וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מקראות ישראל: שבוע הספר 2011 - ספרי ילדים של ליהיא לפיד, דודו גבע ועוד

לילך וולך

22.6.2011 / 10:30

שבוע הספר חושף אתכם לספרי הילדים הכי מדוברים של ליהיא לפיד, דודו גבע, אורי אורבך, ואפילו מנשה נוי ושלמה גרוניך כאן. על מה לוותר ועל מה להסתער

ליהיא לא מעבירה את הלפיד

ספרי ילדים עשויים להטעות. הם ממשמעים את הטריוויאלי לכאורה, משתעשעים עם המובן מאליו כביכול, מספרים מעט מאוד על העולם הגדול מאוד, ומשאירים מרחבים ריקים בין המילים. הם כל כך מטעים שנדמה שלכל אחד יש סיפור ילדים לספר, אבל מסתבר שלא כך הוא הדבר. "סבא השמן וסבא הרזה", ספר הילדים של ליהיא לפיד, מספר על שני סבים של ילדה. לשניהם קוראים אברהם, אבל שניהם שונים בתכלית - בחזותם, בתחביביהם ובאופיים. הילדה מנסה ללמד כל אחד מהם איך להיות קצת יותר כמו האחר, אבל כאשר הם נהיים דומים מדי היא נבהלת ומנסה לתקן את השיבוש.

העיקרון שלפיד מנסה להעביר אינו מספיק מובחן, ואם יש אחד כזה, הרי שהיא ממסמסת אותו בהפרעות סיפוריות ובסוף לא מדויק ולא מהודק דיו. אם מדובר בתהליך צמיחה והתבגרות על-גילי, הרי שלא ברור מדוע לגדוע אותו. אם מדובר בילדה עצמה ובהתוודעות שלה למורכבויות ולטעמים השונים שיש לאנשים שונים, גם עניין זה אינו מחודד ומשתבש כדי לייצר "סוף חמוד". כך או כך, למרות האיורים הנאים – זה נראה כמו ספר ילדים, עושה קולות של ספר ילדים, אבל אינו שום דבר קוהרנטי - לא לילדים ולא למבוגרים.

* ליהיא לפיד, "סבא השמן וסבא הרזה", איורים: יזהר כהן // הוצאת כנרת

מנשה נוי ושלמה גרוניך ירגיעו את הזאטוטים

נסיעות ארוכות הן סיוט משותף לילדים ולהורים גם יחד. מהיציע מגיעות יללות "מתי מגיעים כבר?" ומן המושבים הקדמיים "שיהיה שם שקט" ו"במבה זה לא אוכל". "להקשיב לרוח" של ענבל דיסקין יכול להשכין קצת שלווה בריאה בתחום הנפיץ הזה: כל כולו נסוב סביב שירים וסיפורונים בנושאים הנוגעים לנסיעות – הלחץ של ההורים לקראת טיול משפחתי, משחקי נסיעה, צפייה בנוף, מריבות קטנות ושיחות חשובות ומשעממות של הורים.

השירים והסיפורים של דיסקין קולעים מלאי הומור וחן ולא משתדלים להיות ילדיים מדי, מחד, או חינוכיים מדי, מאידך. גם האיורים של איה גורדון נוי מוצלחים, אבל השוס האמיתי הוא הדיסק הנלווה ובו רוב סיפורי ושירי הספר מסופרים על ידי מנשה נוי ומולחנים (חלקם גם מושרים) על ידי שלמה גרוניך. השילוב בין נוי הלא רשמי בעל הקול הנעים לבין הלחנים הגרוניכיים המקפיצים ומלאי הדמיון יוצרים דיסק שהוא בבחינת הצלה לנסיעות מתישות. והוא כל כך מקסים שאפילו המבוגרים לא ישתגעו משמיעות חוזרות שלו.

* ענבל דיסקין, "להקשיב לרוח, שירים שנסעו וחזרו", איורים: איה גורדון נוי, קריינות: מנשה נוי, לחן ושירה: שלמה גרוניך // הוצאת כנרת

דודו גבע ואנטון שמאס עדיין רלוונטיים

הוצאה מחודשת היא דרך מצוינת לבדוק האם יצירה ספרותית עוברת את מבחן הזמן, ולא רק כמסמך נוסטלגי. "השקרן הכי גדול בעולם", יצירתם המשותפת של אנטון שמאס שסיפר ודודו גבע שסיפר אותה לא פחות באיוריו, לא רק שצולחת בקלילות את 30 השנים שעברו מאז ראתה אור לראשונה אלא גם מצליחה להיות חכמה, מצחיקה וקולעת בכל הסעיפים גם כיום.

הסיפור, המבוסס על סיפור עם ערבי, מספר על מלך שמסכים להשיא את בתו למי שיפתח סיפור בשקר ויסיימו בשקר גם כן. שלושה אחים מגיעים להתחרות על ידה של בת המלך – ראשון פותח הבכור ב"היה היה", ומייד המלך מפסיקו, כי "אין זה שקר כלל וכלל"; גם האח האמצעי כושל בסיפורו; ואילו השלישי, האח הצעיר, שקרן מחונן, פותח במשפט "כשסבתו של אבי ילדה את סבי..." ומשם אנחנו יודעים שאנו נתונים בבטחה בידיו של מספר דגול.

הסיפור הארוך הולך ומסתעף דרך תרנגול ענק שלגבו צומח דקל מניב (בקריצה לברון מינכהאוזן ועץ הדובדבנים האירופאי שלו), שדות סומסום ("מרבה סומסום מרבה דאגה"), אבטיחי ענק שבתוכם מדרגות וערים נסתרות עוד ועוד מוטיבים מזרח תיכוניים מעורבבים זה בזה לכדי אגדה מוטרפת ומצחיקה.

על האיורים של דודו גבע אין עוד מה להכביר מילים – הם מבריקים, מצחיקים ומשובצי פרטים מענגים שמשמחים את העין והלב. הרמזים הדקים יותר ופחות באשר לשחיתויות הון ושלטון – הספר ראה אור בזמן מלחמת לבנון הראשונה והשקרן הגדול בעולם דומה דמיון לא מקרי לאריק שרון – תקפים היום לא פחות, אם לא יותר.

* אנטון שמאס , "השקרן הגדול בעולם", איורים: דודו גבע // כתר

אורי אורבך מעשיר את הילדים

אחרי ההצלחה של "חכמינו לימינו – סיפורי משפחה", ממשיך אורי אורבך בסיפור ועיבוד של אגדות חז"ל לילדים בכרך שני "חמורים וחרובים – סיפורי טבע". בספר הזה כורך אורבך את סיפורי חוני המעגל, רבי עקיבא ורבי חנינא בן דוסא יחד עם מעשיות מהווי ארץ ישראל המבוססים כולם על מדרשי חז"ל.

בין האגדות, ישנן קלאסיקות שיהיו מוכרות היטב גם לקהל החילוני כמו המשל על עץ החרובים שנשתל עבור הדורות הבאים, חוני המעגל שהוריד גשמים ועוד. אך ב"חכמינו לימינו" ישנם גם עיבודים למדרשים שלא נלמדים במערכת החינוך החילונית, והם מרתקים ומעשירים לא פחות.

לאגדות חז"ל יש קסם אינהרנטי, הומור יבש ופואנטות קולעות, אבל אורבך מצליח לקחת אותן צעד אחד אל עבר המודרני ולהפוך אותן לנגישות ואווריריות. אורבך עובר בקלילות בין השפה המקראית לשפה מדוברת, מתבל את הסיפורים בקריצות הומוריסטיות לא מזיקות, והופך את המכלול לחביב ונעים לצריכה.

* אורי אורבך, "חכמינו לימינו – סיפורי טבע", איורים: שי צ'רקה // הוצאת מגיד

sheen-shitof

עוד בוואלה

תרפיית מציאות מדומה: טיפול להתמודדות עם חרדה

בשיתוף zap doctors

תזכיר לי מה זה ספר?

אחד מהספרים הכי קולעים ומדויקים שתורגמו לקראת שבוע הספר הנוכחי נקרא "זה ספר". ליין סמית כתב ואייר, ומדובר ביצירה שתגרום לכל מי שגדל כשמחשב ביתי היה לוקסוס נדיר לצחוק בקול רם ולהידרש להסביר לקטנטנים מה כל כך מצחיק.

חמור קטן ומבדר יושב ובחיקו לפטופ. הוא תוהה מה יש לחברו הקוף ביד. "זה ספר" מסביר לו הקוף בסבלנות. "איך אתה גולל למטה?" מתעניין החמור, והקוף מסביר שהוא לא צריך לגלול, הוא הופך דף, זה ספר. החמור ממשיך ושואל שאלות שונות לגבי החפץ המוזר – האם זה מצייץ בטוויטר? האם כותבים איתו בלוג? האם זה מסמס? על כל השאלות עונה הקוף – לא, זה ספר, ומסביר מה כן מיוחד בספר. החמור לא משתכנע בקלות, אבל לבסוף לוקח לידו את הספר ומסרב להחזירו. "אל תדאג, אני אטעין אותו כשאסיים" הוא אומר בחביבות. אבל כמובן – אין שום צורך, כי זה ספר.

הספר הקטן והמקסים הזה מחזיר כבוד לספר המוחשי שמדפדפים בו ונרדמים לצידו בלילה באופן הכי נהדר ולא טרחני שאפשר להעביר לילדים. ולפי התגובות הנלהבות של כל מי שהוא נפל לידו, הוא יהפוך לספר שלא רק ילדים ישתגעו עליו.

* ליין סמית, "זה ספר", תרגום: משה רון // הוצאת עם עובד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully