פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זה אחד הסרטים הישראלים החשובים אי פעם. היום אין סיכוי שהיו מפיקים אותו

      לרגל עשר שנים לצאת "ואלס עם באשיר", חמש הערות על הסרט הישראלי פורץ הדרך: הניצחון שלו, הכישלון שלו, המורשת שלו וגם - אחת ולתמיד, למה באמת הפסיד את דקל הזהב, ואיך הוא נראה בצפייה מחודשת?

      זה אחד הסרטים הישראלים החשובים אי פעם. היום אין סיכוי שהיו מפיקים אותו

      (בסרטון: ריאיון עם פולמן מתוך מארז ה-DVD של הסרט)

      1.

      השבוע לפני עשר שנים הגיע לאקרנים בישראל "ואלס עם באשיר". רק מתבקש שיום השנה שלו מצטלב בחגיגות הזכייה בטוני של העיבוד הבימתי ל"ביקור התזמורת", שכן שניהם חולקים יחדיו אותו תואר - הסרט המקומי הכי מצליח ומוערך מעבר לים בשנים האחרונות, אם לא אי פעם, והמורשת שלהם נשמרת גם יותר מעשור לאחר יציאתם.

      ב"ואלס עם באשיר", למרות המשתמע משמו, אין כמובן ריקודים וגם לא שירים, כך שהוא לא הגיע לבמות ברודווי. לעומת זאת, נוסף לכל הפרסים בהם זכה בזמן אמת והצלחתו הקופתית באירופה ובארצות הברית, שמו עדיין מופיע בכל מצעדי "הקולנוע העולמי העכשווי הטוב ביותר" שמפרסמים תדירות בתקשורת דוברת האנגלית. למעשה, אין עוד אף סרט ישראלי שכל כך שכיח ונוכח ברשימות מסוג זה, ולפחות מן ההתרשמות שלי, המחשבה הראשונה שיש לעכברי קולנוע מעבר לים כשהם חושבים על קולנוע כחול-לבן, היא הלהיט של ארי פולמן.

      מרשים עוד יותר: באופן חריג לסרט שאינו דובר אנגלית, בטח ישראלי, "ואלס עם באשיר" מככב גם ברשימות שאינן מתמקדות בקולנוע עולמי בלבד. הוא מככב בצד הפקות הוליוודיות במצעדים כמו "סרטי האנימציה הכי טובים לקהל בוגר", "יצירות הדוקו הטובות אי פעם" ו"הסרטים המלחמתיים הטובים בכל הזמנים".

      בלי שום קשר להיותו ישראלי, "ואלס עם באשיר" נחשב לסרט שחידש את השפה הקולנועית העולמית באספקטים רבים: הדוקו, האנימציה ומעבר לכך - הייצוג של זיכרון וטראומה על המסך. בפרספקטיבה של עשר שנים, החדשנות הזו לא התיישנה אלא נראית פורצת דרך ומלהיבה כפי שהיתה.

      כיאה לסרט על אדם שמראות העבר ממשיכים לרדוף אותו, גם את "ואלס עם באשיר" העולם לא שכח.

      מתוך הסרט ואלס עם באשיר (יח"צ , ארי פולמן)
      ממשיך את הטנגו עם ביקור התזמורת. מתוך "ואלס עם באשיר" (צילום: יח"צ)

      2.

      אמנם עברו רק עשר שנים, אבל קל לשכוח: גם לפני עשור, טרום עידן הרשתות החברתיות, כשמשרד התרבות נחשב קיקיוני, השיח כולו היה פחות מתלהם ומניפולטיבי ובסך הכל הניחו כאן לקולנוע בשקט, היו מי שעשו ל"ואלס עם באשיר" חיים קשים. כבר אז קיטלגו אותו כ"שמאלני" ו"עוכר ישראל" וטענו שהוא משמיץ את צה"ל כדי להתחנף לעולם ולצחוק כל הדרך אל האוסקר. חגי סגל, שתמיד הצטיין בכושר האיפוק שלו (ובשמירה על החוק) אף הפליג בלשונו והכריז כי ב"ביירות ובטהרן יתאכזבו קשות אם פולמן לא יזכה באוסקר".

      היום, כשהכל בדציבלים גבוהים בהרבה, מה היה קורה? אז מצד אחד, צריך לזכור שהסרט עוסק בעיקר בתחושת האשמה הישראלית, ורק בדקות האחרונות שלו בקורבנות הפלסטיניים, מה שהעלה נגדו טענות גם משמאל והאשמות בהשתייכות לז'אנר ה"יורים ובוכים". במובן מסוים הוא גם היה נוח לישראל, כי התהודה שלו בעולם עזרה להפריך את תיאוריות הקשר לפיהן צה"ל עצמו ביצע את הטבח במחנות.

      מנגד, הסרט כן טוען כי ישראל היתה שותפה בזוועות: בעצם השותפות ההזויה עם הפלנגות, בכך שידעה על כוונותיהם הרצחניות ולא עשתה דבר, בעובדה שהיתה מודעת גם לתחילתו של הטבח ועצרה אותו רק בעיצומו, וכמובן גם בירי פצצות התאורה, אותם שיגרו פולמן וחבריו למדים, שהאירו את שמי ביירות ובכך הקלו על המרצחים במלאכתם.

      כל אלה לא בדיוק דברים שאפשר היה להתפאר בהם בחגיגות השבעים - אבל מצד אחר, בעשר השנים שעברו מאז "ואלס עם באשיר", וגם בזכותו, הטענות הללו כבר הפכו כמעט לטריוויאליות. הרי רק החודש, האלוף במילואים עמוס גלעד חזר עליהן ואפילו בצורה חריפה עוד יותר בריאיון ל"שבעה ימים", ואם למצביא מהולל מותר לומר זאת באחד מכלי התקשורת המרכזיים במדינה, למה שלקולנוען יהיה אסור?

      ארי פולמן (AP , AP Mark Mainz)
      כבר אז אמרו שטהרן חוגגת בגללו. מה היה קורה היום? ארי פולמן (צילום: AP)

      גם הסרט האמריקאי הטרי ועטור הכוכבים, "המגשר" ("מבצע ביירות" במקור), התקבל כאן באדישות כשעלה פה לפני חודשיים. זאת, אף שהציג את הבחישה הישראלית בלבנון כמחרחרת מלחמה, צמאת דם, פנטזיונרית והרסנית.

      לאור כל זה, מפתה לומר שאם ארי פולמן היה מגיש כיום לקרן הקולנוע את התסריט ל"ואלס עם באשיר", לא היו מציבים בפניו שום קושי מיוחד. מפתה לחשוב שרק היו מעירים על אחת מן הסצינות הראשונות, בהן רואים אוטו לבנוני המחורר בכדורים שירו חיילי צה"ל, וטוענים כי היא מזכירה יתר על המידה את הקטע ההוא מ"פוקסטרוט", אז עדיף לוותר עליה, רק עליה.

      אך זו תהיה היתממות לחשוב ש"ואלס עם באשיר" היה יכול להיעשות גם כיום. בזמנו, הוא יצא לאקרנים בקונטקסט מסוים: רצף של סרטים מלחמתיים ו/או פוליטיים, טובים יותר וטובים פחות, למשל "בופור", "לבנון", "מחילות", "עץ לימון" ועוד. כיום, אם מסתכלים ברשימת המועמדים לפרסי אופיר בשנה זו, מגלים כי אף אחד מהם לא עוסק בנושאים דומים.

      נכון, אין למעשה צנזורה בישראל, אבל יש משהו גרוע בהרבה: צנזורה עצמית. כשחרב הסגירה מרחפת מעל קרנות הקולנוע, ברור שכולם מעדיפים לשים בצד פרויקטים מסוימים ולא להבעיר את השטח. השאלה בכלל אינה איך היו מגיבים ל"ואלס עם באשיר" ואם היו מעניקים לו מימון, אלא אם מישהו מלכתחילה היה טורח ליזום את העשייה שלו.

      אריק שרון מתוך הסרט וואלס עם באשיר (צילום מסך , מתוך "ואלס עם באשיר")
      האמת על שרון עוד מזיזה למישהו? מתוך "ואלס עם באשיר" (צילום: יח"צ)

      3.

      "ואלס עם באשיר" לא היה סנונית שבישרה על פריחתו של הקולנוע הפוליטי בישראל. להפך. באותה מידה, הוא גם לא באמת הצליח לשנות את היחס של הקהל המקומי לסרטי אנימציה, שעדיין נתפסים כאן כמי שמתאימים בעיקר לילדים, ואין בהם הכרה כסוג עשייה שיכול לפנות גם ובעיקר לקהל הבוגר.

      המחשה טובה לכך קיבלנו רק לאחרונה, עם "אי הכלבים", סרט האנימציה של ווס אנדרסון שפתח את פסטיבל ברלין האחרון ומיועד למבוגרים הרבה יותר מאשר עוללים. רק לאחר סאגה ארוכה סביב מועד הפצתו בארץ, הוחלט שייצא כאן באוגוסט, הרבה אחרי שכבר יהיה זמין בפורמט ביתי, ואפשר להניח שלא ייהנה מכמות עותקים גדולה או מהצלחה מסחרית מסחררת.

      זה לא מפתיע כמובן, כי צריך לזכור ש"ואלס עם באשיר" אמנם שבר קופות בצרפת, למשל, אבל לא בישראל: כאן, למרות כל הרעש סביבו, המועמדות לאוסקר, הזכייה בגלובוס הזהב ועוד, הביא רק כ-130 אלף צופים, מספר יפה אך לא אסטרונומי, בטח לא באותה תקופה. "כנס העתידנים", שפולמן עשה לאחר מכן ושילב גם כן אנימציה, התקשה עוד יותר למצוא את הקהל שלו.

      סרטו הבא של הקולנוען הישראלי, שצילומיו יתחילו בקרוב, כבר יהיה עיבוד עם שחקנים בשר ודם, בהם הכוכבת הצרפתייה ליה סיידו, לרב המכר "The Horse Boy". אם זה יצליח או לא, אי אפשר לדעת, אבל לפחות הוא לא יסבול מדעות קדומות נגד אנימציה.

      מתוך הסרט ואלס עם באשיר (יח"צ , ארי פולמן)
      הישג אדיר ונדיר. מתוך "ואלס עם באשיר" (צילום: יח"צ)

      4.

      אם לחזור לנקודת ההתחלה, הרי שארון התארים של הסרט היה יכול לכלול פסלון נוסף ויוקרתי במיוחד - דקל הזהב בפסטיבל קאן, אבל הוא נשמט מידיו בנסיבות שעד היום לא התבהרו לחלוטין.

      דבר אחד בטוח: ב-25 במאי 2008, התקשורת הישראלית היתה משוכנעת כי "ואלס עם באשיר" יהפוך בסיום הערב לסרט המקומי הראשון שזכה אי פעם בדקל הזהב. הסיבה לכך לא היתה רק הטירוף סביב הסרט לאורך הפסטיבל, אלא גם השמועות ביום טקס הסיום והעובדה שפולמן זומן אליו ונצפה צועד על השטיח האדום. אך בסופו של דבר, כזכור, הוא לא זכה בדקל הזהב ולא בשום פרס אחר.

      שלל שמועות הסתובבו לגבי הנסיבות שבגינן "ואלס עם באשיר" יצא בידיים ריקות. לפני חודש, לקראת המהדורה הנוכחית של הפסטיבל, פירסם המגזין הצרפתי המשובח והמהימן "ל'אובז" כתבה על אחורי הקלעים של האירוע לאורך השנים, וסיפק גם הסבר לתעלומה הזו. לפחות כרגע, זו הגרסה הכי אמינה שיש.

      ובכן, מאז ומעולם נוהג הפסטיבל להציג את מי שהם מהמרים עליהם כסרטים הבולטים שלו כבר בימיו הראשונים, כשהריביירה בשיא התפוסה של קניינים מרוב העולם. כך היה הדין גם עם "ואלס עם באשיר", שהתקבל במחיאות כפיים סוערות והתחבב גם על חבר השופטים בראשותו של שון פן. הם גמרו אומר בלבם להעניק לו את דקל הזהב, ומנהלי האירוע עודכנו בכך. לכן, פולמן הוזמן לטקס הסיום.

      אך אז, רגע לפני תום הפסטיבל, במשבצת ההקרנה האחרונה, הוצג סרט צרפתי שאיש לא ספר בשם "בין הקירות" וטרף את הקלפים. חבר השופטים התאהב בו ונכנס מיד לאחר הפרמיירה שלו לדיון הסופי בסערת רגשות. דקל הזהב נגזל מידיו של פולמן לטובת הסנסציה הטרייה, ובלהט השינויים, מקומו של "ואלס עם באשיר" נפקד לחלוטין מרשימת הזוכים. איש לא טרח להזכיר לגורמים הרלוונטיים כי מוטב להם לעדכן את הבמאי הישראלי שאין לו סיבה לטרוח לבוא לטקס.

      האמנם, כך היו הדברים? אלה לפחות הטענות המוצהרות, בפני התקשורת הצרפתית, של מי שהיו בחבר השופטים. אולי אם יום אחד תתגלה הקופסה השחורה של הדיונים ביניהם, או של תת-המודע שלהם, תיחשף אמת אחרת. רק שני דברים בטוחים. קודם כל, מאז 2008, טרח הפסטיבל לשנות את הנהלים ולוודא הרמטית מי הוזמנו לטקס הסיום, כדי לחסוך אי נעימויות כמו שהיו עם פולמן. דבר נוסף: תעשיית הקולנוע הישראלית מעולם לא היתה קרובה כל כך לזכייה בדקל הזהב, וספק אם מתישהו בשנים הקרובות הפרס שוב יהיה בהישג ידה.

      שון פן (AP)
      אז מה בדיוק קרה ל"ואלס עם באשיר" בפסטיבל קאן? הוא ייקח איתו את הסוד לקבר. שון פן (צילום: AP)

      5.

      ואחרי כל האנקדוטות, שאלה מהותית יותר: איך נראה "ואלס עם באשיר" בצפייה מחודשת, עשר שנים לאחר צאתו?

      אז קודם כל, כמה דברים קטנים, מנקודת מבט אישית. לא זכרתי איזה מקום מרכזי יש בו לחתן פרס ישראל הטרי, רון בן ישי - ככל הנראה התפקיד הקולנועי הכי מרכזי שאי פעם ניתן לעיתונאי ישראלי. לא זכרתי גם באיזו מידה מעלה הסרט שאלות אוניברסליות על זיכרון והדחקה, לאו דווקא בהקשר פוליטי מקומי, וגם לא עד כמה מדוד הקצב שבו. אך יותר מכל, לא זכרתי איזה אפקט רגשי יש לסרט, ובעיקר לסצינת הסיום שלו.

      בסופו של דבר, לא הכל עניין של פרספקטיבה. ב-2008 או ב-2018, בעיניים ישראליות או לא, "ואלס עם באשיר" הוא מעל הכל חזון קולנועי מרהיב ומטלטל: האנימציה היפהפייה שיצר הבמאי יחד עם דוד פולונסקי ויוני גודמן, העיצוב מלא ההבעה של הדמויות השונות, המוזיקה מלאת הכוח של מקס ריכטר, הדרך בה פולמן בונה ופותר את התעלומה לגבי הזיכרון והשכחה - וכן, כמובן, גם הטרגדיה הבלתי נתפסת שעומדת במרכז הסיפור. בזכות כל אלה, הסרט האיר וממשיך להאיר את שמי הקולנוע העולמי, בעוצמה ובכאב, כמו פצצות תאורה בשמי ביירות.

      אילוסטרציה (AP)
      הקרב המשיך גם אחרי לבנון. ארי פולמן ושמוליק מעוז (צילום: AP)
      ואלס עם באשיר (יח"צ , ארי פולמן)
      מדהים כמה הרגע הזה מתכתב עם "פוקסטרוט". מתוך "ואלס עם באשיר" (צילום: יח"צ)