כשבעים שנה לאחר שהיומן שלה התפרסם לראשונה, המורשת של אנה פרנק פופולרית מתמיד. לפני כמה חודשים הגיע לנטפליקס להיט הולנדי טרי (ומחריד) שהציג את קורותיה דרך סיפורה של חברתה הטובה ביותר; ובדיסני פלוס עובדים כרגע על סדרה חדשה, שכמיטב המסורת של "רשימת שינדלר" לא תתמקד בקורבן היהודי, אלא בנוצרים שניסו להציל אותה.
לא ברור מתי הסדרה תעלה, אבל בינתיים עלה לאולמות אצלנו "איפה אנה פרנק", סרט אנימציה של ארי פולמן, מי שבזכות עבודת האנימציה הקודמת שלו, "ואלס עם באשיר", הפך לקולנוען הישראלי המוכר והמוערך בעולם. הסרט ערך את בכורתו כבר לפני כשנה במסגרת הבחירה הרשמית של פסטיבל קאן, והפצתו התעכבה בשל הקורונה.
פולמן כבר השתמש בעבר ביומן כמקור השראה. יחד עם דוד פולונסקי, הוא יצר בהשראתו נובלה גרפית, שפחות או יותר התבססה באופן ישיר על המקור. "איפה אנה פרנק", לעומת זאת, פורש כנפיים ומתבסס עליו באופן חלקי ביותר.
למעשה, גיבורת הסרט אינה מחברת היומן - אלא קיטי, מי שהיתה חברתה הדמיונית. היא מתעוררת לחיים במציאות העכשווית, מוצאת עצמה במחבוא של חברת הנפש שלה, ומופתעת לגלות כי הוא הפך לאטרקציה תיירותית ולמוקד עלייה לרגל של כל העולם ואחותו, כולל ג'סטין ביבר בכבודו ובעצמו.
קיטי שואלת - איפה אנה פרנק. התשובה מורכבת. מצד אחד, בכל מקום - יש על שמה בית, בתי ספר ורחובות. מצד אחר - בשום מקום. ההנצחה שלה שטחית וסלקטיבית. באחד מרגעי השיא של הסרט, גיבורתו מזדעקת לנוכח הפקה בימתית על פי היומן, שבדומה לעיבודים קודמים שלו, יוצרת את הרושם כי המסר של אנה פרנק לעולם היה שלמרות הכל, היא אוהבת אותו ומאמינה בטוב ליבה של האנושות. זה לא נכון. הטקסט המקורי, במלואו, היה הרבה יותר קודר, מורכב ופוליטי. המסר האמיתי היה שכולנו, תמיד, צריכים לעשות הכל כדי לדאוג לרווחתם של כל ילדה וילדה בעולם.
העולם שכח את זה, קיטי לא. היא אורחת מעולם אחר, דג מחוץ למים, ועדיין מסוגלת להזדעזע ממה שלנו כבר נראה טריוויאלי. למשל, משבר הפליטים, והצביעות והאטימות של הקהילה הבינלאומית לגביו.
לכן, כשקיטי פוגשת ברחובות אמסטרדם ילדה אפריקאית, בת למשפחת פליטים, הן מיד מתחברות; וכשהיא מגלה כי הרשויות ההולנדיות עומדות לגרש את הפליטה - גיבורת הסרט מחליטה לעשות משהו בנידון, ולוקחת את היומן הקדוש כבן ערובה עד שהעולם יתפכח ויחליט לפעול לפי המורשת האמיתית של אנה פרנק, ולמנוע את הגירוש.
העבודה על הסרט נמשכה כעשור, בשיתוף מאות אנימטורים ואנימטוריות. כשפולמן החל את התהליך, הוא חשב ודאי על הפליטים האפריקאים שמגיעים לחופי אירופה. כשהסרט ערך את הקרנותיו הראשונות בקיץ האחרון, קשה היה שלא לראותו ולא לחשוב על הפליטים האפגנים. כיום, כמובן, אי אפשר שלא לחשוב על המתקפה על אוקראינה, שיצרה את משבר הפליטים החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.
כל זה ממחיש את הרלוונטיות של הסרט, שהיא בעיני מקור עוצמתו וחשיבותו - הרי אחרת, בשביל מה אחרת לגעת מחדש בחומרים הלעוסים הללו? מה הטעם לחזור שוב לעבר אם לא בשביל להגיד משהו על ההווה?
מי שקרא את הטקסט המקורי במלואו, יודע כי הוא הרבה יותר מ"יומן שואה". אנה פרנק כתבה בו על ההיסטוריה מפרספקטיבה רחבה. היא חקרה את מה שהיה והרהרה על מה שיהיה, ומה שיכול להיות טוב יותר. אביה, אוטו פרנק, שהקדיש את חייו לשימור המורשת שלה, פעל בהתאם לציווי של בתו המנוחה ותרם את הרווחים מן המכירות של היומן שלה למטרות הומניטריות ברחבי העולם. ארי פולמן, שיצר את הסרט ביוזמת קרן אנה פרנק, ממשיך בדרכם.
אנה מתה בטרם עת, אוטו מת בשיבה טובה, ובכל מקרה שניהם כבר לא כאן. קיטי, לעומת זאת, מלכתחילה דמות בדיונית ולכן גם על זמנית, ופולמן משתמש בה כדי לדבר בשמם. הסרט יוצא כאן בגרסה אנגלית, בה מדבבת אותה רובי סטוקם, שגילמה את פרנצ'סקה ב"בריג'דרטון", ובגרסה העברית זו ליר כץ, שפרצה לאחרונה ב"המפקדת".
בחזונו של פולמן, קיטי מתגלה כנערה אדמונית ודעתנית עם כובע מצחייה, שלא אוהבת אוטוריטות ולא מפחדת מהם. במהלך הזמן היא פוגשת כייס צעיר שלא במקרה קוראים לו פיטר, ומפתחת איתו קשר רומנטי - מינורי כמובן, שהרי מבקש לבני כל הגילאים, קטנים כגדולים.
קיטי ופיטר הם שניהם נערי שוליים, ונראים כאילו היו יכולים להשתלב בסרט הראשון שביים פולמן (יחד עם אורי סיון), "קלרה הקדושה". למרות שהוא שואב השראה מטקסט כל כך קאנוני, "איפה אנה פרנק" מזכיר גם את סרטיו האחרים של הבמאי, בראשם "ואלס עם באשיר".
כמו "ואלס עם באשיר", גם "איפה אנה פרנק" מתבסס על תסריט עתיר מודעות, מחויבות ונכונות לומר דברים מורכבים, ומוציא אותו לפועל באנימציה מפעימה, שמתפקעת מרוב יצירתיות ודימיון. בדומה ל"קלרה הקדושה" ו"ואלס עם באשיר", שהציגו שניים מן הפסקולים הטובים בתולדות הקולנוע הישראלי, גם כאן הסרט מעצים את האפקט הרגשי הגדול מלכתחילה באמצעות המוזיקה היפהפייה. הפעם, כתבו אותה קארן או, עמה הבמאי השתוקק לעבוד מאז הפסקול שכתבה ל"ארץ יצורי הפרא", ובן גולדווסר, חצי מהצמד MGMT.
לא רק המורשת של אנה פרנק פופולרית מתמיד, אלא גם זו של מלחמת העולם השנייה בכלל. יחד עם הסרט הזה עלו באולמות שלנו שני סרטי שואה נוספים, "שרלוט" ו"השורד". הגרסה של פולמן ניצבת כמה רמות מעל העיבודים הקודמים ליומן, וכמה רמות מעל רוב סרטי השואה שנעשים בימינו ונשכחים מיידית. "איפה אנה פרנק" הרבה יותר מרהיב, מרגש וסוחף מהם, וחשוב מכך - הרבה יותר עדכני, שאפתני ואכפתי.
כשההצגה על פי היומן עלתה לראשונה בגרמניה, אחת הצופות הגרמניות התייפחה בסיום - "את הילדה היהודייה הזו היה צריך להציל". במשך שנים, כך נהגו מי שקראו את הטקסט או צפו בעיבודים שלו. בכו על הילדה האחת, והתעלמו מכל השאר. הסרט של ארי פולמן יודע שכבר מאוחר מדי להציל את אנה פרנק. הוא קורא להציל את כל הילדים והילדות שעוד נותרו.