יום הזיכרון לשואה ולגבורה

"הראו את הקברים והשמות": השיר שמגולל את צוואתם של יהודי קובנה

בגטו בעיר קובנה שבליטא כתב אברהם אקסלרוד על פי שיר ידוע את "בישיבה של סלובודקה", הקורא לספר על זוועות השואה ולהזכיר את נרצחי העיר. זה סיפור על גטו שפרחה בו "תעשיית חרוזים" למול הרצח וההתעללות ועל אדם שתיעד בשיריו את המתרחש, ואת כל עדותו הותיר אחריו במחברת

  • קובנה
  • ליטא
  • השואה
נדב מנוחין
שני ילדים בערמת חלקי ריהוט וחפצים בגטו קובנה בחורף, ליטא, 1941-1944 (צילום: אתר רשמי, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי, אוסף צבי קדושין)

"בישיבה של סלובודקה, בגטו של ליטא,
יושב שם שמש זקן לבדו.
יושב ואמור הוא וידוי-אחרית לו
וכותב צוואה לבית אחותו"
("בישיבה של סלובודקה" מאת אברהם אקסלרוד, תרגום: שלמה אבן שושן)

קובנה שבליטא הייתה עיר יהודית תוססת. בעירם של אברהם מאפו, לאה גולדברג ועמנואל לוינס חיו להן במקביל קהילות יהודיות מזרמים שונים, שהתפללו ביותר מעשרים בתי כנסת, קראו בעשרות עיתונים וכתבי עת, התווכחו וחיו. בסך הכול, 37 אלף יהודים חיו בקובנה לפני השואה.

אחד מסמליו היהודיים של האזור הייתה ישיבת "כנסת ישראל" - ישיבת סלובודקה המפורסמת, שמוקמה בפרבר באותו שם של קובנה. ערב מלחמת העולם השנייה נבנה באמצעות תרומות בניין חדש לישיבה, אך תלמידיה לא זכו ליהנות ממנו. עם הכיבוש הסובייטי הוא הופקע, וגם בשנות המלחמה לא התקיימו בו לימודים.

אחת העדויות המרתקות על אותן שנים שחורות בתולדות הקהילה המקומית, היא שיר מצמרר שנקרא בשם "בישיבה של סלובודקה (הצוואה)", שכתב אחד מתושבי הגטו בעיר - אברהם אקסלרוד. הקודש והחול, הרצח והתקווה לשחרור מתערבבים בו, והלחן המוכר שלו סייע לו להיחרט בתודעה. זה סיפורו של השיר, מחברו, והאירועים מאחוריו, ושל הקריאה שלו לשומעים: לזכור, להזכיר ודבר לא לשכוח.

עוד בוואלה!

דויד גרוסמן: "כשאני חושב על ניצולי השואה, אני חושב על הגבורה שהביאה אותם לבחור בחיים"

לכתבה המלאה

בישיבה של סלובודקה בביצוע קולית לוחמי הגיטאות

"כשתזכו לשחרור, יהודים,
ספר תספרו לילדים,
על דמינו שניגרו שם,
על ההרג המבעית,
וקברים, שמות - הראו שם
במצודה התשיעית"

במסגרת מבצע ריבנטרופ-מולוטוב סופח האזור לברית המועצות, אך בקיץ 1941, לאחר תחילת מבצע ברברוסה, קובנה נכבשה במהירות. עם הכיבוש פתחו לאומנים ליטאים בפוגרום אכזרי בפרבר סלובודקה: בתים הוצתו ומשפחות שלמות בתוכם, יהודים נאלצו לחפור לעצמם קבר ונורו לתוכו, והעדויות על שאר סוגי ההתעללות קשות מנשוא, באופן שהנייר לא סובל. אלפי יהודים אחרים נתפסו והובאו אל מבצר מחוץ לעיר (המצודה השביעית - ועל כך בהמשך), נמנע מהם מזון ומים, עשרות נשים נאנסו, ואלפים נוספים נרצחו בירי על ידי אנשי גסטאפו ולאומנים ליטאים בימים הבאים, כמעט כולם גברים.

רק אחר כך, ביולי, הוקם הגטו באותו הפרבר הסלובודקאי, ויהודי קובנה נאצלו לצאת ממנה אליו. הגטו נסגר באמצע אוגוסט 1941, ונדחסו בו כ-30 אלף יהודים בצפיפות איומה. בין היהודים שנכנסו אל הגטו היה גם אקסלרוד, מחבר "בישיבה של סלובודקה". הוא עצמו נולד בקובנה ב-1902, אבל לגטו הגיע כפליט מוורשה יחד עם אשתו ובתו. שמו הדו משמעי של השיר התייחס כמובן למוסד החרדי, אך את "הישיבה של סלובודקה" היא למעשה גם כשם כולל לגטו כולו.

רהיטים וחפצים עזובים בגטו קובנה לאחר האקציה הגדולה, אוקטובר 1941 (צילום: אתר רשמי, מוזיאון יד ושם באדיבות אברהם תורי)

הפורט התשיעי המוזכר בשיר הוא חולייה אחת בשרשרת מצודות שהוקמו סביב קובנה על ידי הצאר הרוסי אלכסנדר השני בסוף המאה ה-19, כדי לבלום מתקפה עתידית מגרמניה. ברם, במלחמת העולם הראשונה קו המבצרים התגלה כחסר תועלת, והם נכבשו במהירות על ידי הצבא הגרמני. בין שתי מלחמות העולם פעל במקום בית כלא, ואילו הנאצים הפכו אותו, כמו גם כמה מבצרים נוספים בשרשרת, לזירה של התעללות ורצח המוני בבורות. באקציה הגדולה בסוף אוקטובר 1941 נרצחו במקום 9,200 מיהודי הגטו. באותה השנה כתב אקסלרוד את "בישיבה של סלובודקה", ובנוסף הקדיש שירים נוספים לקורבנות "הפורט התשיעי".

הרצח המשיך במקום לסירוגין לאורך שנות המלחמה, כשלעתים הקורבנות הגיעו ממקומות אחרים. רמי נוידרפר, חוקר גטו קובנה, מבהיר שכולם בגטו ידעו מה מתרחש בפורט התשיעי, "כי שמעו את הדי היריות וראו לאן הם הולכים. היו גם כאלה שהצליחו לצאת בין הגופות ולחזור אל הגטו", אמר לוואלה! תרבות. במרץ 1943 נרצחה במקום קבוצה גדולה של יהודים וזקנים. בתו של אקסלרוד הייתה ככל הנראה אחת מהן.

"הפורט התשיעי" ליד גטו קובנה, לאחר השחרור, ליטא, 1944 (צילום: אתר רשמי, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי, אוסף צבי קדושין)

"נסתלק השמש - צוואתו נשארה,
בליבות יהודים - בערשות פעוטות,
באותיות של זהב, יירשמו-יתוארו
החיים שבגטו, משאלתו, פיוטו"

"רוב היהודים בקובנה לא היו חרדים והחיים שלהם היו רחוקים מחיי הישיבה", אומר נוידרפר ומסביר: "הישיבה מסמלת את היהדות המסורתית, לפני ההשכלה ולפני הציונות, שזה הזרמים שבעצם מייצגים את רוב היהודים בקובנה". לדבריו, אנשי הישיבה היוו "קוטב של מיעוט - אבל מיעוט חשוב בגטו".

בבניין הישיבה החדש של סלובודקה לא למדו תורה. "הישיבה הפסיקה להתקיים עוד לפני הגטו, כבר בתקופה הסובייטית", אומר נוידרפר, "בניין הישיבה עמד מוזנח". לפי אחת העדויות, היה זה מקום אשר "שימש לגרמנים מקום לגורי כלבים שנהרגו". ואולם, משטרת הגטו קיבלה אישור להשתמש בו כמרכז לאירועים חברתיים עבור השוטרים, ובאמצעות שיפוץ הוא הוסב למעשה לאולם שבו התקיימו קונצרטים של תזמורת הגטו, שלעתים הופיעה יחד עם מקהלה. עשרות קונצרטים ערכה התזמורת, ובין היתר ביצעה גם שירים עבריים, של רחל לדוגמה.

ולא זאת בלבד - בצל הרצח והאימה, התקיימו בגטו קובנה חיים תרבותיים מלאים: חוג ספרותי, תערוכות אמנות (בין היתר של הציירת אסתר לוריא, שתיעדה בתמונותיה את המתרחש), הרצאות, תחרויות כדורגל ושחמט, חוג דרמטי לנוער, ועוד. ספרייה מחתרתית פעלה גם היא ממקום מחבוא, ו"40 הימים של מוסא דאג", למשל, עבר מיד ליד, לפי אחת העדויות.

עוד בוואלה!

"מורנוב", "התזמורת האדומה", "אלו שנשארו": המלצות צפייה לערב יום השואה והגבורה 2021

לכתבה המלאה
ערימות ספרים שהועברו לגטו קובנה, 1941 (צילום: אתר רשמי, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי, אוסף צבי קדושין)

לא פחות מכל אלה, רווחה בגטו יצירה עממית. "בכל רחוב, בכל חצר, צצו שירים, אמרות-כנף, בדיחות", נכתב בספר הזיכרון "יהדות ליטא". רבים כתבו שירים בחרוזים, שמגיבים לאירועים, מתעדים את האלימות הרצחנית, ולעתים גם מותחים ביקורת עוקצנית כלפי המוסדות היהודיים של הגטו. אלו עברו מפה לאוזן וצברו פופולריות. נוידרפר מספר כי איתר במהלך מחקרו כ-150 שירים כאלה, רובם סאטיריים. אחד מהם, מאת לרקה רוזנבלום, מתאר את "תעשיית החרוזים בגטו": "כל משרד מפגין יכולת, כשרונות על סף כל דלת, עוד מעט - הה, גנאי ובוז - ידברו כאן בחרוז" (תרגום: יהושע טן-פי).

כמו שירים רבים שנכתבו בימי השואה, חלק נכבד משירים אלו התבססו על לחנים מוכרים ממקורות מגוונים. אקסלרוד, מחבר השיר, התמחה בעצמו בסוגה הזאת. בין השירים שכתב בגטו אפשר למצוא שיר אחד, "ביים געטא-טויערל" ("בשער הגטו") שנכתב על פי "אויפן פריפעטשיק" ("על האח"), ושיר נוסף, "דער אייביקער ייד" ("היהודי הנצחי") שמושר על פי הלחן של "מיין שטעטעלע בעלז" ("עיירתי בעלז") - שניהם שירים יידיים מפורסמים מאוד.

תיעד בשירים את זוועות הגטו. אברהם אקסלרוד (צילום: באדיבות המשפחה)

גם "בישיבה של סלובודקה" נשען על שיר יידי ידוע, אולי הכי ידוע - "ראָזשינקעס מיט מאַנדלען" ("צימוקים ושקדים") מאת אברהם גולדפאדן, מאבות התיאטרון היהודי שקצרה היריעה מלפרט כאן את מורשתו הענקית. גולדפאדן סבר שבלי שירים בהצגות, "נשאר מחזה יהודי בלי רוח". כך, בתוך האופרטה המצליחה מאוד "שולמית" מ-1880, בין שירים שונים שכתב ומלווים את העלילה (עיבוד לאגדה מהתלמוד על החולדה והבור), שולב גם שיר הערש "צימוקים ושקדים" - אפילו שלא היה קשור למעשה בסיפור, לדבריו מפני שכבר היה אהוב על הבריות. ואמנם, השיר זכה לפופולריות אדירה.

בשיר המקורי, מרדימה האם היהודייה את בנה בסיפור על הגדי שהולך ליריד לרכוש צימוקים ושקדים. כמוהו, מאחלת האם לילד שגם הוא יהפוך לסוחר עשיר, ומבקשת ממנו שיישן בינתיים. "בישיבה של סלובודקה" מציג חיזיון מסוג אחר: במקום בית המקדש - הישיבה בגטו; במקום האם, בת ציון - שמש זקן וגוסס; במקום שיר ערש - צוואה; ובמקום עתיד שכולו עושר - תקווה ליום השחרור, שבו אפשר יהיה סוף סוף לכבד את הקורבנות שנרצחו.

עוד בוואלה!

זה אחד משירי השואה הכי יפים ומצמררים שנכתבו. אז למה אף אחד לא מכיר אותו?

לכתבה המלאה

ראָזשינקעס מיט מאַנדלען בביצוע חווה אלברשטיין

"אך יום עוד יבוא, והשמש תהל אז
ותשחרר יהודים מגטו חושך
אז נפקוד הקברים ברחימו-ודחילו,
יהודים שם נפלו על קידוש השם"

במהלך שלוש שנות קיומו של הגטו, זוועות רדפו זוועות. מסוף 1943 עבר גטו קובנה בהדרגה לניהול ישיר של אנשי אס.אס, והוכרז כמחנה ריכוז. כשסוף המלחמה באופק, אספו הנאצים יהודים מהגטו, כמו גם שבויי מלחמה, שנדרשו לשרוף את גופות הנרצחים בפורט התשיעי, כדי להשמיד את העדויות למעשי הטבח במקום. לאט לאט חוסל גם הגטו, וביולי 1944 כ-8,000 תושביו הנותרים גורשו ממנו למחנות בגרמניה. לסיום, הגרמנים העלו אותו באש. בכך באו אל קיצן כ-550 שנות קהילה יהודית בעיר.

המילה "נקמה" כתובה בדם על דלת, גטו קובנה, ליטא, 1944 (צילום: אתר רשמי, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי, אוסף צבי קדושין)

בחורבות הגטו נמצאו לאחר המלחמה מחברות יומן של נער בשם איליה גרבר, שאף הוא גורש לדכאו עם חיסול הגטו ונרצח בצעדת מוות ב-28 באפריל 1945. גרבר, בנו של מוזיקאי, אסף את השירים ששמע בגטו, ובהם גם "הישיבה של סלובודקה". המחברת התגלגלה אל שמרקה קאצ'רגינסקי, משורר ופרטיזן מווילנה (המוכר גם כמי שכתב בין היתר את השיר "פונאר"), שהחל מיד בסופה של המלחמה ללקט שירים שנוצרו בזמן השואה יחד עם אבא קובנר ואברהם סוצקובר. באסופה המונומנטלית שהרכיב קאצ'רגינסקי כעבור שנים בודדות מן השירים שאסף, נמצא גם השיר הזה.

ומי היה אקסלרוד עצמו? לא נכתב עליו כמעט דבר. באסופה "מן המיצר: שירים מן הגיטאות מהמחנות ושירי מרד", שערכו ארנסט הורביץ, גיל אלדמע ושלמה אבן שושן, נכתב כי אקסלרוד נספה בגטו הבוער ביולי 1944, וסיפור זה חוזר בכמה וכמה מקורות במילים קצרות וספורות. אלא שאין זה כך כלל: הוא נתפס עם חיסול הגטו וגורש לדכאו או אחד ממחנות הלוויין שלו, ולאחר השחרור שהה בשיקום במנזר הבווארי סט. אוטיליין - שם שוכנו חולים ששרדו את מחנה הריכוז. שם גם פגש את אשתו השנייה, ניצולת שואה מפוניבז', שנמלטה לאורך המלחמה מזרחה יחד עם הוריה.

חורבן והרס בגטו קובנה בתום המלחמה, ליטא, 1945 (צילום: אתר רשמי, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי, אוסף צבי קדושין)

"הוא היה כנראה פיזית מאוד חזק, וזה עזר לו לשרוד בדכאו", סיפרה לוואלה! תרבות בתו, אשת החינוך ציפי משולם. היא הוסיפה כי הגיע אליה סיפור, לפיו בימים האחרונים לפני שחרור המחנה צנח אביה באפיסת כוחות. "כולם היו בטוחים שהוא כבר לא חי, כיסו אותו ואמרו עליו כמה מילים והגרמנים לא נתנו להתעכב". אלא שהוא נותר בחיים: "ירד מבול והוא זחל לעבר המקום היחידי שהיה שם אור ודפק על החלון. באותו לילה מישהו נפטר - והוא קיבל את המספר שלו". אחרי יומיים-שלושה שוחרר.

אשתו הראשונה ובתו של אקסלרוד נספו. לאחר המלחמה נישא פעם נוספת, ועלה לישראל ב-1949. נולדו לו שני ילדים נוספים, ציפי וברוך, כשם אביו. בישראל לא כתב ככל הנראה. לדברי בתו, בשלב מסוים לאחר המלחמה התעמת עם יהודי שנחשד כי שיתף פעולה עם הנאצים, ונפגע קשה בעינו - כך שכמעט לא ראה בשנותיו האחרונות. 20 שנה לאחר עלייתו, ב-20 במאי 1969, הלך אברהם אקסלרוד לעולמו, והוא כבן 66.

לפני שנים אחדות, שני ילדיו נטלו את המחברת שלו ובה 35 שירים שכתב לכל אורך המלחמה, והוציאו אותה באופן פרטי תחת השם "האור שבחשכה", בתרגום רחל שליטא. "השירים שלו ממש מתעדים כל מקום שהוא היה בו", אומרת שליטא לוואלה! תרבות ומסבירה כי השירים מלאים בסלנג קובנאי מקומי. "ממש נעזרתי במומחים לקובנה כדי להבין את כל המילים, והרבה מאוד מהשירים צמודים לאירועים שהוא חווה בגטו". באדיבות בני המשפחה, מתפרסם כאן השיר "בישיבה של סלובודקה" בכתב ידו של המחבר.

השיר "בישיבה של סלובודקה" בכתב ידו של אקסלרוד, מתוך מחברת השירים שלו (צילום: באדיבות המשפחה)

כך, באמצעות התרגומים, גילו ילדיו של אקסלרוד מחדש את סיפורו של אביהם, שסירב לשתף אותם בזכרונותיו מימי המלחמה. "אני גדלתי עם אבא שלא דיבר", אומרת בתו ציפי. "לא כל כך יכולנו באמת לדעת, ודלינו כל פעם מידע מאמא שלי". על הזמן שעבר מאז מותו של אביה להחלטה להוציא לאור את שיריו, היא מסבירה כי מבחינתם התהליך הבשיל בזמן.

בינתיים היא מגשימה הלכה למעשה את צוואתו של אביה, אברהם אקסלרוד, זו שהופיעה באותו שיר על הישיבה של סלובודקה: משתפת בסיפורו באמצעות אירועי "זיכרון בסלון", מספרת עליו לתלמידים, וכך גם לשכניה. "אני הייתי עסוקה בלשמור את הצוואה שלו. כל שנה מצאתי בית ספר אחר. בשנה שעברה, בקורונה, הבאתי לכל דייר בבניין ליד הדלת את הספר עם בקשה לקרוא איזה שיר, עם תקציר על החיים שלו. זה מה שעשיתי כל החיים שלי".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully