראומטי בתמונות מחויכות ושקריות באינסטגרם. לאורך הסדרה אנה מתרועעת עם מרטין שקרלי (שהונה משקיעים ונשלח לכלא ב-2018) ובילי מקפרלנד (יוזם פסטיבל פייר, שאף הוא הונה משקיעים ונשלח לכלא באותה שנה, וזכה לסרטי דוקו על מזימותיו בנטפליקס ובהולו). במילים אחרות, הסדרה מותחת קו ברור בין תרבות השופוני לאווירה שאיפשרה לאנה ולשכמותה לעשות את מה שעשו.
האירוניה המרה היא ש"להמציא את אנה" עצמה סובלת מאותה בעיה של הגיבורה: רעש וצלצולים המחפים על מעט מאוד, רושם ראשוני מצודד שקורס ככל שההיכרות עמה מתפתחת. בשלביה הראשונים הסדרה סוחפת בכל החזיתות: הן בנסיונות העיקשים של ויויאן להשיג מידע באמצעות פרקליטה של אנה, מלחמותיה עם העורך שלה והסיוע שהיא מקבלת משלושה כתבים שלכאורה עבר זמנם וחולקים איתה חלל במערכת; והן כשאנחנו נחשפים אט אט אל מעלליה של אנה. אולם "אט אט" הוא ביטוי המפתח. עם כל פרק שעובר, "להמציא את אנה" ממחישה שאין לה שום יכולת או רצון להבחין בין עיקר לטפל. העונה כולה מונה תשעה פרקים (כולם נשלחו מראש לביקורת) שרובם חוצים את השישים דקות, ולפעמים גם מגיעים ל-75 ו-82 (!) דקות. התחושה המנקרת שזה סיפור שיכול היה להסתכם בארבע שעות גג, בהערכה נדיבה, והניקור הזה הופך להלמות פטיש ככל שהיא מתקדמת.
"להמציא את אנה" חוקרת כל נתיב וכל סמטה במסעותיה של ויויאן ומציגה את הזווית של כל מי שאנה אי פעם אמרה לו שלום, או זו לפחות התחושה. כל אחד מאלה חווה את אנה קצת אחרת, אבל בסופו של דבר זו אותה גברת בשינוי אדרת, תרתי משמע: אנה נראית ומרגישה כמו מישהי עם הון עתק, היא חיה במלונות ומחייבת הכל על חשבון החדר, היא נדיבה בטירוף - עד שמתברר שהיא לא באמת משלמת על שהותה ולפעמים הם - אלה שיכולים להרשות לעצמם - נדרשים לעזור לה להיחלץ.
הסדרה מנסה לרענן את הלופ בכך שהיא מספרת לנו את סיפוריהן של דמויות המשנה האלה, אך רובן המכריע פשוט לא מצדיק את מספר דקות המסך שמוקדש להן. למי אכפת שאחת מהן רוצה להיות קולנוענית ושאחר מוגלה למגרש הסקווש המרוחק במועדון היוקרתי שלו? אף על פי כן, כל אחת מהן זוכה לפחות לפרק שלם משל עצמה, עם ליהוקים של כמה שחקנים שחייבים לקבל את ליטרת הבשר שלהם, כמו אנתוני אדוארדס ("ER") ולאברן קוקס ("כתום זה השחור החדש"). לכל אחת מהדמויות האלה יש דברים שונים לספר על אנה, רק שהדברים האלה הם בדיוק אותו סיפור, וכמעט בלי הבדלים בפרשנות ובמסקנות שעולות ממנו.
גם דמותה של ויויאן עצמה לא מושיעה. העיתונאית שכתבה את הכתבה במציאות היא ג'סיקה פרסלר (שגם כתבה את זו שהסרט "נוכלות בלי חשבון" מבוסס עליה). כתב העת האמיתי שבו היא פורסמה היה "ניו יורק מגזין". הסדרה משנה את הפרטים האלה - ורבים אחרים - כדי לאפשר לעצמה חירות יצירתית. וכך ויויאן מקבלת עלילת רקע שהקשר בינה ובין המוטיבים המרכזיים קלוש להפליא. היא בהיריון כך שהשעון מתקתק, היא מוכרחה לגאול את שמה המקצועי, בינה ובין העורך שלה יש דם רע וכן הלאה. נדמה שזה נחמד, אפילו סוחף, עד שמתברר גם כאן שהסיפור מסתובב סביב זנבו - עוד הסחת דעת מיותרת ומשתרכת בזמן שהכל עומד במקום. או זו לפחות התחושה.
אלא שכסדרה העוסקת במה שהיא עוסקת, תחושה היא לב העניין ב"להמציא את אנה". היא הומה מקישוטים המוכרים מסרטי עוקץ, כמו מסכים מפוצלים, הילוכים איטיים ובאופן כללי עריכה קצבית. היא מלאה מונטאז'ים שבמקום לחסוך בדקות רק מורחים אותן. הבנו, את גולשת באינסטגרם ועושה לייקים לכל התמונות, אלוהים, למה צריך עשרים שניות כאלה?
ובמשך כל הזמן הזה, בעוד "להמציא את אנה" מסתגננת ותועה הלאה לאורך פרקים ארוכים, היא לא מצליחה לפענח את הגיבורה שלה. זה הכישלון הגדול ביותר של הסדרה. למעשה, ככל שלמדים על אנה יותר ככה היא נעשית תמוהה יותר. יומרנית, נרקיסיסטית, חיה בהכחשה, קוראת לאחרים "בייסיק ביץ'" וכורה לעצמה את הבור. מצד אחד היא חכמה מספיק כדי לרתום לטובתה כמה מהאנשים החזקים ביותר בניו יורק, ומצד שני היא שוב ושוב (כי כזכור, זה אותו סיפור כל הזמן) נוהגת בטיפשות שלא תיאמן. אז מה הקטע שלה? מיהי מאחורי העמדת הפנים? האם יש לה בעיית אישיות? האם היא עצמה בכלל יודעת? אלה שאלות שבפני עצמן אמורות לעורר עניין, ולקראת סוף העונה אפילו עושות את זה קצת, אבל גם אז בצורה שרחוקה מלהשביע רצון.
כי הסדרה מוסיפה חטא על פשע: אם רוב הזמן האמפתיה של "להמציא את אנה" נתונה לאנה ולקורבנות שלה שווה בשווה, בסוף זה משתנה בבת אחת - הסדרה פשוט בוחרת בצד של אנה. מאחר שהיא כושלת לפצח את הדמות שמתנוססת בשמה, היא גם לא מצליחה לשדר לצופים את הסיבות לבחירה הזו. בלי לחשוף פרטים עלילתיים - הפרק האחרון מביא את העניין הזה לשיאים של גיחוך. שאר הגיבורים פשוט הופכים למעין עבדים נרצעים של אנה, והכי מקומם - במקביל הסדרה פשוט שמה ללעג את אחת הקורבנות שלה.
"להמציא את אנה" היא הסדרה השנייה בהפקת שונדה ריימס תחת החוזה עתיר המיליונים שלה עם נטפליקס, אחרי "ברידג'רטון" הנהדרת. אך בניגוד לשאר מפעלותיה מהשנים האחרונות, כמו אותה דרמה תקופתית או "המדריך לרוצח", הפעם מדובר בסדרה הראשונה מזה עשור, כלומר מאז "סקנדל", שריימס יוצרת וכותבת בעצמה. בהתחשב ברקורד המוכח של מפיקת-העל, מפתיע להיווכח עד כמה היא כושלת להבין מה עובד בסדרה החדשה ומה לא. ואם רוב הזמן במהלך הצפייה עוד אפשר להתנחם בשובלים של הסיפור המסקרן שמאחורי הרהב המנופח, הבחירה השערורייתית שבסופה היא ההמחשה הניצחת לאובדן הדרך המוחלט שלה.
אפשר רק לברך על כך שאותה קורבן, שתיאלץ לראות כאן את בת דמותה הטלוויזיונית הפאתטית, תזכה לספר את הצד שלה בעזרת פרויקט שלינה דנהאם ("בנות") מפתחת עבור HBO. גם לא מופרך לשער שהוא יהיה מוצלח יותר מ"להמציא את אנה".