הוריו של ארי פולמן נשלחו למחנות באותו שבוע כמו אנה פרנק. לאורך ילדותו וגם בהמשך חייו, הוא גדל על סיפורי זוועות מהשואה. "דברים שלא הייתי צריך לשמוע, בגיל צעיר מדי", אמר על כך. במשך שנים הוא גם ניסה להתרחק מהסיפור הטרגי של הילדה שלא שרדה את הזוועה, אבל עכשיו נסגר המעגל - בסוף השבוע האחרון הגיע לאקרנים "איפה אנה פרנק" פרי עטו, המתבסס באופן חופשי על היומן הכי מפורסם מן התקופה.
הסרט ערך את הקרנת הבכורה שלו במסגרת הבחירה הרשמית של פסטיבל קאן לפני כשנה, והפצתו אצלנו התעכבה בגלל הקורונה. בסופו של דבר, הוא עלה כאן ביום העצמאות הלאומי, ופולמן מגדיר את עלייתו כיום העצמאות שלו מן ההפקה הזו, עליה עבד במשך כמעט כעשור. "עברתי הרבה דברים בחיים המקצועיים שלי", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות, "אבל שום דבר לא היה קרוב למה שעברתי עם הסרט הזה. בתום הצפייה בו, אימא שלי אמרה לי שהוא מקסים ויפהפייה, אבל אז הוסיפה - 'העשייה שלו לקחה לך כפול זמן מהשואה עצמה, אז אחרי כל כך הרבה השקעה, מוטב שהיה יוצא סרט מוצלח'".
בשלב זה, פולמן פותח את לבו ומספר לנו משהו שלא סיפר בראיונות קודמים איתו. "ההקרנה הפרטית הראשונה של הסרט היתה לפי שנה, בבית קולנוע בפריז. ישבתי שם עם המפיקים והמפיצים הצרפתים, ובשלב מסוים פשוט התחלתי לבכות, והם יצאו מן האולם ועזבו אותי לנפשי. ישבתי שם עשרים דקות לבד עד שיצאתי. לא האמנתי שאני רואה את הסרט הזה גמור. פשוט לא האמנתי שזה קורה".
עוד בנושא:
זה הסרט שאנה פרנק היתה ראויה לו: הביקורת המלאה שלנו על הסרט
על פניו, הסחבת סביב הסרט מפתיעה. הרי תעשיית הבידור אוהבת סיפורי שואה, ואנה פרנק היא אייקון השואה הגדול מכולם. נוסף לכך, פולמן הפך בזכות "ואלס עם באשיר" לקולנוען הישראלי המוכר והמוערך בעולם. לאור כל זה, אפשר היה להניח שהפקת הפרויקט תהיה קלה יחסית, עד כמה שמשהו יכול להיות קל בימינו.
"חשבתי שהפקת הסרט תיקח ארבע שנים. בסוף זה לקח יותר מפי שניים מזה", אומר פולמן. "חשבתי שייקח לי זמן סביר להשיג לו מימון. התבדיתי. המחשבה הזו התגלתה כקשקוש מוחלט. לא יכולתי לדמיין שההפקה תהיה כל כך קשה, אבל כבר לא יכולתי לצאת ממנה. כשהתחילה הקורונה, גם איבדתי תחושה של זמן, והרגשתי שזה לעולם לא ייגמר. הילדים שלי גדלו לתוך הסיפור הזה, הם לא כל כך מכירים את המציאות בלי שיש את הפרויקט הזה ברקע".
הפרויקט התקשה לפרוש כנפיים, בגלל שהוא עוף נדיר בשמיים. עם תקציב של כעשרים מיליון יורו, זה אחד הסרטים היקרים שאי פעם נעשו בידי במאי ישראלי. נוסף לכך, הוא סרט אנימציה שפונה גם לילדים וגם לבוגרים, בלי חיות מדברות ועם תכנים מורכבים ורגישים, וגם זה חריג בנוף.
בשלב מסוים, כשלא הצליח להשלים את המימון הנדרש, פולמן עצר ויחד עם דוד פולונסקי יצר רומן גרפי על פי היומן של אנה פרנק. התוצאה היה מופתית, תורגמה ל-26 שפות ונמכרה ב-1.8 מיליון עותקים. "זה מה ששיכנע מפיקים ומפיצים שאולי יש פה משהו, ואז הסרט התחיל לזוז", אומר הבמאי.
הנובלה הגרפית היתה מבוססת באופן ישיר על היומן המקורי, ולא הוסיפה לו דבר. הסרט אינו כזה. קודם כל, הגיבורה שלו אינה אנה פרנק, אלא קיטי, מי שהיתה חברתה הדמיונית.
קיטי מתעוררת לחיים במציאות העכשווית, וכיאה לשם הסרט שואלת איפה אנה פרנק. התשובה היא - בכל מקום וגם בשום מקום. העולם הפך אותה לסמל אוניברסלי, אבל הפולחן של דמותה מתמקד במילותיה היפות ובקתרזיס הרגשי שהסיפור שלה מציע, ומתעלם ממה שהיה הציווי האמיתי שלה. צוואתה המוסרית היתה שנעשה הכל לדאוג לרווחתם של כל ילד וילדה בעולם, ומיותר לציין שהאנושות העדיפה לדלג מעל החלק הזה ביומן שלה.
בהמשך לכך, מתחת לאפם של המבקרים בבית אנה פרנק, מסתובבת ברחובות אמסטרדם ילדה במצוקה, בת למשפחת פליטים אפריקאית שהרשויות עומדות לגרש. קיטי פוגשת אותה, וכיאה להיות מצפן מוסרי, מחליטה לפעול מיידית. היא לוקחת את היומן הקדוש כבן ערובה עד שהעולם יתפכח ויחליט לפעול לפי המורשת האמיתית של אנה פרנק, ולמנוע את הגירוש.
היו מי שמיהרו לשלוף את קלף ה"אסור להשוות" ולטעון כי פולמן משווה כאן בין השואה ומשבר הפליטים. זה לא נכון - הוא בסך הכל מתנהל בהתאם לאג'נדה ההומניסטית של אנה פרנק, שביומנה כתבה לא רק על המצב המסוים שלה ושל משפחתה, אלא גם על האנושות ועל ההיסטוריה בפרספקטיבה רחבה; ושל אביה אוטו, שהשתמש ברווחי מכירות היומן כדי לקדם מטרות הומניטריות מסביב לעולם. הבמאי התייחס לכך מיד לאחר בכורת הסרט, במסיבת העיתונאים הרשמית שלו שהתקיימה בפסטיבל קאן. "חלילה לא אשתמש במושג 'השוואה', הבהיר בתגובה לשאלה של עיתונאי הולנדי. "זה עלול לשחק לידי קיצוניים, שיעשו בכך שימוש לרע. יש לכם משימה חשובה מאוד כעיתונאים - להבהיר שאסור להשוות ושאין כאן שום השוואה, אחרת ייקחו את זה למקום לא נכון. איך אפשר להשוות בין רצח עם למשהו אחר? אני בעצמי בן של שורדי שואה, למה שאשווה אותה למשהו שקורה עכשיו. לא אעשה זאת לעולם".
קרן אנה פרנק היא מי שפנתה לפולמן לעשות סרט על פי היומן, שכבר זכה לשלל עיבודים קולנועיים, שהראשון והמפורסם שבהם יצא כמה שנים בלבד לאחר פרסום הטקסט המקורי. "אם הם היו אומרים לי לעשות עיבוד ישיר של היומן, לא הייתי עושה את זה", אומר פולמן. "הם אמרו לי 'תעשה משהו חופשי לחלוטין', ורק בגלל זה הסכמתי. בשביל מה צריך לעשות עוד עיבוד של היומן? מי צריך את זה?"
"הדילמה הכי גדולה שלי בזמן העשייה היתה שאלה פשוטה - למה? למה לי לעשות סרט על השואה? זה כל כך חזק בחיים שלי, למה לי להתעסק בזה עוד? שאלתי את עצמי מה עוד אני יכול לספר".
אם היית יכול לשאול את אנה פרנק שאלה אחת בזמן העשייה, מה היית שואל?
"הייתי שואל אותה אם בכלל לעשות את הסרט. היא היתה אומרת שעולם הדימיון שלה אפילו עוד יותר צבעוני מהסרט. אני לא חושב שהיא מלכתחילה היתה מתחברת לעשייה באנימציה. היא העריצה סרטים הוליוודיים עם כוכבים וכוכבות בשר ודם. מבחינתה, אנימציה זה לילדים".
מאיזה גיל אפשר לדעתך לראות את הסרט?
"תשע, עשר. מבחינתי זה קודם כל סרט לילדים. הוא יוצא בארץ בגרסה באנגלית ובגרסה בעברית, ואני מקדם בעיקר אותה. הדיבוב ליגה. תציין בבקשה את העבודה שעשה במאי הדיבוב שרון כהן".
מה תגיד להורה שיאמר "למה לי לקחת את הילד לסרט שואה עכשיו? זה כבד".
"מה זה כבד? זה לא כבד. הסרט ממחיש שאנה היתה אישיות מורכבת ועגולה. היא היתה כל כך חכמה ומוכשרת. היא היתה מצחיקה ברמות, ולפעמים קצת קלפטע. היא ידעה לזהות את כל החולשות של המבוגרים, ולהיכנס בהם. הסרט הזה מביא אותה כפי שהיתה - ילדה עם חלומות, מחשבות ואהבות לא ממומשות. התכנים עצמם הם תכנים קלאסיים של התבגרות. כן, מן הסתם יש פה גם מוות, אבל נעזרנו במיתולוגיה היוונית כדי למצוא גם לזה פתרון יצירתי".
"מבחינתי, 'איפה אנה פרנק' הוא לא סרט שואה. 'רשימת שינדלר', 'הבן של שאול' ו'הפסנתרן' - כן סרטי שואה. הסרט הזה? לא. ארבעים אחוז ממנו קורה בזמן המלחמה, אבל אני לא מצליח לראות בזה סרט שואה. זה סרט התבגרות של שתי בנות. זה סרט על היחסים ביניהן ועל היחסים של אנה עם העולם, עם המשפחה שלה והחיים שלה במסתור, כשהיא נאלצת לחלוק חדר קטן עם רופא שיניים מבוגר ממנה בהרבה".
מה הילדים שלך אמרו על הסרט?
"מה זאת אומרת מה הם אמרו על הסרט? הם חלק מהסרט. הם היועצים שלי לאורך כל הדרך. התייעצתי איתם תסריטאית לגבי הכל, והבת שלי הגתה את אחד הפתרונות העלילתיים המרכזיים. ספגתי מהם הרבה הקנטות, אבל זה היה כיף".
במובן מסוים, "איפה אנה פרנק" הוא סגירת מעגל. גם הסרט הראשון שלך, "קלרה הקדושה", אותו ביימת עם אורי סיוון, עסק בגיל ההתבגרות. אלא שאז הייתם בחורים צעירים שיצאו מהחוג לקולנוע, ועכשיו אתה כבר עם שיער שיבה.
"כשאתה עושה סרט ראשון, אתה במאבק מול כל העולם. נאבקתי אז באנשים שהיום הם בגילי. מזל שהיה לי את אורי בצידי, כי העולם ראה בי לא יותר מאשר ילד קטן".
"בסרט הראשון שלנו, כל מה שצילמנו - נכנס, חוץ אולי מאיזה שוט של יבגניה דודינה רוקחת ריבה. כשאתה עושה סרט שני ושלישי ורביעי וחמישי, הציפיות והתנאים הם אחרים. אני מתבייש להגיד כמה ימי צילום עפו מ'כנס העתידנים', הסרט הקודם שלי".
גם ב"איפה אנה פרנק" היתה לא מעט עריכה, כולל בשלב התסריט. לא נספר כמובן מה קורה בסופו, אבל נאמר שהיה לו במקור סוף אחר.
"כחלק מן המורשת של אנה פרנק, היו הרבה ילדות באזורי מלחמה שהשוו אותן אליה. בזמן המצור על סרברניצה בבוסניה היתה ילדה שזכתה לכינוי 'אנה פרנק הבוסנית'", מספר פולמן. "כל יום היא העלתה דף יומן לאינטרנט. יום אחד נחת אצלה מסוק בכפר ולקח אותה לפריז. ראיינו אותה שם לטלוויזיה ושאלו אותה בסוף ' מה יקרה איתך'? והיא ענתה 'אני אמות כמו אנה פרנק'. אמרו לה 'אוקיי, כל הכבוד' והטיסו אותה חזרה לכפר. לא הצלחתי לקבל גרסה רשמית לגבי מה שקרה לה בסופו של דבר.
"בהשראת הסיפור המזעזע הזה, כתבתי מערכה אחרונה שיש בה משחק ריאליטי, 'מי תהיה אנה פרנק הבאה?' מטיסים ילדות מאזורי מלחמה ואז מחזירים אותן לשדה הקרב. כשהמפיץ הצרפתי שמע את זה, הוא אמר לי 'השתגעת לגמרי? אם אתה כותב את זה ככה, הסרט בחיים לא יקרה'.
הסרט המפורסם ביותר שלך, "ואלס עם באשיר", מבוסס על החוויות שלך מן המלחמה בלבנון, שממש בקרוב נציין ארבעים שנה לתחילתה. מה אנה היתה אומרת על המלחמה הזו?
"שהיא חסרת תכלית. זה מה שהיא היתה אומרת על כל מלחמה. מה אתה אומר כשאתה רואה את המלחמה באוקראינה? אנה היתה שואלת איך העולם לא למד.
"בטקסט המקורי, אנה מדברת על הטיפשות על המלחמות, על חוסר התכלית. המשפטים החשובים שלה הם לא כל מיני אמרות שפר אופטימיות, אלא הרהורים על עולם המבוגרים, שעם כל השכל שיש בו משקיע את כל המשאבים שלו בשביל לייצר נשק שהורג עמים".
מה דעתך על השערורייה סביב התחקיר החדש שטוען כי מי שהסגיר אותה לנאצים היה יהודי?
"זה לא מעניין. לבוא ולחפש היום מי הסגיר אותה - זה לא מעניין. בהתחלה זה העסיק גם אותי, וחשבתי אפילו שזה יהיה חלק מהסרט, אבל הבנתי שאין בזה טעם. יש כל כך הרבה חשודים אפשריים. כל כך הרבה כיוונים. כל כך הרבה עובדי מחסן שאולי היו קשורים לזה. זה סתם להאשים באפלה".
איך זה שלסרט אין הפצה בגרמניה?
"זה המקום היחיד בעולם שבו אין לנו מפיץ. לגרמנים יש יותר ידע על השואה מכל אחד אחר, אבל מבחינה רגשית הם מתייחסים לזה כאילו אתה פותח פרק בתורה וקורא על עוולה שבני ישראל עשו למואבים. אין להם שום קשר רגשי. מצד אחר, אנחנו לא חפים מזה בעצמנו, אז לבקר רק את הגרמנים - זה גם לא נכון".
אתה יודע שבפעם הראשונה שההצגה על פי היומן עלתה בגרמניה, ישבה גרמנייה בקהל והתייפחה "את הילדה היהודייה הזו לפחות היה צריך להציל".
"וואו, איזה משפט מטורף. משפט שמנציח את תורת הגזע באופן טוטאלי, ועוד לשמוע את זה מגרמנייה".
אתה חושב שגם בעוד חמישים שנה נמשיך לדבר על אנה פרנק ועל השואה?
"על אנה פרנק אין ויכוח. היא אייקון נצחי. על השואה? אני לא בטוח".
זה לא סותר?
"לא. אנה היא לא אייקון יהודי. היא אייקון אוניברסלי. עד לפני עשר שנים אפילו לא הזכירו בבית אנה פרנק שהיא יהודייה. היא אייקון של ילדה שנקלעה למלחמה, כתבה יומן מדהים והפסיקה לכתוב אותו, בלי שיהיה כתוב בו למה הפסיקה ומה קרה בשבעת החודשים האחרונים לחייה. בונ'ה אבנר, בוא לא נעשה מהריאיון הזה שיחה מדכאת עד מוות על השואה".
טוב, אז אפשר לשאול על בדיחת הפלוצים בסרט? אני יודע שזה מופיע גם ביומן המקורי, אבל למה דווקא בזה השתמשת?
"זה היה במקור, זה התאים לאנימציה, וזה מבטא את ההוויה של הבית. לא חשבתי על זה פעמיים".
כמו בסרטים קודמים שלך, גם כאן הפסקול משחק תפקיד מרכזי, כשהפעם כתבו אותו קרן או; ובן גולדווסר, חצי מהצמד MGMT.
"אני באופן כללי מאוד רגיש לסאונד, ומייחס הרבה חשיבות למוזיקה. הרי למה קוראים לזה קולנוע? הקול חשוב כמו התנועה. בהרבה סרטי אנימציה, מגיעים לפסקול כבר בסוף, כשנגמר התקציב וכבר אין לזה כסף. אני עובד על הפסקול כבר מתחילת הדרך. המוזיקה משפיעה על העשייה עצמה, ולא רק על הסיום של העריכה. מקס ריכטר כתב את הפסקול של 'ואלס עם באשיר' ושל 'כנס העתידנים' עוד לפני שהתחלנו לעבוד על האנימציה, וכך זה היה עם קרן ובן גם הפעם. הם נכנסו לתהליך מוקדם מאוד".
כשהתחלת לעשות קולנוע, דמיינת שבבוא היום יהיו מאחוריך שלושה סרטי אנימציה באורך מלא?
"לא דמיינתי כלום, רק רציתי לעשות סרטים, זה הדבר היחיד שרציתי. החיים לקחו אותי לכיוון הזה, ובאנימציה מצאתי משהו שמאוד מתאים לי. כשאתה עושה סרט לא באנימציה, כל הזמן יש דילמה כמה רחוק אתה יכול ללכת. באנימציה אין את זה. היא מטשטשת את הגבולות בין מציאות לדמיון ואפשר ללכת כמה רחוק שרוצים. זו שפה שמאוד נוח לי איתה".
גם עם ראיונות כבר נוח לך?
"זה מאוד קשה לי, בטח כשזה סביב השואה. קשה לי עם החשיפה. כשתהיה עליי כתבה בטלוויזיה, אני אלך לים, וגם לא אקרא טוקבקים. הכי טוב להתרחק"