לא הכול היה רע: 9 הסדרות הישראליות הטובות של שנת תש"ף

    אף שהשנה החולפת רשמה צעד קטן אחורה ביחס לקודמתה, היא עדיין הניבה כמה סדרות ישראליות שנעו בין מוצלחות מאוד למושלמות. בין כל אלה ישנו ערוץ מסוים אחד שהצליח להשחיל פנימה שליש מהתכנים - כאן 11

    עידו ישעיהו ונדב מנוחין
    קטע מתוך "ככה זה" עונה 2 (yes)

    לפני שנה בדיוק סיכמנו את העשור העברי ומנינו את עשר הסדרות הכי טובות בו. שנת תשע"ט לבדה, שחתמה את העשור, סיפקה שלוש מתוכן - עדות לפריחה ההולכת וגוברת של היצירה הטלוויזיונית העברית, לא רק בישראל אלא בכל העולם. מגמת ההתפשטות הגלובלית אמנם לא נפסקה גם השנה - סדרות ישראליות מככבות בפסטיבלים ברחבי העולם, אפל טיוי פלוס רכשה את "לאבד את אליס" של HOT ואת "טהרן" של כאן 11, ומשה זונדר שיצר את האחרונה אף חתם עם שירות הסטרימינג על הסכם ראשוניות. ובכל זאת, מבחינת היבול האיכותי תש"ף דווקא הייתה צעד קטן לאחור. היו סדרות טובות, אבל מעט מדי מהן היו באמת מדהימות או גדולות.

    אף על פי כן הצלחנו די בקלות להרכיב רשימה בת תשע סדרות מוצלחות ששודרו השנה, תמהיל של דרמות, קומדיות ומה שבאמצע.


    מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

    עוד בוואלה! NEWS

    שנת אשפה: כך הפכה תש"ף לשנה המביכה בתולדות ישראל

    לכתבה המלאה
    קאמפ מבדר. "ג'ודה" (צילום: דורון עופר)

    9. ג'ודה (HOT)

    עם הפרק הרביעי ששודר אתמול (חמישי) עברנו את חצי העונה השנייה של סדרת הערפדים העברית, כך שאפשר לעמוד די בקלות על חולשותיה ובעיקר על מעלותיה. מלכתחילה הרעיון שמאחוריה היה מבריק, לחבר את הז'אנר הכול-כך נוצרי הזה - שנבליו נרתעים מצלבים ומים קדושים - אל היהדות וליצור כך מיתולוגיה חדשה.

    בעונה השנייה השימוש של "ג'ודה" ביהדות השתכלל אפילו יותר. היא חושפת בפנינו ממד נוסף במיתולוגיה של יצורי האופל, הפעם אנשי זאב שמתברר כי הם צאצאיו של עשיו בן יצחק - האיש שהמקרא מדגיש את שיעור היתר שלו. זה לא נגמר כאן: מאחר שלפי המדרש התגלגל ראשו של עשיו אל מקום קבורת אביו במערת המכפלה, הופכת גולגלתו ל"מקגאפין" של העונה, החפץ שכל הכוחות השונים בסדרה חותרים עכשיו להשיג.

    כן, יש בזה ממד קצת טיפשי, אבל "ג'ודה" מודעת לו, אוספת אותו בשתי ידיה וטווה ממנו קאמפ מבדר. האפקטים שלה מרשימים והבימוי של מני יעיש ("המשגיחים") מגניב ומסוגנן במפגיע, שלא לומר מצועצע. לצד העשייה המעולה, ההתכתבות המתמדת עם תולדותיו העתיקים של העם היהודי מקנה לה רעננות ונפח גדולים.

    רגעים אנושיים, מרגשים, לפעמים עוכרי שלווה ולפעמים שופעי קסם. "הנספח" (צילום: אוהד רומנו)

    8. הנספח (HOT)

    המסך הקטן הנחיל לנו לאורך השנים המון יצירות שעסקו בדג מחוץ למים, אדם שמגיע למקום זר ונאלץ למצוא בו את מקומו. פעמים רבות זו נקודת מוצא לקומדיה על פערים תרבותיים, או לדרמה מחממת לב על בנייתם של גשרים אנושיים. מעלתה הגדולה של "הנספח" - המבוססת על הסיפור האמיתי של הקומיקאי אלי בן דוד ("בובה של לילה"), שעבר עם משפחתו לפריז בעקבות משרה שהוצעה לאשתו - הוא האופן שבו היא מזקקת את הגוונים האפלים של הקונספט.

    הסדרה מטמיעה אותנו באפקטיביות בבעתה הלא-תמיד-רציונלית שעלולה להשתלט כאשר נמצאים בארץ זרה ולא דוברים את שפתה. לשון לא מוכרת מבודדת אותנו ומותירה אותנו מנותקים בתוך העולם והחששות שלנו. זו תחושת זרות מאוד מזוקקת ומאוד ספציפית, אבל המרשים הוא ש"הנספח" מצליחה להחיל אותה גם על הדמויות שהן לא הגיבור, אבשלום, ולרקום עבורן סיפורים לא פחות חזקים. הרעיה אנאבל שנאבקת על מקומה במקום עבודה חדש וקשוח, בנם הקטן שלא משתלב בגן, ואפילו המורה לצרפתית שמחפשת אהבה. את כל אלה מכניסה "הנספח" תחת מטריה אחת מלאה ברגעים מאוד אנושיים, מרגשים, לפעמים עוכרי שלווה ולפעמים שופעי קסם. וכיאה לסדרה שמתרחשת בפריז ומנצלת היטב את נופיה - גם אסתטית להפליא.

    מלאת הברקות. "שטוקהולם" עונה 2 (צילום: דורון עופר)

    7. שטוקהולם (כאן 11)

    על אף שהתבססה על ספרה של נעה ידלין והוגדרה כמיני-סדרה, זכתה הדרמה הקומית לעונה שנייה בכאן 11 - משהו שקורה לא מעט בשנים האחרונות בטלוויזיה האמריקנית (ע"ע "הנותרים", "שקרים קטנים גדולים", "13 סיבות" ועוד ועוד). אולי זה סממן נוסף להשתכללות של הטלוויזיה המקומית, ולא בכדי זה קורה דווקא בתאגיד, שהשתלט על המצעד הזה עם לא פחות משלוש סדרות. תש"ף היא שנת מפנה עבור כאן, שיותר מאי פעם הפכה לאופציית הצפייה הכי שפויה על המסך - כמעט בכל פעם שתזפזפו לשם תיפלו על משהו מעניין. התאגיד גם שמר על שחרור עקבי של יצירות דרמה ישראליות לאורך השנה, כולל סרט הפולחן "עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי", שלו היינו יכולים היינו מכניסים גם אותו למצעד.

    כאן גם סיפקה את אירוע הדרמה הטלוויזיונית הגדול של השנה, "טהרן", ומיד אחריה, באופן מדהים, סדרה שהצליחה אף היא להשתלט על השיח הציבורי - "מנאייכ". ביחס אליהן סדרה צנועה כמו "שטוקהולם" נדמית שולית, אבל על אף הארכת חייה המלאכותית היא הוכיחה שכוחה עדיין במותניה - בדיוק כמו אצל גיבוריה הקשישים, שמוכיחים שגרוב הוא בלב. ההתמודדות עם המוות הוצגה מפורשות בעונה הראשונה - ארבעה חברים שמנסים לשמור בסוד את מות חברם ואגב כך נאלצים להתמודד עם גופתו המרקיבה - ובכך הקרינה על החיות והחיוניות של הנותרים מאחור. בעונה השנייה אמנם אין גופה להתמודד איתה, אבל מות חברם הטוב של הגיבורים עוד מרחף מעל.

    הפרמיס של העונה השנייה היה פשוט מאוד, יעיל מאוד ומלא הברקות: להלוויה של המנוח מגיע אדם מסתורי שמכיר וזוכר אותם אבל הם לא אותו. התעתועים בנוגע לזהותו ולטיבו היו רוח במפרשי הסדרה ונשאו אותה בקלילות לאורך שמונת פרקיה. וכמו בפעם הקודמת, עצם ההתמקדות בגיבורים בשנות ה-70 לחייהם מרעננת, בפרט כשמגלמים אותם כוכבים כמו תיקי דיין, דב גליקמן, ששון גבאי, לאורה ריבלין, והתוספת הנפלאה שלמה בראבא. גם הם אוהבים ושונאים, גם היצרים שלהם גועשים, ואת כל זה הם עושים בעולם שמקפיד לנסות לדחוק אותם אל השוליים.

    פתאום נזכרנו למה אהבנו אותה. "פאודה" עונה 3 (צילום: נטי לוי)

    6. פאודה (yes)

    אם יש משהו שהעונה השלישית של "פאודה" הבהירה זה שהיא בשיאה כאשר היא מממשת את שמה. כאשר המסתערבים מסתערבים. לאורך חציה הראשון של העונה הזו היא המשיכה את מגמת ההתדרדרות של קודמתה, ואז היחידה חדרה לעזה במרדף אחר צמד החטופים הישראלים. פתאום נזכרנו למה כל כך אהבנו את הסדרה הזו. כשהגיבורים מוקפים באויבים בלי שאף אחד יכול להושיע אותם במקרה הצורך, אפשר היה להרגיש את האימה אופפת, את העצבים נמרטים. עזר מאוד גם שריף נאמן מופלאה בתפקידה כיערה, החטופה הישראלית. היא הפגינה יכולת יוצאת דופן לרגש, מה שהפך אותה ללב הפועם של כל המבצע הזה ושל חלקה השני של העונה, ממש עד לפינאלה.

    הנסיקות האלה של "פאודה" ממשיכות למצב אותה כאירוע טלוויזיוני. כן, חלק ממערכות היחסים בה, כאלה שמתרחקות מהסכסוך ובפרט הרומנטיות שבהן, ממש מביכות לצפייה. בחלקן החולשות של הסדרה נחשפות במלוא רפיסותן. וכן, כמעט בכל פרק יש רגעים שבהם צריך להשעות את ההיגיון כדי ליהנות ממנה באמת. ולמרות זאת, "פאודה" תמיד חוזרת לעמוד על הרגליים. מבחירות קלושות של הדמויות ושל התסריט צומחים רגעים מצוינים שמקשים לא למחול לה, והמתח שהיא מייצרת כה הדוק עד שהוא מגהץ את שאר קמטיה.

    פנינת קאלט. "זאת וזאתי" (צילום מסך רשת 13)

    5. זאת וזאתי (רשת 13)

    בשקט ובהתמדה הפכה הקומדיה של גיתית פישר ואושרית סרוסי לפנינת קאלט. מעטים מאוד צפו בה במשבצת שלה בימי שישי בערב ברשת 13, אבל קולם של אלה שכן צפו היה רם וברור, מתובל במטבעות לשון כמו "כן המפקדי" או "אה! צרת רבים!". הניסיון של תותית ומילעל להפוך לזמרות מצליחות - הודות ללהיטים מוצדקים כמו "צעיפים בקיץ" - נכשל לכל אורכו, אבל איזו דרך זאת הייתה! השתיים הציגו פרודיה קורעת לשורת תחנות מעיקות של החוויה הישראלית - מהכותל לבסיסי טירונות, מחתונות מוגזמות לטיולי שטח - ובסופן גילו שכמו תמיד, גם אם שערי הרדיו עדיין נעולים בפניהן, העיקר להמשיך להתקדם ולהאמין שאתה יכול להגשים את החלומות שלך.

    לסרוסי ופישר יש סגנון מובהק ומשויף משלהן, נונסנס פשוט למדי, כמעט אינטואיטיבי, לאו דווקא מתוחכם - אבל מוחלט ומופרע ומקורי. בפרקים קצרים של 20-25 דקות, נכנסת - כמובן ללא שום פילטרים - כמות מלל שיכולה להספיק למיני-סדרה סקנדינבית. כל הבדיחה בנויה על אפקט מצטבר: לא הכול מצחיק, אבל אחרי דקה של רצף בלתי נגמר בקולות האלה גם בדיחה טיפשית יכולה לקרוע מצחוק. גם אם לא הכול פוגע, כשזה קורה אי אפשר לנשום מרוב צחוק.

    תמיד אנושית. "משיח" עונה 2 (צילום: מיכל אפרתי)

    4. משיח (סלקום tv/קשת)

    המסך הישראלי יודע ומכיר היטב קומדיות מעיקות, איזו יותר ואיזו פחות. "משיח" עולה עליהן, קודם כל בגלל שהיא מצחיקה באופן היסטרי, אבל גם בגלל שהיא לא מתמכרת לקרינג'יות שמאפיינת סדרות דומות ובכלל את התקופה. בסופה של העונה הראשונה לא רק שאינכם שונאים את הדמויות של "משיח", אלא אפילו מחבבים אותם באופן עמוק משהו. העונה השנייה אפילו מצחיקה יותר מקודמתה, ולא פחות אנושית. האורחן הבלתי מתפקד נכשל שוב ושוב בקרבות העלובים ביותר, אלא שבסוף כל פרק, סביב כל הקמצנות, הבורות, הקטנוניות וחוסר המודעות העצמית של משיח וחבריו - מתגלות תכונות אחרות לגמרי: נדיבות, רגישות, ובעיקר סולידריות - ברית של מפסידנים שאין להם איש מלבד אחד את השני.

    הדבר המעניין בסיפור הזה הוא ש"משיח" מצליחה להציג קומדיה כל כך טובה גם בלי הומור מתחכם או יותר מדי יומרות, כשהמחוות לשנות השמונים, הקביים הקומיים של התוכנית, נזנחו בינתיים לטובת שכלול של הדמויות, גם מעבר לגיבור בגילומו הנפלא של אודי כגן. איכשהו, למרות שהנושאים שהיא עוסקת בהם אינם מקוריים במיוחד, בזכות תצוגות משחק משובחות והזדהות כה עמוקה עם הדמויות, אי אפשר להסיר מזה את העיניים או להפסיק להתגלגל מצחוק. מה שהתחיל כסדרת רשת ניסיונית, התגבש בהדרגה לכדי מופע מופלא ואפילו הרמוני בעונתו השנייה. כרגע זו הקומדיה מספר אחת בישראל.

    מרירה, מפוכחת, אכזרית. "מנאייכ" (צילום מסך כאן 11)

    3. מנאייכ (כאן 11)

    אחת הסדרות המדוברות של השנה, ובצדק גמור. שלום אסייג בתפקיד הראשי הזכיר למי ששכח שהוא גם שחקן דרמטי גדול, ולצדו הציגה "מנאייכ" את אחת הדמויות הטובות ביותר בטלוויזיה בשנה האחרונה: טל בן הרוש, בגילומה הנפלא של לירז חממי. היא פשוט משדרגת את הסדרה. בעוד אסייג מעולה אבל נאלץ להתמסר כל הזמן לאותה הבעת פנים נכאה, חממי קיבלה דמות בשרנית ונגסה בה, משפריצה עסיס לכל עבר.

    על אף תקלות קטנות לאורך הדרך, בשורה התחתונה "מנאייכ" היא דרמה מרשימה להפליא: מרירה, מפוכחת, אכזרית. הפלרטוט המתמיד והמקרי שלה עם כותרות החדשות סייע לה לרחוש עוד ועוד לאורך החודשים שבהם שודרה. במקביל לכך, חלק גדול מחוזקה של הסדרה, וכזה שמקבל משנה תוקף מההתכתבות שלה עם המציאות, הוא הקשר הבלתי ניתן להתרה בין האישי לכללי. בתוך עולם אלים וערל לב החיבורים בין דמויותיה חיוניים. עצם ההצבה של הגיבור מול החבר הכי טוב שלו הייתה בחירה יעילה שיצקה אמוציות אנושיות במנגנונים כאילו-אפורים.

    מצחיקה ומכאיבה. "היהודים באים" עונה 4 (צילום: נטלי מרקוס)

    2. היהודים באים (כאן 11)

    העונה הרביעית של סדרת הסאטירה, שהיא גם הארוכה ביותר עד כה עם 15 פרקים, כללה כמה מערכונים נפלאים במיוחד. כולל "המפעל" של שינדלר, חיים יבין ועמיתיו שמגלים כי אסור יותר להטריד מינית, פיצוחים בארמית, רפול ואריק שרון משכנעים את בגין לפתוח את הגדר, שלל מערכונים שבהם יוסי מרשק שוכב על ערש דוויי ונוהג בשוביניזם, שלל מערכוני "זומביט" שמנבאים את הסחלה שהמרשתת תביא איתה, מדחת יוסף פוגש את יוסף הצדיק בקבר יוסף, כמובן; ועוד המונים, באמת. הקאסט מושלם כתמיד, בדגש על ה-MVPs יעל שרוני ויניב ביטון, והתוספת של שירה נאור הייתה בהחלט במקומה (אם כי בפעם הבאה עדיף בלי קטעי זמרה).

    כל זה קרה בזמן שהסדרה סופגת מחאה קשה על פגיעה בקודשי ישראל. הומור יהודי תמיד היה קיים, מימי התנ"ך מן הסתם, ועד ימינו. זה נכס תרבותי שעם ישראל ידע להשתמש בו היטב: הקיום היהודי לא תמיד היה מצחיק, אבל בדיחה טובה, בין אם כוונה לרב או לצורר, לקבצן או לגיבורי התנ"ך - תמיד הייתה. ועם המקום המרכזי של התנ"ך באתוס הציוני, גם כאן צחקו עליו לא מעט. עם זאת, "היהודים באים" בכל זאת חריגה - היא מתרחקת מתחום הפרודיה לאזורים גרוטסקיים וביקורתיים יותר מהמקובל. זה סוד קסמה: היא מצחיקה מאוד - ומכאיבה מאוד. גם המחאה נגד התכנית, אם כן, אינה אלא חולייה נוספת בשרשרת ארוכה של התנגדויות שמרניות להומור שחור או סאטירה.

    מן הסתם קל יותר להבחין ברובד המוצהר של תכנית הסאטירה: להשתמש באלפי שנים של אירועים ודמויות יהודיים כדי לומר לנו משהו על הכאן והעכשיו. היא מציבה את העבר היהודי העשיר כתמונת מראה לימינו, קושרת בין מה שהיה למה שישנו (וכנראה גם מה שיהיה). היסטוריה במובנה הבסיסי - לדעת מה קרה כדי להפיק לקחים, בין אם זה יצחק אבינו ובין אם זה יצחק רבין.

    אבל הדבר הנפלא שקורה אגב כך, וזה שהופך את "היהודים באים" למשהו מיוחד ואפילו מרגש, הוא שהמראה שהיא מציבה התבררה כדו-צדדית. לא רק המיתולוגיה מושֶתת על ימינו הפרוזאיים, אלא גם להפך: האנושות העכשווית - עם הקטנוניות והשבירות שלה - מפיחה חיים בדמויות האגדיות. הופכת אותן לבשר ודם ואת חייהן וסביבתן לנופים מזוהים. מנפה תלי תלים של פרשנויות ומציגה לנו את אבותינו, הן של היהדות והן של הציונות, כבני אנוש, מחברת אותנו אליהם בעבותות של פגמים מוכרים. זה מה שהופך אותם לנצחיים.

    מצחיקה, מרגשת וכובשת. "ככה זה" עונה 2 (צילום: אוהד רומנו)

    1. ככה זה (yes)

    יומיים בלבד לפני פרסום המצעד הזה הגיעה הסדרה שאפשר בלב שלם להכתיר כנטולת רבב, הטובה ביותר השנה. לא היה מובן מאליו שזה יקרה. העונה הראשונה של הדרמה הקומית של דנה מודן, אסי כהן ורם נהרי הייתה כמובן חכמה וכתובה היטב, אבל לא פשוט היה להתחבר אל מה שניסתה לעשות - לתאר את הבנאליה היומיומית כך שנרגיש אותה גם אנחנו במלוא התשתה. העונה השנייה כבר ממוקדת ומהודקת בהרבה, כבר במובנים הכי בסיסיים שלה: יש בה רק שבעה פרקים לעומת תריסר בפעם הקודמת, ורוב הפרקים מונים 20 דקות, לעתים גם פחות מכך. הסדרה נפטרת כמעט לגמרי מסצינות אווריריות ומפורטות שהפואנטה שלהן מובנת דקות ארוכות לפני שהן מסתיימות - כמו ארוחה שגרתית במסעדה, ויכוח פרוזאי בקופה בסופר או זוג זר שאוכל ארוחת ערב עם ילדיו - לטובת משהו שאפילו מזכיר עלילה.

    שינוי הפאזה מציף למעלה את כל מעלותיה, מה שבין היתר הופך אותה למצחיקה בהרבה, מרגשת וכובשת. זו עדיין אותה סדרה. המרירות עדיין רוחשת בנימיה של "ככה זה", ובבסיסה של הסדרה עדיין ניצב הקשר המתהדק בין שני הגיבורים כקונטרה לכל מה שמבאס: ילדים מעיקים, זרים מציקים, ואפילו שניהם עצמם שלפעמים מכבידים זה על זה. דמותו של כהן כבר נמצאת במקום אחר, מאוששת יותר, בעוד דמותה של מודן דורכת במקום ואולי אף נסוגה, כולל מפגש נוסטלגי עם חבר ילדות. הלאות המוכרת של דמותה מתחדדת אפילו יותר לנוכח הפריחה היחסית של דמותו של כהן. רוב הזמן קשה לפענח על פניה מה היא מרגישה, כאילו כל כך מפוכחת ולמודת אכזבות עד שגם גופה כבר לא טורח להגיב להן עם יותר מדי אמוציות. לכן כאשר כבר בוקעת ממנה צעקה, היא מעבירה צמרמורת במעלה הגב.

    ההתקדמות הדיסהרמונית של שני הגיבורים בוזקת קסם על העונה השנייה, מופת של יין ויאנג. החיבור בין הגיבורים שהתבסס בעבר על שותפות גורל, עומד למבחן המזכיר שאהבה זה באמת כואב ומי יודע מה תהיה התוצאה בסופו. עד אז הוא מניב עונה נפלאה ואת סדרת השנה שלנו לתש"ף.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully