"11 ביולי 1941. מזג האוויר די יפה. חמים בחוץ. עננים לבנים בשמיים ורוח קלה נושבת. מכיוון היער נשמעות יריות".
היער הוא פונאר, חורש הממוקם קילומטרים ספורים מחוץ לעיר וילנה. בימים שלווים, תושבי האזור נהגו ללקט שם פטריות וגרגירי יער. אבל ימים אחרים הכתימו את המקום. כמאה אלף בני אדם - רובם המכריע יהודים, אך גם קומוניסטים, שבויי מלחמה סובייטים, צוענים ומתנגדי משטר אחרים - נרצחו שם במשך כשלוש שנים.
המילים האלה פותחות את רישומיו הקדחתניים של עיתונאי פולני בשם ו. סאקוביץ', ומתעדות את ראשית ההוצאות ההמוניות להורג של הנאצים ועוזריהם הליטאים בגיא ההריגה. סאקוביץ' מתאר בכרוניקה המצמררת שכתב כל בדל מידע שהגיע אליו על סיפורי הזוועה המתרחשים ביערות, ובין דיווח נורא אחד למשנהו, צובטים תיאורי היום-יום - כיצד העולם ממשיך להסתובב, הטבע ממשיך להתחדש, בזמן שמאחורי העצים מתנהל גיהנום עלי אדמות. השורה המפורסמת שכתב ביאליק בעקבות פוגרום קישינב כמה עשרות שנים קודם לכן, "השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט", מצלצלת בראש ואינה נותנת מנוח.
גם בתיאורים נוספים של רצח יהודי וילנה מופיעה הצרימה הזאת. זה גם המקרה של הפזמון "היה זה יום קיץ" - "עס איז געווען א זומער טאג" ביידיש - שכתבה הנערה ריקלה גלזר והתפשט בגטו וילנה. השיר היה להמנון, ואילו גלזר שרדה בדרך-לא-דרך. "אני עברתי אולי אלף ניסים ונשארתי בחיים", ניסתה להסביר זאת פעם. היא נמלטה פעם אחר פעם ממוות, הפכה לפרטיזנית, הגיעה לארץ ישראל והקימה כאן משפחה. חרף כל מה שעברה וראתה, וכל מי שאיבדה בדרך, היא בחרה שוב ושוב בחיים.
ריקלה גלזר נולדה בווילנה בשנת 1924 להוריה חיה ויצחק, נצר למשפחה של צורפים. הייתה לה גם אחות קטנה, נחמה (נעכע). וילנה, ירושלים דליטא, אז חלק מפולין העצמאית, הייתה מוקד משגשג של תרבות יהודית, מכל הסוגים והגוונים. מתוך כמעט 200 אלף תושבים ערב המלחמה, יותר מרבע היו יהודים.
כבת לשני הורים חובבי ספרות, גלזר הייתה תולעת ספרים של ממש, וקראה מכל הבא ליד. בריאיון שהעניקה בראשית שנות ה-70 לחוקר יחיאל שיינטוך מהאוניברסיטה העברית, שבו שטחה את קורות חייה, סיפרה כי לפעמים הייתה מסיימת את הספרים עוד לפני שחזרה הבייתה מהספרייה. היא עצמה גם החלה לכתוב שירים בגיל צעיר - 12 או אפילו לפני, לפי עדותה.
פרוץ מלחמת העולם לווה בשורה של שינויים מהירים. ב-1 בספטמבר 1939 נקרעה פולין בין ברית המועצות וגרמניה הנאצית, וכך גם וילנה נכבשה על ידי כוחות הצבא האדום. כעבור חודש היא נמסרה למדינה הליטאית, אך תוך כמה חודשים נוספים סופחה לברית המועצות. במשך אותה השנה הגיעו לעיר פליטים רבים עם סיפורי זוועות על מה שמחוללים הגרמנים. איש לא האמין להם.
הסיוט התגשם במלואו בקיץ 1941, עם הפלישה הנאצית במסגרת מבצע ברברוסה. רבים נמלטו מהעיר, אך עדיין נשארו בה עשרות אלפי תושבים. ריקלה נוכחה מיד שהמציאות השתנתה באחת, כשליטאי תקף באלימות אותה וחברה נוספת באלימות ברחוב.
הרצח ההמוני החל במהירות. נאצים וליטאים חטפו יהודים "לעבודה", ובעצם שלחו אותם לפונאר. לפי הערכות שונות, בחצי השנה הראשונה לכיבוש הגרמני נרצחו ביריות בגיא ההריגה לפחות 26,881 בני אדם.
בסוף אוגוסט ותחילת ספטמבר 1941 התגלגלה שרשרת האירועים הנוראה שבעקבותיה נכתב השיר. כבר הוחלט על הקמת גטו בעיר, ואז יזמו הגרמנים את מה שמכונה "הפרובוקציה הגדולה": בתואנת שווא שיהודים ירו כביכול בחיילים נאצים בתקרית מבוימת, הם פינו בכוח אזור שלם מיושביו, אסרו אותם וגירשו לגיא ההריגה בימים הבאים. ריקלה, שהלכה באזור במקרה לבקר חברה, החלה לראות אנשים רצים לכיוונה, נמלטים, אך המשיכה עד שזר אחד משך אותה הצידה ואמר לה ללכת הביתה. "אילו הייתי ממשיכה עוד 20 צעדים, כבר הייתי מתה", היא סיפרה.
במקביל, יהודי העיר נדרשו להיכנס לגטו ב-6 בספטמבר. היו למעשה שני גטאות בווילנה, הגטו המרכזי, הראשון, ו"הגטו הקטן", שלמעשה יועד מראש להשמדה מהירה. לשם הובלו גם ריקלה ובני משפחתה, עד שהצליחו באמצעות קשרים לעבור לגטו המרכזי. באקציה נוספת בימים הראשונים של הגטו, אלפי יהודים נחטפו ונרצחו. בהם היו גם אביה של ריקלה וכן סבה ואשתו השנייה. "אמרו שזה לעבודה וכולם האמינו", סיפרה.
עוד מפרויקט "המורדים"
בגטו החלה לעבד את המראות האלה לשירים. "ברגעים ההם... אף אחד לא ידע אם הוא בכלל יישאר בחיים, כתבו שמשהו יישאר לזיכרון והעולם ידע מה קרה בגטו. האינסטינקט הזה דרש שצריכים לכתוב משהו. ההרגשה דחפה לכתיבה. אני זוכרת שהייתי מתעוררת באמצע הלילה וכותבת. תמיד היה לידי נייר כתיבה ואני כתבתי וכתבתי. הכתיבה הלכה כל כך מהר. השירים נבעו בקלות, כי הייתי מלאת רגשות", סיפרה.
וכך, על ההליכה לגטו ורצח ההמונים בפונאר כתבה גלזר את "היה זה יום קיץ" - שיר קורע לב. במרכזו - אותו ניגוד נורא בין הטבע הפורח - לאכזריות שאינה ניתנת לתיאור. הוא מתחיל בתיאור היופי: "יום שמש קיץ זה היה, כמו תמיד קורן. הטבע כה יפה נראה, לבלב בשפע חן. בשקט ציפורים ניתרו ובנועם הזדמרו, אל הגיטו צו ללכת בא" (תרגום: אפרים דרור). ובתיאור התהלוכה אל הגטו, התמונה כבר אחרת לגמרי. "נדמה, עלינו אם תביט - גם אבן מר תבכה. הסתחבו זקן וילד כבהמה לשחוט מובלת. דם אדם נשפך בראש חוצות". השיר מתאר גם את שאר הגזרות: הצפיפות, וכמובן ההוצאות להורג. "נתרוקנו החדרים, לעומתם נתמלאו קברים" (מתוך תרגום נוסף, של בנימין טנא), היא כותבת, "ועתה נראים בדרכי פונאר, חפצים, כובעים, רטובים ממטר. הרי הם חפציהם של הקורבנות, של הנשמות הקדושות, כיסתם לנצח האדמה". לבסוף, שוב מתנגשים הטבע והרצח. "עתה שוב אור חמה סביב וניחוחות בכל, ואנו מעונים כל כך ונאלמים נסבול. כרותים מתבל ומלואה, כלואים בחומה גבוהה, וקרן תקווה אך בקושי תבקע".
כמו במקרים רבים אחרים של שירים מהגטאות, המילים נכתבו על בסיסה של מנגינה קיימת, מוכרת. "אצלי השירים באים באופן ספונטני. היה יוצא משפט ומיד הייתה נדבקת לי לזה מנגינה, ממש ביחד. הקצב של השיר הגיע יחד עם המילים", סיפרה גלזר.
וזו לא הייתה סתם מנגינה. גלזר התאימה את המילים לאחד הלחנים המפורסמים ביותר בעולם דובר היידיש: השיר "פאפירוסן" ("סיגריות"), שכתב הרמן יבלוקוף - יהודי שהיגר בשנות ה-20 לאמריקה. השיר, המתאר את אומללותו של ילד מוכר סיגריות, הופיע כחלק ממחזה שהעלה בניו יורק, והתפרסם מאוד בשנות ה-30. השיר אומנם מיוחס כאמור ליבלוקוף, אך כנראה שגם הוא שאל בתורו את המנגינה הזו משיר רוסי נושן בשם "מילשה המולדובית". הנעימה הזו הייתה שגורה בפיהם של יהודי מזרח אירופה, ובגטאות שונים נכתבו שירים על פיה. "היה זה יום קיץ" הוא הידוע שבהם.
השיר התפשט דרך באמצעות ילדים ששרו אותו, וליתר דיוק דרך ילדה אחת - האחות נחמה. "אני הייתי ביישנית, ואני קראתי את זה לפני החברות שלי, אבל הייתה לי אחות צעירה, שהיא למדה בגטו בבית ספר עממי. היא הייתה גונבת את השירים. בגטו הייתי מבקשת ממנה לעזור לי עם משהו בבית. היא הייתה מסרבת: 'אם תתני לי לקרוא את השיר שלך אז אני אשטוף את הרצפה'. [אז] היא עזרה ונתתי לה את השיר והיא קראה את זה בכיתה. היא לקחה את השיר, הביאה לבית הספר והילדים שרו את זה, וכך זה התפשט", סיפרה גלזר.
בגטו פעלה אגודה ספרותית, ובכלל פעלו בו משוררים מכובדים רבים - אברהם סוצקבר, שמריהו קצ'רגינסקי (מחבר השיר "פונאר") ועוד רבים. גלזר הייתה עוד נערה צעירה, אבל שמה וכישרונה נפוצו הלאה, בין היתר גם בזכות אמה, שהקריאה את השירים לאנשי תרבות בגטו כמו הרמן קרוק וכתריאל ברוידא.
היא אף קיבלה הצעה להצטרף למועדון ספרותי בגטו, מלא אחר מאשר הירש גליק, פרטיזן ומשורר, הידוע כמי שחיבר את מילות "המנון הפרטיזנים (אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה)". למעשה, בעדותה של גלזר מסתתר סיפור לא מוכר על הרגעים שבהם נולד אחד השירים המפורסמים ביותר של תקופת השואה. לעדותה של גלזר, במפגש ביניהם נמצאה המנגינה שתלווה את השיר המפורסם.
"בא אליי הירש גליק עם עוד אדם, אולי גם הוא היה כותב אני לא יודעת. שמו היה דימנשטיין... אני קראתי את השיר 'אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה'... זה היה בזמן של שקט יחסי (היא העריכה שזה היה בשנת 1942, אך השיר כנראה נכתב מאוחר יותר - נ"מ). הוא קרא לי את השיר ואמר: 'איך זה מוצא חן בעינייך? איזה לחן אפשר להוסיף לזה?'. התחלנו לשיר לחנים של שירים רוסיים - קאזאטשקי (שם השיר ברוסית - נ"מ)... אז כל המנגינות היו לקוחות משירים רוסיים".
לדבריה, "הוא קרא לי את המילים ואנחנו שרנו. אני לא זוכרת, אבל אני חושבת שזאת הייתה רק המנגינה. כי אחרי כן הוא תיקן את המילים כדי שיתאימו למנגינה. הוא כתב את זה בביתו. אני חושבת שהוא כתב חלק מהמילים שיתאימו למנגינה כי הוא לא היה מלחין".
באותו מפגש, גליק החמיא לה על שיריה, והם קבעו שהיא תגיע למפגש הספרותי, אך זה לא קרה מעולם. הגטו סער ועניינים חשובים יותר עמדו על הפרק, וגם האופי של ריקלה שיחק תפקיד. "הייתי מאוד ביישנית, אולי לא כל כך האמנתי בעצמי. אולי הייתי צעירה מדי".
ריקלה נמלטה מהמוות שוב ושוב ושוב. גם אותה ניסו ליטאים לחטוף באחת האקציות למשאית עם ילדים וזקנים, ובתחנונים הצליחה לשכנע את חוטפיה להניח לה. אחר כך הצליחה להשיג אישור עבודה, וסרגה עבור הגרמנים, ובתקופה אחרת עבדה בבית חרושת ללבנים. פעם אחת, לאחר שלא הגיעה לעבודה, היא נאסרה ליום אחד וקיבלה 25 מלקות.
המראות מסביב היו קשים מנשוא, מוות, רצח והשפלה. התחושות חלחלו לשירים. באחד מהם - "השיר על הצחוק היהודי" - כתבה: "אנחנו צוחקים למוות בעיניים. הצחוק היהודי יש בו כל כך הרבה כאב. כשלבכות לא עוזר אז צוחקים כמה שאפשר... אז בואו נצחק כל זמן שזה אפשר. אז צחקו, צחקו אחים כל זמן שיש עוד דופק. החניקו בתוככם את הכאב, למרות שאתם בוערים מפנים. שצחוקכם יישמע למרחוק. יבוא עוד היום שאתם תצחקו מעומק הלב החוצה".
באקציות האחרונות שוב ניצלה בדרך נס. פעם אחת, אחרי שהתחילה האקציה והמחבוא שבו הסתתרו בני משפחתה כבר היה נעול, היא הצליחה להסתנן לתוך אולם התיאטרון הנעול שבו המתינו אנשי המשטרה היהודית, בעקבות שמועה שייקחו אותם ואת בני משפחותיהם לקובנה - שם עדיין פעל הגטו באותו הזמן. כשהובלה יחד עם השוטרים האחרים אל מחוץ לגטו, לתחנת הרכבת, החליטה לברוח בחזרה וקפצה מעבר לגדר גבוהה. אז מצאה מחדש את אמה ואחותה.
לבסוף חוסל הגטו ולקחו גם אותן. "באו קרונות והעמיסו אותנו ממש כמו בהמות, תוך כדי מכות. אני, אמא שלי ואחותי נכנסנו לקרון אחד". זה היה מאוחר, אמצע הלילה. הקרון היה צפוף, אבל כעבור זמן מה נקישת הגלגלים נעשתה חלשה יותר. גם בלי לראות כלום, מתוך הנסיעה הם הבינו מהו היעד: פונאר. "האנשים הרגישו שאנחנו בפונאר. הם התחילו להיפרד אחד מהשני, להתנשק, לבכות ולצעוק", סיפרה.
"אני איבדתי את האומץ לגמרי לגמרי. שיעשו מה שהם רוצים... אמרה לי אמא: החזיקי את עצמך ואל תאבדי את הביטחון. יהודי צריך ללכת אל המוות בראש מורם. זה נתן לי אומץ, נכנסה בי נשמה חדשה", אמרה בעדותה. שוב היא החליטה לעשות מעשה. "הרמתי את הראש וראיתי שתי אחיות עומדות ודופקות על החלון. זה היה חלון קטן מתחת לגג בקרון, והן דופקות ודופקות ואינן יכולות לעשות דבר... החלון היה סגור מבחוץ עם פח מגולוון". היא הצליחה לפתוח אותו - וקפצה החוצה בעוד הרכבת נוסעת. היא זכרה איך נפלה מגובה רב ונפצעה. לבושה בהרבה שכבות, ועליה כמה מזכרות בודדות.
על כך כתבה בשיר נוסף, "קרון המוות", מילים קורעות לב. "ועת אקום מן הקרקע, הרחק מסע כבר מהדהד. אך תיצלינה עוד אוזניי, קריאת אמי בן ומספד / ויסובני ליל סביב. עתה מה? אהרהר בדמי. וזרזיפים אנגב: "את דם פצעי, דמעת אמי" (תרגום: בנימין טנא).
גלזר כתבה את זיכרונותיה מאותם רגעים בחיבור קצר בשם "אני קופצת מהרכבת", שתרגם לעברית בנה יצחק קפלן. "אני רצתי בכל כוחותיי הצעירים ורגלי החזקות. לפני ראיתי רק את פסי הברזל ומאחורי חשיכה בלתי נגמרת ורעש של רכבת מתרחקת. באזני עוד צלצלו היריות הבלתי נגמרות אשר רצו לסיים את חיי הצעירים. כבר שום דבר לא היה אכפת כששכבתי ביער החשוך, לבד, ומרחוק עוד ריצדו בחושך הרקטות שירו מהתחנה הקרובה של הגרמנים. אחרי זמן מה התאוששתי מההלם שבו הייתי והסתכלתי על עצמי והבנתי באיזה מצב קשה אני נמצאת... בכל הזמן שרצתי לא הרגשתי שאני פצועה ועכשיו באצבעות רועדות נגעתי בפצע שהיה לי במצח, מהיכן שהדם השפריץ ושטף את הפנים ואת השמלה".
היא שאלה את עצמה מה תעשה עכשיו, נערה פצועה ביער ללא אף חבר בעולם. האם תסגיר את עצמה? "לא. אני הרי חייבת לחיות!, עונה הקול השני במוחי. לקחת נקמה מהרוצחים של אימא, אבא וכל היהודים שבקשו נקמה לפני שהוציאו נשמתם על קידוש השם". היא השליכה את סימני הזיהוי שלה, והמשיכה בדרכה. אישה ליטאית אחת נתנה לה להתרחץ, לאכול ולנוח למשך כמה שעות. בהמשך תפסה טרמפ על עגלון והצליחה לחזור לווילנה. על אחד הקירות ראתה שלט: וילנה נקייה מיהודים.
היא הצליחה להגיע למחנה העבודה קייליס - מפעל קטן שבו נותרו עוד מעט יהודים מווילנה שנשארו כדי לעבוד, והחליטה לצאת ליערות עם הפרטיזנים. כדי להרשים את הלוחמים שהיו במפעל, שלא רצו לקחת איתם נערה כה חבולה, היא הוציאה לפועל תוכנית משוגעת: היא הצליחה לחזור בלילה אחד לבית המשפחה הישן והנטוש, והוציאה מהמרתף אוצר - מטבעות, זהב וכלים מזהב ומכסף שאביה הצורף הטמין באדמה לפני המלחמה, והביאה את השלל לפרטיזנים. זה קנה את מקומה.
הקבוצה יצאה ליערות, ונדדה עד שהגיעה למקום המיועד, ושוב - הטבע האיר לה פנים. "כשראיתי את היער - הרגשתי רגש גדול של שימחה. אנחנו חופשיים! חייכו אלינו השמיים הכחולים ובלב היו שירים נפלאים... הפרטיזן הראשון שפגשנו ורובה על כתפו הכניס בנו כולנו הרבה אופטימיות, שכולנו השתכרנו מהרגשת השמחה... היה נדמה לי שהכול שר סביבי. השמים, השמש והירוק שמסביב. עכשיו אני מתחילה חיים חדשים של קרב ונקמה".
הלוחמים היהודים חולקו לארבעה גדודים, וגלזר הייתה חלק מגדוד בשם "מוות לפשיזם". בין מפקדיה היה אבא קובנר. ביערות פגשה גם את מי שיהיה בעלה, אברהם קפלן, שנמלט עם שניים מאחיו ליערות מהטבח ביהודי העיירה וורונובה. בשלב מסוים חברו אליהם גם פרטיזנים לא יהודים, והם נותרו ביערות מעט פחות משנה, עד השחרור של וילנה בקיץ 1944. שם החלה את חייה מחדש, וב-1945 נולד בנה בכורה, יצחק.
אחרי המלחמה פגש אותה בווילנה קצ'רגינסקי, שעכשיו אסף ברחבי אירופה שירים מהגטאות. הוא ביקש ממנה כמה שירים שכתבה, ואומנם: "היה זה יום קיץ" הוא השיר שפתח את אסופת השירים מגטו וילנה, שערך קצ'רגינסקי ויצאה לאור כבר בשנת 1947. מאז הוא הוקלט וזכה לכמה ביצועים ביידיש ובשפות נוספות. הידוע שבהם הוא של חוה אלברשטיין. "יוצאי גטו וילנה פנו אליי להקליט שירים לתקליט של שירי הגטו", כתבה לי אלברשטיין כשפניתי אליה בנושא. "יש לי בבית שירון של השירים משם, ושרתי את 'זומער-טאג' [של גלזר] ו'פרילינג'... וזאת כל התורה כולה".
אך הסיפור של גלזר עוד לא הסתיים. היא יצאה מווילנה ב-1946, במסלול שכלל גם את צ'כיה ומחנה העקורים פוקינג, ליד מינכן שבגרמניה. בדרך איבדה את בנה השני, בן השנתיים, שמת מהרעלה. תוך כדי המסע, כשעברו בזהות בדויה, היא נאלצה למסור חלק מהמסכמים שלה ובהם השירים - ומעולם לא קיבלה אותם בחזרה. לישראל הגיעה על גבי האונייה "נגבה" בדצמבר 1948, והמשפחה נדדה עד שהשתקעה בחולון. גם כאן האסונות הוסיפו לפקוד אותה. קפלן, ששירת במשטרה, מת ב-1965 מהתקף לב, והוא בן 41 בלבד. גם בנה השלישי הלך לעולמו בגיל צעיר, עוד בחייה.
למרות כל זאת, אומר לי בנה יצחק קפלן כשאנחנו נפגשים בדירתו בחולון, כי גלזר - שכאן נקראה רות קפלן - הייתה אישה שמחה שלא שקעה באבל. מוקפת חברים, מעורבת בקהילה ומרכז העניינים של כל מפגש. היא נסעה כמה פעמים לבקר בווילנה, ושמרה על קשר קרוב עם רבים מיוצאי העיר. בשנות ה-90 פרסמה את שיריה בספר "לידער פון לעבן", ואחרי מותה בשנת 2006 צלל קפלן לארכיון שלה, לתרגם אותו לעברית ולעשות בו סדר. לאחרונה שיריה התגלו גם מעבר לים, ובימים אלה מתרגמים את שיריה לאנגלית. כך הם ימשיכו לחיות עוד הרבה אחריה.
בחזרה לפרויקט "המורדים"