לא פחות משבעה סרטי שואה חדשים הוצגו אצלנו השבוע בהקרנות טרום-בכורה מיוחדות לרגל המועד. אחד מהם, "איפה אנה פרנק" של ארי פולמן, יזכה להפצה רחבה בשבוע הבא. שלושה מהם, "משחק המלכים","שרלוט" ו"השורד" זמינים כבר עכשיו באולמות הקולנוע המקומיים.
מבין השבעה שהוזכרו, "השורד" ניצב כסרט בפרופיל גבוה במיוחד. קודם כל, באמריקה הוא עלה ישירות בשירות הסטרימינג היוקרתי של HBO. נוסף לכך, ביים אותו בארי לווינסון. כיום הקולנוען אולי מוכר יותר כאבא של סם, יוצר "אופוריה", אבל מדובר באחד מן הבמאים הוותיקים והפוריים בהוליווד, שמאחוריו להיטים כמו "בוקר טוב וייטנאם" ו"איש הגשם". לצורך הדרמה הזו הוא גייס צוות מרשים ובו שמות לוהטים כמו בן פוסטר, ויקי קרייפס, דני דה-ויטו וגם דר זוזוסבקי, שאמנם מופיעה למעשה בסצינה אחת בלבד - אבל אחראית לשיא הדרמטי של הסרט.
ואולי מרשים מכל - זה הסרט שג'ו ביידן בחר להקרין במעון הנשיאותי לרגל יום השואה, מה שגם הפך את "השורד" ליצירה הקולנועית הראשונה שהנשיא מקרין במהלך הכהונה שלו (אל תשאלו איזה סרטים טראמפ הקרין). בקיצור, מדובר באירוע.
כמו סרטי שואה רבים, גם "השורד" מתבסס על סיפור שלמרבה הצער היה באמת - סיפורו של הארי האפט, יהודי חסון שהנאצים הפכו למעין גלדיאטור. הם אילצו אותו להתאגרף מול אסירים אחרים, השתעשעו מן המחזה, וחסו על חייו בתמורה לבידור שסיפק להם. לאחר מכן, שורד השואה היגר לארצות הברית, וגם בה פיתח קריירת אגרוף קצרה. הקרב האחרון שלו היה מול לא אחר מאשר רוקי מרציאנו, שבעצמו עמד בעבר במרכזם של סרטים.
"השורד" מציג למעשה שלושה סיפורים - זה סיפור על הישרדות במחנה שכמעט בלתי אפשר היה לשרוד בו; זה סיפור על אמביוולנטיות מוסרית ועל האזור האפור שבו האסירים במחנות מצאו את עצמם, בשעה שנדרשו להילחם ביהודים אחרים ולעתים גם להמית אותם כדי שיוכלו להישאר בחיים; וזה גם ואולי בעיקר סיפור על היקום שאחרי השואה, בו השורדים נדרשו לבנות לעצמם חיים חדשים, כשהם עדיין נושאים עמם צלקות שאי אפשר לאחות.
"השורד" מצליח לגעת בשלל סוגיות רלוונטיות לעיסוק בשואה, אבל למרבה הצער סובל גם מכל הרעות החולות האופיינית לקולנוע שעוסק בנושא. מאיפה אתחיל בכלל למנות את המגרעות של הסרט? קצרה היריעה.
נתחיל מהמבנה העלילתי, והצבעים. הסרט מדלג בין זמנים, והשימוש שלו בפלאשבקים מגושם וחורק. את אמריקה של שנות הארבעים הוא מתאר בצבע, אבל את המחנות בשחור-לבן - כנראה כי מאז "רשימת שינדלר", הקוד ההוליוודי הוא שאת השואה מתארים כך. למה? כי לסרטים האלה יש יומרות פדגוגיות. הם מבקשים להיות שיעור היסטוריה, וההנחה שלהם היא שרק אם נראה משהו בשחור-לבן נאמין שזו "היסטוריה". הבעיה היא שהמעברים בין הגוונים מגושמים וצורמים גם כן, והשחזורים ההיסטוריים כולם מאולצים ומזויפים. גם העובדה שכמעט כל השחקנים מדברים אנגלית במבטא אירופאי מגוחך כלשהו לא עוזרת.
הסרט מיטיב גם לשעתק את הקלישאה הנדושה מכולם של סרטי שואה - דמות הגרמני הטוב. הפעם מייצג אותה קצין נאצי נאה מראה ומסביר פנים. הוא יודע כי הרייך השלישי עומד להפסיד במלחמה, ולכן לא ממש נלהב לשרת אותו, ומעניק ליהודי מספיק מרחב תמרון כדי לשרוד. בסופו של דבר, הגיבור היהודי הורג כאן יותר אנשים מאשר הדמויות הנאציות.
יש בסרט גם פגמים אמנותיים, ובשפע. במחילה מבארי לווינסון עתיר הזכויות, הוא מביים את הסרט ביד כבדה. פוסטר, קרייפס ושאר השחקנים נראים כמי שלא התחברו במיוחד לתפקידים שלהם; ואין בתוצאה שום אלמנט שמתעלה. למרות הנושא, "השורד" לא מצליח לסחוף, לרגש או לעניין. נהיה ישירים: הדרמה הזו פשוט משעממת. רחמים על האורחים של ביידן שבטח היו צריכים להעמיד פנים ש"הסרט החשוב" הזה מעניין אותם.
אם בכל זאת ננסה לנתח את הסרט, אפשר להבין מה ביידן מצא בו. "השורד" מציג את אמריקה כחוף מבטחים, שבו יהודים ומיעוטים אחרים מצאו את הבית האולטימטיבי. הוא מתעלם כמעט לחלוטין מקיומה של ישראל, מגילוי אנטישמיות ומשאר עובדות שעשויות לסתור את הגישה הזו. למעשה, יותר מאשר "סרט שואה", זה סרט על סיפור ההצלחה של יהדות ארצות הברית, על ההשתלבות שלהם במולדת החדשה ועל ההיטמעות בה.
אם נחזור לנקודת ההתחלה, הרי שכיום יש יותר תכנים הוליוודיים על זיכרון השואה מאי פעם. גם העונה השנייה של "בובה רוסית" בנטפליקס עוסקת בנושא, וגם היא איומה ונוראה. כמות אינה מבטיחה איכות, ו"השורד" הוא עוד הוכחה לכך. זה מה ש-HBO בחרו להציג? זה מה שביידן בחר להקרין? ברשותם, לא נגיב על כך באנגלית אלא בידייש, שפה שמדי פעם צצה לאורך הסרט - נו שוין.