זה כחודשיים שאלי בן דוד וחבריו ג'וני, דאון, אלרן, מרקו מולא ויתושי, חבורת נערים מהצד העצוב של באר שבע שהחיים לא נתנו להם סיכוי ומגולמים על ידי שחקנים שאף אחד לא שמע עליהם קודם, הופכים את המדינה באופן בלתי צפוי בעליל. הסדרה, שזכתה לביקורת נרחבת על האופן שבו מוצגים בה פשע, אלימות וסחר בסמים, הפכה לתופעת תרבות פולחנית שחורגת מהמסך. אחרי שהפרק התשיעי והאחרון עלה בסוף השבוע ל-VOD ב-yes, כדאי לנסות להבין איך זה קרה.
צריך לומר כבר בפתיחה: "בני אור" נקלעה לפינת הפאניקה המוסרית התורנית, אבל מי שחושב שמקור האלימות בחברה הוא מה שרואים בטלוויזיה אז הוא מוזמן (א) לבטל קודם את חדשות הפלילים והביטחון ובעיקר (ב) לדרוש סיקור נרחב ומשמעותי יותר של רווחה ואי-שיוויון, ויגלה אולי איזו מציאות מובילה באמת לאלימות ברחובות. נכון, ברור שהאלימות הקיצונית שבסדרה היא חלק מהאפקט שמלהיב צופים שצמאים לריגושים - אבל יחד עם זאת אין ב"בני אור" שום דבר שאין בחוץ, במציאות, כמו גם בשלל יצירות אחרות שנמצאות על המדף. עשרות שנים של סרטים וסדרות שמאדירים אלימות וחיים פשע לא נולדו בתחנת סמים בשכונה ב' מבאר שבע.
אלא שבראש ובראשונה, ההסתכלות על "בני אור" כסדרה על אלימות וסמים מחמיצה את העיקר. אז כן, יש בה הרבה מאוד אלימות, הרבה מאוד סמים, אבל אלה כאמור בעיקר מושכים את העין. הרבה יותר מכך זאת סדרה על התבגרות וחברות בין נערים, "אני והחבר'ה" גרסת באר שבע של שנות האלפיים. כמו בסרט (המבוסס של נובלה) האייקוני ההוא, חבורת ילדים לא שגרתית שאינם יודעים מספיק על החיים יוצאים למסע כדי להבין את ההבדל שבין לדבר על לראות גופה ולראות אותה באמת ובין להחזיק באקדח לבין להשתמש בו. הם לומדים לסמוך אחד על השני, מגינים זה על זה, יוצאים ביחד להרפתקאות ומגלים את הגבריות (המאצ'ואיסטית) שלהם. העובדה שמדובר בחבורה מגוונת, שיש בה נערים מכל מיני סוגים וצבעים - ובכל מקרה על הקשת השקופה לחברה הישראלית - רק מחזקת את ההרגשה שאם לא הם, אף אחד אחר לא ידאג להם.
ואמנם, "בני אור", כמו "בלאקספייס" לפניה, קרצה לנוער במיוחד אחרי שנה שבה המסגרות והסמכויות קרסו, וכל המסלולים "הנכונים והבטוחים" התגלו ככאלו הנשענים על מציאות שברירית מאין כמוה. זה נכון בוודאי לגיבורים של "בני אור", שעבור רובם קשה להישען ממילא על מנגנוני ההגנה החברתיים - מי בגלל מערכת חינוך שלא מאמינה בו, מי בגלל גזענות, מי בגלל עוני ומי בגלל תא המשפחתי מעורער.
על המצע הזה התפתחה פנטזיה שמאפשרת לנערים לא רק את כל מה שאסור - סמים, אלימות, קרבות רחוב - אלא מרד מעמדה אקטיבית, של מי שיש לו שליטה וכוח במתרחש. המבוגרים עצמם אימפוטנטים, חלשים, חסרי יצירתיות - הורים, מורים, סטודנטים, אנשי חוק, עבריינים מבוגרים - לא יכולים לשבעה טינאייג'רים עם ביטחון עצמי. הילדים משחקים מבוגרים, ולא במקרה הם מזכירים להרצל העבריין את "בעל זבוב".
הרעיון הזה עובד בעיקר כמרקם הגדול מסך חלקיו, כפי שמתגלה כשפורטים את הסדרה לאלמנטים מצומצמים יותר. הרי לבד מאלי, אין בסדרה דמות עגולה אחת עם מניעים ומאפיינים רב ממדיים. קווי עלילה אחדים נזנחים, ואחרים מופרכים לחלוטין או קלישאיים ושטחיים, שמוצלים על ידי מעט מדי דיאלוגים ביקורתיים ומודעים (בעיקר של מולא, שמיטיב לחשוף את הגזענות הטבועה בחברה, וגם להשתמש בה לצרכיו). גם רוב תצוגות המשחק פושרות ברובן, והופעות האורח של מפורסמים בתפקידים אקראיים אולי מפתיעות, אך בדרך כלל לא משכנעות ואף גורעות מהניסיונות שלה להציג עולם ריאליסטי כביכול.
ובכל זאת, זה עבד, וקשה להתכחש לכך. גם בזכות קצב אירועים מסחרר, הכריזמה של הנערים והתושייה הבלתי נגמרת שלהם שמצליחה כמעט תמיד לסובב את המציאות לטובתה נגד כל הסיכויים, גם אם סופה לא מבטיח עתיד טוב במיוחד לגיבוריה. "בני אור" כבר חודשה לעונה שנייה, שאליה ייכנסו הנערים ללא כל ההסוואה שלהם, כשהמשטרה והעולם התחתון בעקבותיהם, ואפילו למשפחות שלהם כבר ברור במה מדובר. נאמר זאת כך, הפעם הם יזדקקו להרבה יותר מהמזל של סמי חיש גד.