מיה עיברין, יהודה לוי, "ריקוד האש". שלמה גלבר,
מיה עיברין, יהודה לוי, "ריקוד האש"/שלמה גלבר

מוזיקאים, רקדנים, ילדים ואחיינים: 10 הסדרות הישראליות הטובות של שנת תשפ"ב

עודכן לאחרונה: 22.9.2022 / 14:54

נערים שמופקרים לגורלם, שוטרים שמנסים לתפוס את עמיתיהם הסוררים, סדרות מוזיקליות שבבסיסן התחשבנות של הדור הצעיר עם זה שקדם לו, וגם הדמות הכי טובה בטלוויזיה. היבול הדרמטי הישראלי על המסך היה מרשים פחות מאשר בשנים קודמות, ובכל זאת הגיעו כמה יצירות בלתי נשכחות

תשפ"ב הייתה שנה כמעט שגרתית במונחים ישראלים: לא היו בה מערכות בחירות או אסונות קולוסאליים, המבצע הצבאי העונתי היה קצר, ואפילו המגפה העולמית נסוגה. אם כן, מבחינה אובייקטיבית, היו לנו פחות סיבות להידבק למסך הטלוויזיה השנה. ומה חיכה לנו שם בעצם במשך רוב הזמן? לא דברים מלהיבים: עוד עונות גנריות, מתמשכות לעייפה, של ריאליטי; עוד פלופים בתכניות אקטואליה; וסיקור דיסטופי אחד של פיגוע באמצע תל אביב? לא משהו לכתוב עליו הביתה.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

בין לבין הייתה גם יצירה ישראלית - ובשבילה התכנסנו כאן היום. אלא שביחס לתשפ"א המופתית, שהולידה קלאסיקות כמו "חזרות" או "המפקדת" ולהיטים מפתיעים כמו "בני אור", דווקא תשפ"ב לא הייתה שנה מפוארת לסדרות הישראליות. סדרות ותיקות אכזבו, סדרות חדשות התקשו לכבוש את הלב, והרוב עבר בסך הכול מתחת לרדאר, מבלי להותיר חותם. ועדיין, כמה דברים יוצאים מהכלל בכל זאת נמצאו כאן.

יש לעשר הסדרות שבחרנו כמה קווים משותפים: ארבע מהן - מותחנים. ארבע נוספות הן סדרות מוזיקליות. דרמה חסידית וקומדיה לנוער משלימות את התמונה. רובן עוסקות במתחים בין הורים וילדים. בכמחצית מהן העלילה נוגעת בחקירה משטרתית. בשתיים מהן משחק יהודה לוי ובשתיים אחרות נמצא מאור כהן, ואילו נורית גפן מופיעה בסדרה אחת כשחקנית, ובסדרה אחרת כדמות. אבל אלה זוטות: מעל הכול, כל עשר הסדרות היו מעניינות בעינינו מספיק כדי להתווכח עליהן, להתמסר אליהן, להציע להן פרשנויות ולתהות מה הן אומרות על החברה הישראלית.

אז הנה הן: עשר הסדרות הישראליות הגדולות של תשפ"ב, לדעתנו.

טהרן עונה 2. כאן 11, צילום מסך
טרפה את הקלפים. "טהרן"/צילום מסך, כאן 11

10. טהרן (כאן 11)

לא ברור איך תתפתח המלחמה החשאית בין ישראל ואיראן, אבל בעולם של "טהרן", המותחן הישראלי הסוחף בכיכובה של ניב סולטן, היא קרובה לנקודת רתיחה. העונה השנייה של משחק הזהויות והנאמנויות הזה התכנסה לתוך פינאלה חצופה וקיצונית, שטרפה מחדש את הקלפים: גם השחקנים הגדולים - המדינות - ייכנסו לתוך משחק חדש, והשחקנים הקטנים, אלו ששרדו את שלשלת האירועים הדרמטית, כבר לא יכולים לבטוח באיש.

העונה השנייה, ובעיקר סופה, ריסקו למעשה את רוב אבני היסוד של העלילה עד אז. פינאלה מהדהדת ההולמת את העונה כולה, שבה האקשן והמתח של "טהרן" הגיעו הכי רחוק שאפשר. היא לא השאירה רגע לנשום, והציגה מרדפים נהדרים ומשחקי חתול ועכבר יוצאים מן הכלל. גלן קלוז ושון טאוב השפריצו כריזמה, וערכי ההפקה הגבוהים והכסף הרב שנשפך בעונה הזאת הוכיחו את עצמם: "טהרן" הפכה לממתק טלוויזיוני יעיל ומזוקק, גם אם מעט שטחי. בסך הכול, היה כיף וכיף שהיה - גם אם הסוף מלווה בתחושת מיצוי.

שנות הירח. VOD_HOT
הכי מדוברת השנה. "שנות הירח"/VOD_HOT

9. שנות הירח (הוט)

אפשר לומר הרבה דברים על הסדרה האוטוביוגרפית של אביב גפן, רובם אכן נאמרו, אבל אי אפשר לקחת ממנה דבר אחד: היא הייתה הסדרה הכי מדוברת השנה. ברשתות החברתיות קטלו, פוסטים קורעים מצחוק בפייסבוק ניתחו באריכות את כשליה, והבאזז עליה היה הגדול מזה שנים לסדרת מקור כלשהי בהוט. אכן, "שנות הירח" רחוקה מלהיות מושלמת, אך במובנים הבסיסיים והחשובים היא עבדה. בתור התחלה, העשייה שלה מצוינת רוב הזמן. הבימוי החדיר לסדרה ממד של הרפתקנות שדחק את הסדרה קדימה ולמעלה. לפעמים זה היה קצת מוגזם - כמו סצנות הגשם שניתך על אביב בעודו במיטה - ולפעמים מעניין, כמו עטיפות צמד התקליטים הפיקטיבים שקיבל במתנה מאביו ומשוחחות ביניהן על המדף בחדרו.

המודעות העצמית ניכרת כמעט בכל אלמנט ב"שנות הירח" ומרוממת אותה, גורמת לה להיראות חשופה מספיק כדי להקנות לכל ארשת של כנות. גפן לא מהסס להתייחס לקול הצורם שלו, לתפיסה שלו כ"בן של" - שמצד אחד גרמה לרבים לפטור אותו כגרסה חיוורת של אביו, ומצד שני אכן סיפקה לו את כל הקשרים, שלא לומר קומבינות, שסללו את דרכו - ולהציג בלי קישוטים את מערכת היחסים הסדוקה של הוריו. המרירות והפיכחון שבכל זאת יש בסדרה מאזנים את "שנות הירח" כולה. כי בבסיסה, גם בלי קשר לקורות חייו של אביב גפן, לסיפור על מוזיקאי על סף פריצה או לתקופה ספציפית בהיסטוריה הישראלית - מדובר בדרמת התבגרות מתוקה עם אקורדים מתחנפים ועגולים. סיפור על נער שמחפש את דרכו בעולם, שמנסה להשיל מעליו את משקלו של אביו (ואגב כך לנצל אותו), שחווה אובדן, שברון לב, חברות והתאהבות עזה.

עלומים, אופק פסח. באדיבות כאן 11,
משחק פשוט נפלא. "עלומים"/באדיבות כאן 11

8. עלומים (כאן 11)

כמו "בני אור" לפניה ו"העיר הטובה" אחריה, "עלומים" מפנה זרקור אל המתרחש בחצרות האחוריות של ישראל, המקומות שקל יותר להסיט מהם את המבט, ובמקביל מפנה אצבע מאשימה אל אלה שמפקירים אותם שם. וכמו "בני אור" ו"העיר הטובה", גם "עלומים" מציבה במרכזה בבני נוער שכוחים בפריפריה, כאלה שהעתיד שלהם הוא קיר בטון ענק וכמעט בלתי ניתן לצליחה. הדרמה, שמתמקדת בחבורת נערים מבית ספר מוזנח שמתקשים לפרוץ את מעגלי העוני והאלימות, היא כזו שמצד אחד קשה להסתכל עליה ומצד שני קשה להתיק ממנה את המבט.

המשחק של כל הצעירים בה פשוט נפלא, בראשם אופק פסח שמפליא לשחק את מנחם, דמות מורכבת ומרובדת שאין בה שום דבר מנחם; בן סולטן, שזמן המסך שלו בתפקיד ינון לא מאוד גדול ובכל זאת מביע בשקט המון רגש; ואמיר טסלר, שכמו אור הבוקע מבעד לחרכים, מפגין בקביעות את הנשמה של אושר מתחת לשריון הקשיחות שנאלץ לסגל לעצמו. אושר לבדו הוא כנראה המרכיב החזק ביותר של הסדרה, כזה שמחפה על פגמיה הרבים, מועך את הלב ברצון הנואש שלו להשתחרר מהכבלים שמונעים ממנו לנסוק.

דלית קהן ויפתח קליין בסדרה "ילדים ביער". ורד אדיר, באדיבות yes,
מותחן מצוין. "ילדים ביער"/ורד אדיר, באדיבות yes

7. ילדים ביער (יס)

דרמת המתח שיצרה דלית קהן, ובמרכזה חקירת רשת סחר בתינוקות וחיפוש של הומלסית אחר אחיה, רצופה כבר מתחילתה בהתפתחויות דרמטיות בקצב מסחרר. היא לא חסה על צופיה וחובטת בהם עם פטיש בכל הכוח: היא מציגה עולם מכוער, אלים, שמלא באכזריות, ניצול ופסיכופתים קרי לב - דברים שאולי התרגלנו לראות בסדרות בלשיות מאירופה הקרה, אך מקבלים ממשות מחרידה בעברית.

הסדרה פועלת לפי כל מוסכמות הז'אנר, וכך, פיתולי העלילה - השאפתנית, יש לומר - הם לעתים מוגזמים, הדיאלוגים מעט מופרכים והתגליות מטורפות, השוטרים הם סופר-גיבורים עם יכולות טכניות מדהימות והרעים הם נבלי-על, מוחות קרימינליים מהגיהנום. וכדרכן של סדרות כאלה - אם ראיתם מספיק מהן - העלילה גם צפויה למדי. ובכל זאת, "ילדים ביער" מצליחה להיות מותחן מצוין ברמה גבוהה מאוד, אחד מהטובים שנעשו מסוגו בישראל. יותר מכל, הקצב שלה סוחף את הצופים, וכך קל להתמסר אליה ולהחזיק אצבעות לגיבוריה מול התלאות. קהן, שגם מככבת כגיבורת הסדרה, עושה המון כמעט בלי לומר מילה, ומובילה יחד עם יפתח קליין גלריה של דמויות אובססיביות אך נוגעות ללב.

מנגן ושר, בר צברי. אוהד רומנו,
ממתק אמיתי. "מנגן ושר"/אוהד רומנו
הסדרה "הד קולך". משה נחומוביץ',
פסקול מהמם. "הד קולך"/משה נחומוביץ'

6-5. מנגן ושר (יס), הד קולך (כאן 11)

קשה שלא לחשוב על "הד קולך" ו"מנגן ושר" כעל סדרות אחיות, ולא רק כי הן סדרות מוזיקליות ששודרו במקביל: בשתיהן האבות נעדרים והגיבורים מתנהלים בצילם; בשתיהן הירושה היא מוזיקלית, ובשתיהן חלקה מתגלה כגנוב; בשתיהן מככבים יוצאי ריאליטי תוך כדי ששתיהן בזות לריאליטי ולגרסאות כיסוי כאסטרטגיה שיווקית, ובכלל עסוקות מאוד בשאלת האותנטיות; שתיהן מחבקות חזק מאוד את המוזיקה של הדורות הקודמים, ואפשר להמשיך עוד ועוד ועוד.

"מנגן ושר", שבמרכזה מערכת היחסים בין הזמר העולה גילי חדד ויחי, איש השוק האפור שפורס עליו את חסותו, אולי לא עשתה המון רעש, אבל לאורך רוב הזמן מדובר היה בממתק אמיתי. קודם כל בזכות משחק מצוין של גיבוריה, בראשם בר צברי הפנומן וששון גבאי בתפקידים הראשיים, אך הדבר נכון לכמעט כל אחת ואחת מהדמויות בסדרה, ראשיות ומשניות כאחד. לא פחות חשוב, היא סיקרנה גם באמצעות העיסוק החכם שלה בחיזוק ובפרימה של יחסים משפחתיים, נאמנויות והגשמה עצמית.

"הד קולך", שאורגת זה לתוך זה שלושה דורות של מוזיקאים גברים שמסובכים בינם לבין עצמם, אולי מתוחכמת (ומתחכמת) מאוד ומזמינה המון קריאות מגוונות, אבל היא גם הסדרה הפחות קולחת מבין השתיים. עם זאת, בפרק האחרון שלה, שבו כל השקרים נחשפים, משהו סוף סוף התחבר בה, באמצעות חמלה, אהדה וגאולה לדמויותיה. מעל לכול, נקודת החוזקה הגדולה באמת של "הד קולך" היא הפסקול המהמם שלה, וכמו במחזמר טוב הוא משמש מפתח לעלילה - עד שלפעמים נדמה כאילו הסדרה נכתבה על פי השירים ולא ההיפך. מדובר באוסף שירים מרתק שעומד בפני עצמו, כאלבום קונספט שנע בין שלושת הגיבורים של הסיפור. מה יש לומר: זה בקלות אחד מאלבומי השנה.

"האחיין שלי בנץ" - הצצה. רשת
צמודה לחוקי הז'אנר וצוחקת עליו במקביל. "האחיין שלי בנץ"/רשת

4. האחיין שלי בנץ (כאן חינוכית)

זה נכון שאין תחרות גדולה מדי, אבל אחת הקומדיות הכי טובות על המסך השנה הסתתרה בחינוכית (ואז, לנוכח ההצלחה, הגיעה גם לכאן 11). היא עסקה - מכל הדברים בעולם - בניסיונות של בנו של השטן לצלוח את הבגרויות בתיכון אנושי. ובכל זאת, סדרת הנוער "האחיין שלי בנץ", שיצר דרור ויידמן, היא כל מה שאפשר לבקש: פרועה, אינטליגנטית ואפילו חתרנית לפרקים, כזו שתצחיק גם מבוגרים. בפרקים קצרים, כיפיים ברוחם ומטופשים במידה - ואין באמת צורך לצפות בהם לפי איזושהי כרונולוגיה - החבורה הזאת מדברת לנוער בגובה העיניים ומפרקת את המערכת החברתית של התיכון דרך העיניים של האאוטסיידרים. היא צמודה מאוד לחוקי הז'אנר, ובו בזמן משמשת כפרודיה מצוינת על כל סדרת תיכון באשר היא, וגם על עוד כמה דברים.

לצד הנערים המוכשרים בתפקידים הראשיים, הקאסט המעולה כולל גם קומיקאים אדירים בתפקידי אורח, מאבי גרייניק בתפקיד מבריק כיוחאי השרת, שמצחיק כמעט בלי לומר מילה אחת, דרך שרון טייכר כמנהל בית הספר היריב ועד תומר שרון שמפתיע כהמן הרשע. כל זה טוב ויפה רוב הזמן, אך ברגעים שאושרית סרוסי וגיתית פישר נמצאות בסצינה, זה באמת השלב שבו החיוכים הופכים לפרצי צחוק בלתי נשלטים. עם כל אלה, בעידן שכולל המון דרמות נעורים אפלות - "האחיין שלי בנץ" היא האחות המצחיקה והחיונית שלהן.

אלי גורנשטיין, בן יוסיפוביץ', הסדרה "שישו ושמחו". כאן 11,
שובבות כללית כובשת. "שישו ושמחו"/כאן 11

3. שישו ושמחו (כאן 11)

אין אפילו שמץ של ריאליזם בקומדיה הצבאית הפרועה הזו, שחוגגת מכל היחידות בעולם דווקא את מקהלת הרבנות הצבאית, ולבסיס וללהקה שבתוכו אין בכלל כוונה להיראות כמו מוסד שמתפקד או מתנהל באופן הגיוני. למעשה, המקום הכי אדוק שמופקד על שמירת החוקים מתנהל בבלאגן מוחלט, שקרוב יותר לקרקס. בתוך העולם הזה, "שישו ושמחו" מציגה את אחת הסדרות הכי נועזות ובוטות שנראו על המסך הישראלי זה זמן.

גם אם היא לא ממש אחידה ברמתה והאמירות שלה אמנם נוגעות בנקודות רגישות אך רחוקות מלהיות חדות, "שישו ושמחו" מפצה על כך בהומור פרוע, קיצוני לעתים - ולא-בלתי-אינפנטילי, נאמר זאת כך - שמשווה לכל הסדרה אווירה של מערכון שיצא משליטה, שאיכשהו הוא גם מחזמר. ואמנם, מסתבר שמכל מרחב אפשר ליצור ספקטקל, מוגזם במתכוון ככל שיהיה. בדיחות רצות בחדרי הטהרה, חיילים נמלטים מברית המילה, והלהקה ממשיכה להשתדל שלא להתבזות.

גם אם היא לא תמיד הבריקה ולא פעם איבדה ריכוז, המוזיקה בסדרה חביבה, הכימיה בין השחקנים טובה וחייבים להעריך את השובבות הכללית, שהולידה כמה מהסצינות והדמויות הקיצוניות ביותר שראינו בטלוויזיה בשנים האחרונות, לרבות אקי אבני כרבצ"ר אדוק, מופרע ובלתי נשכח. ולו בזכות התעוזה והמקוריות שלה, שווה לרקוד איתה בלוז על מדרגות הרבנות הצבאית.

מנאייכ. רואי רוט, באדיבות כאן 11,
עדיין מעולה. "מנאייכ"/רואי רוט, באדיבות כאן 11

2. מנאייכ (כאן 11)

אמנם העונה השנייה של הדרמה המשטרתית הייתה פחות טובה מהקודמת, ואף על פי כן היא מסיימת במקום השני שלנו (לעומת המקום השלישי בסיכום תש"ף, שהייתה שנה חזקה בהרבה), מה שמעיד על היבול הפחות מוצלח של סדרות ישראליות השנה, כמו גם על הפער הענק ברמות בינה לבין כמעט כל הסדרות האחרות.

בעונה הזו "מנאייכ" המשיכה לבסס את מעמדו של איזי בכר, בגילומו של שלום אסייג, כבלש תרבותי גדול - שכבש את לב הישראלים מפני שהוא-הוא פרצופה של המדינה: כועס עם כל הלב, מאלתר, לא יכול לשתוק מול השחיתות וההתקרנפות גם כשהיא מגיעה מהאנשים הקרובים אליו ביותר. ככלל, גם בעונה הזאת, למרות כל ההתרחשויות הסוערות, מילת המפתח של "מנאייכ" היא איפוק, במשחק, בהתנהלות, בקידום התוכנית הגדולה. אלה מגיעים לשיא אצל ברק הראל, שמזיז את השחקנים על הלוח בשקט וקור רוח כמעט פסיכופתי עד שהוא מתגלה באכזריותו, בהופעה פשוט נפלאה של עמוס תמם. האיפוק הזה מגביר עוצמות שקטות, בסדרה שכמעט אין בה קתרזיס, אלא בעיקר עוד מכה ועוד מכה לגיבוריה הסיזיפיים, שמגלגלים לנצח את החקירה במעלה הגבעה רק כדי להתחיל את הטיפוס מההתחלה עם עוד צלקות ועלבונות.

העולם הרב-גוני והעשיר שלה, שבנה רועי עידן במיומנות, הוא זה שמאפשר את ההמשכיות של "מנאייכ" לאורך זמן, אבל במהלך העונה עלתה התהייה אם היא לא קרובה למיצוי: משחק החתול והעכבר מתחיל לחזור על עצמו, וממילא אין בסדרה תעלומות חדשות כמעט - אלא רק מרדף שנמשך ונמשך. האם המערכה הרגשית בין איזי וברק יכולה עוד להתקדם? אחרי שזה כמעט לא קרה לאורך העונה, שני פרקי הסיום הוכיחו שיש לה בכל זאת עוד הרבה מה למכור.

ריקוד האש, מיה עיברין. שלמה גלבר,
סדרת השנה. "ריקוד האש"/שלמה גלבר

1. ריקוד האש (יס)

עננה מרחפת מעל הדרמה שיצרה רמה בורשטיין, עם האשמות שהסדרה נהגתה ככתב הגנה לאליעזר ברלנד. קשה לראות את זה בסופו של דבר, כי הבדיון רחוק מספיק מהמציאות, ומעל הכל, "ריקוד האש" עומדת בפני עצמה כיצירה יוצאת דופן עם גיבורה שהיא אחת הדמויות המהממות בטלוויזיה השנה, ובכלל. סדרה שהומה מדימויים חזקים, נוגעים ללב, שגורמים לה להידמות לפעמים למדרש אגדה או סיפור חסידי, כזה שמחבר את הרוח אל הקרקע ומרתק אותה אליו.

לא פעם קשה לאמוד את מהותה של "ריקוד האש". לפעמים לאורכה נדמה שהיא מתנהלת בסצנות שהן לא תמיד מנומקות, דיאלוגים שהם לא פעם חידתיים, וניואנסים שמרכיבים משהו החומק מהאצבע כמו כספית. זה משהו שבכללותו עשוי להטריד ולהעיק, אבל במקביל יופיו מובע בקביעות מבעד לחרכים. אפילו בסצנות שעשויות לקומם יש כל כך הרבה ליריות וכוח.

על אף החמקמקות הזו, ואולי בגללה, יש ב"ריקוד האש" משהו ממגנט תמיד. דבר מה שהוא גדול וקטן בו זמנית, אינטימי להפליא ובכל זאת עצום מאין כמוהו. איזונים לא פשוטים שהסדרה מפליאה לקיים בזכות כתיבה יפהפייה ומושכת, בימוי מכשף ומשחק מעולה. מיה עיברין נטולת הניסיון מרשימה בתפקיד הראשי התובעני, בוראת עם בורשטיין דמות חזקה, עיקשת וייחודית. לצדה יהודה לוי מרגש בתפקיד הרב המתוסבך, ובצדק הוא זכה על תפקידו כאן בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל סירייס מאניה. בשל כל אלה, זאת סדרת השנה שלנו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    9
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully