מהקהילה היהודית של ביאליסטוק נותר מעט מאוד בסוף מלחמת העולם השנייה. מאות בודדות שרדו מתוך כחמישים אלף יהודים שהיו בעיר ערב המלחמה. היתר נרצחו. העוצמה של המספרים בלתי נתפסת. פועלים, רבנים, מורים, סופרים, מוכרים, רופאים, ילדים וילדות, שאר יהודים של יומיום - בקושי אחוז או שניים מהם שרדו. קהילה שלמה נמחקה. עירם של ממציא האספרנטו לודוויג זמנהוף וראש ממשלת ישראל יצחק שמיר, של מייסד הבימה נחום צמח והפרטיזנית וחברת הכנסת חייקה גרוסמן - חרבה.
בין מגוון המקורות שתיעדו את הזוועות שהתרחשו בעיר הזאת, הסתתר גם שיר קטן, נשכח ואבוד, שנכתב בתחילת המלחמה ונותר כעדות מצמררת לאותם ימים. "רבקעלע די שבתדיקע" - "רבקה'לה השבתית", בתרגום שנעשה לעברית - ניגון געגועים אומלל של אישה מן הגטו, שאהובה נחטף על ידי הנאצים וגורלו לא נודע. המילה "שבתית", החגיגית כמעט, לא מרמזת על אותו סיפור נורא, שאירע אי שם ביולי 1941, מעט אחרי כניסת הגרמנים לעיר. שיר נשכח, ומאחוריו סיפור נשכח, מעיר שנשכחה.
החל מסוף 1939, הייתה ביאליסטוק בשליטה סובייטית במסגרת ההסכמות בין ריבנטרופ ומולוטוב. ההסכם הופר ב-22 ביוני 1941 עם תחילת המתקפה הגרמנית נגד ברית המועצות. ימים ספורים אחר כך, ב-27 ביוני, כבר נכנסו הכוחות הנאצים לעיר אחרי ניצחון מוחץ על הצבא הסובייטי. מעשי הרצח החלו כמעט מיד: באותו יום ממש הניסו הנאצים מאות יהודים אל בית הכנסת המקומי, והעלו אותו באש, תוך שהם מקיפים אותו ויורים במי שמנסה להימלט (דבר שעלה רק בידי בודדים לעשות). מאות אחרים נורו למוות בכמה מוקדים, בהם כאלה שאושפזו בבית החולים היהודי. אחרים הושפלו באופן כה מבזה, שקשה אף להעלות אותו על הכתב. בערך אלפיים יהודים נרצחו באותו יום - היום הראשון לכיבוש, היום השישי בשבוע, שכונה מעתה ואילך "יום שישי העקוב מדם". כפי שיתברר במהרה, זה לא היה היום היחיד שיזכה לכינוי מיוחד מטעם יהודי העיר. יום כזה היה גם יום חמישי, ה-3 ביולי - פחות משבוע לאחר מכן, כשמאות מאנשי האינטליגנציה המקומית נורו למוות בשדה מחוץ לעיר. אלמנות אותן קורבנות ידועות מאז כ"הנשים של יום חמישי".
אולם, טראומתית במיוחד הייתה אותה השבת, ה-12 ביולי. כבר בשעה חמש בבוקר התחילה האקציה: הנאצים נפרסו ברחובות, נכנסו לבתים, ולקחו אלפי גברים אל האצטדיון המרכזי בעיר. במשך שעות נאלצו היהודים להמתין שם בחום, ללא מים, ונדרשו למסור את חפצי הערך שלהם. רק בשעות אחר הצהריים הוצאו משם אל אותו שדה קרוב-רחוק, פטראשי. הם חולקו לקבוצות, ונורו אל בור המוות. פרופ' שרה בנדר, מומחית לשואת יהודי ביאליסטוק, מגוללת את האירועים בספרה "מול מוות אורב". היא מעריכה שבאותו יום שבת נרצחו כארבעת אלפים יהודים.
באותה העת, הקהילה היהודית המפוחדת כלל לא ידעה מה עלה בגורלם של החטופים. הנהגת היודנראט פנתה באותו היום לרשויות וביקשה את שחרורם. אולם, הנאצים דרשו סכום עתק עבור השחרור, והיודנראט החל בגיוס נחוש של רכוש וממון לצורך זה. "התחילו היהודים מביאים כל דבר ערך אל בית הקהילה. הנשים הביאו את תכשיטי הכסף והזהב וכל אבני-יקר שהיו ברשותן, בתקווה שבכסף זה יפדו את בעליהן מהשבי", דיווח שלום גוטליב ל"הארץ" בסקירה על מצב היהודים בביאליסטוק, שפרסם שנה וחצי לאחר מכן, "אבל הנאצים גזלו את הרכוש ואת החטופים לא החזירו". להנהגה ההמומה נאמר שאותם אלפים כבר שולחו לעבודה בגרמניה. נשותיהם של החטופים מחו בגטו מול בתי חברי היודנראט, וניסו לשווא להביא לשחרור בעליהן בדרכים נוספות. הן לא ידעו שהם בעצם נרצחו קילומטרים ספורים משם. אלו היו אותן "שבתיות". כך נקראו מאז, וכך הונצחו באותו שיר.
הזיכרון מאותה השבת המשיך לרדוף אחרי יהודי העיר בשנים הבאות: "זכר האימים של השבת הרת האסון נחרת בזכרונם של יהודי ביאליסטוק, כפתח תקופה של ייסורים בלתי פוסקים, כפרוזדור לגיהנום ההיטלראי", כתב על כך בער מארק בחיבורו על גורל יהודי העיר. גטו ביאליסטוק הוקם רק בחודש הבא.
השיר בביצוע של אופירה גלוסקא
את "רבקה'לה השבתית" כתב פסח קפלן - דמות תרבותית בולטת בביאליסטוק, שכבר היה אז בן מעל שבעים. הלחן הותאם למנגינה של שיר פועלים יהודי-סובייטי, "קעגן גאלד פון זון גייט אויף מיין גאלד", שנכתב יותר מעשור לפני כן - וניתן לשמוע אותו באתר הספרייה הלאומית.
לפני המלחמה, ידו של קפלן הייתה בכל. הוא כתב פרוזה בעברית וביידיש, שימש מורה, פרסם מאמרים בשלל עיתונים ואף ערך אחדים מהם בעצמו. "בעל קומה קצת למטה מבינונית ופניו חיוורים-נפולים. בין אלה שדיברו פחות ועשו יותר", תיאר אותו המשורר יעקב כהן, שהכיר אותו בסוף המאה ה-19, במאמר שפרסם בעיתון "הבקר". לדבריו, היו בו, בקפלן, "רוחניות בלתי-נכחדת יחד עם איזו יבושת שכלתנית... אבל היה לו עם זה מקור טמיר לפרנסת רגשו: הייתה לו זיקה אינטימית למוזיקה". את האהבה לצלילים ירש אולי מאביו, שהיה חזן. הוא עצמו עמד בראש מקהלה שפעלה בעיר.
חלק מהדברים שקפלן כתב ופרסם הועלו לרשת במסגרת פרויקט בן יהודה. מפעליו רבים. מדובר, ככלות הכל, באיש שתרגם את משלי קרילוב ליידיש, בין השאר. אך מתוך עבודתו, מוכר במיוחד דווקא תרגום אחר: התרגום לעברית של אחד משירי היידיש המפורסמים ביותר - "אויפן פריפעטשיק" ("על האח"), שירו הנוגה של מארק ורשבסקי על הילדים הלומדים לקרוא בחדר, ואחד מסמלי העולם היידי שחרב.
גם השיר הזה, שפורסם בראשית המאה העשרים, נקשר עם הזמן בזיכרון השואה, ואפילו הושמע ב"רשימת שינדלר". בגטו, קפלן היה אחד מחברי המועצה היהודית - היודנראט - והמשיך לכתוב ולכתוב: שירים ומחברות יומן, שתיעדו את האסון שעבר על עירו.
צורך דומה מילא אם כן גם "רבקה'לה השבתית". רבקה'לה, גיבורת השיר, טווה ושוזרת חוטים וחבלים בבית חרושת בגטו, ומקוננת על אהובה, הרשלה, שנלקח לבלי שוב. היא הוגה בגורלו, מנסה לנחש מה עובר עליו, להיכן נשלח, אם למחנה כלשהו, או שנרצח. רק אנחנו מכירים את סופו של הסיפור. הניגון איטי, נמתח, וחוזר על עצמו, מתאים את עצמו לייסוריה של הגיבורה. אפילת הגטו, היא מוחה, נמשכת כבר יותר מדי זמן, והלב נקרע. יש מי שמשוכנע שמדובר באישה ספציפית. אחרים סבורים שהחבל שהיא קולעת נועד לתלייתו של התליין.
למרות הספציפיות, חווית חוסר הוודאות המתוארת בימים כה כאוטיים בוודאי הייתה משותפת לרבים. "רבק'הלה השבתית" אכן היה לשיר מוכר ואהוב בגטו ביאליסטוק. "מי בגטו לא ידע את שירו של הזקן פסח קפלן", סיפר על כך בער מארק, "השיר נהפך למנגינה החביבה של הגטו. שרו אותו מקטן עד גדול. השורות הרכות, הליריות-חרישיות האלה, עוררו וקראו למחאה, כמו המלים כדורבנות, הקשות והישרות של הכרוזים החשאיים מטעם ההסתדרות הלוחמת. במלים נלבבות מתנה קפלן את צער העדה. בכל חרוז של השיר מרגיש אתה בנשימת הטרגדיה של הגטו".
סרט דוקו קצר על השמדת ביאליסטוק
עברה שנה וחצי של שלטון טרור. ב-5 בפברואר 1943, החלו הנאצים בחיסול שיטתי של הגטו, בשילוח של כעשרת אלפים יהודים ברכבות לטרבלינקה. פסח קפלן בן ה-73 שהסתתר במחבוא, היה עד לאיסוף היהודים המותשים, וראה איך יורים במי שלא עומד בקצב. "זכרו, כשתבוא העת לנקמה - השיבו להם כגמולם", אמר לרעיו, כך לפי הספד שנכתב עליו. שבועות אחדים אחר כך מת ממחלה קשה, "בעודו מקלל את גרמניה של היטלר". גם את מסע ההלוויה שתכננו לערוך לו הפריעו הגרמנים.
גם מוות ממחלה הוא לפעמים, כך נראה, סוג של ניצחון. "פסח קפלן היה בין המאושרים", כתב עליו בער מארק, "הגורל חשך ממנו את הדרך לטרבלינקה ולמיידאנק. הוא מת בדרך הטבע, במיטתו, בביתו בן הקומה האחת שברחוב קופיצקה. הוא גווע מתשישות, מתזונה גרועה. הוא גווע כשעל שפתיו הטענה מדוע מוסיף הגטו להתקיים ימים כה רבים. לא אחד קינא במותו הנורמלי'".
כחצי שנה לאחר מותו, בחודשי הקיץ של 1943, שולחו הנותרים בין יהודי ביאליסטוק - מי לרצח מיידי, ומי לעבודה במחנות השונים, פעולה שהופרעה במעט על ידי ניסיון התקוממות קצר. אחרים נמלטו מהעיר החרבה ליערות והצטרפו לפרטיזנים. רשמית, בסוף 1943 לא היו בעיר יהודים.
תיעוד החיים היהודים בביאליסטוק - ארכיון ספילברג
אך השיר ניצל. הוא התגלגל אל האסופות משירי הגטאות שפורסמו כבר בסוף שנות הארבעים ביידיש ובעברית. כשהחלו להקליט מחדש את השירים מאותה תקופה, מקומו לא נפקד. הוא הוקלט על ידי כמה זמרים ביידיש, הבולטת שבהם היא כמובן חוה אלברשטיין, באלבום "חוה זינגט יידיש" כמו גם בסרטה "מוקדם מדי לשתוק, מאוחר מדי לשיר", שהוקדש למשוררי היידיש בישראל. אבל הוא בוצע גם בעברית: רמה סמסונוב הקליטה אותו אמנם ב-1957, אבל כשני עשורים אחר כך זכה לגרסה עברית מוכרת מעט יותר.
בשנת 1974 הופק בישראל האלבום "שירים מן הגיטאות", שעיבד גיל אלדמע, ובו ביצועים בעברית של שירים שנודעו בדרך כלל ביידיש: "פונאר", "העיירה בוערת (שריפה אחים שריפה)", "שיר הפרטיזנים (אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה)", "תחת זיו כוכבי שמיים" ואחרים. בין כל אלו נמצא מקום גם ל"רבקה'לה השבתית". ארבעה מהשירים בתקליט ביצעה אופירה גלוסקא, לשעבר הכוכבת של להקת הנח"ל, שהתפרסמה כמבצעת הראשונה של "חורשת האקליפטוס", ושל עוד שלל להיטים משנות הזוהר של הלהקה. "רבקה'לה השבתית" היה אחד מהשירים שלה.
גלוסקא, שהיא והוריה ילידי הארץ, לא הכירה את השיר לפני כן. אלדמע הציע לה אותו. "זה לא משהו שבא מהבית", היא מסבירה בשיחה שנערכה איתה בתחילת השבוע. אלא שהחיים המחודשים שניתנו לשיר היו מוגבלים אף הם. מהתקליט לא יצא מופע משותף, וגלוסקא מעידה שבכמעט חמישים השנים שעברו מאז היא כמעט לא שרה אותו, להוציא פעם אחת כשהופיעה בדיור מוגן בטקס יום השואה. "אז היה לו מקום", היא מנמקת.
"זה שיר שנשכח ממש", אומרת גלוסקא, "אני אפילו לא חושבת שמשמיעים אותו ברדיו. משמיעים יותר את השירים המפורסמים. חבל. זה שיר ממש יפה".
השיר בביצוע של חוה אלברשטיין
אופנות מוזיקליות מתחלפות. שירים חדשים נכתבים. ככל שהמרחק ההיסטורי הולך וגובר כך קשה יותר לגעת גם במה ששרד מהתופת. כל עדות, שיר, תמונה, מסתירה מאחוריה זיכרון שהולך ונעלם, של דמויות, פנים, תרבות, ופשעים שקשה אפילו לדמיין.
רבקה'לה ובנות דמותה, האלמנות של יום שבת, לכודות לנצח בתוך השיר, יחד עם קהילה שנרצחה כמעט במלואה. דרך השיר, אולי אפשר להחיות ולו לרגע את מה שנמחה מעל פני האדמה.