הכריכה של "כלאדם" שחורה בניחוח טרגי. בחלקה העליון תלוי שעון כאילו היה מנורה המשתלשלת מהתקרה, מתחתיו שם המחבר, המצוין, בניגוד למקובל, באותיות גדולות בהרבה משם הספר (בתרגומו של אמיר צוקרמן).
מאז שפיליפ רות חצה את גיל 70 הוא רואה בשעון את האויב הגדול ביותר, המקרב אותו לעבר התחנה הסופית. יש רק דבר אחד שמפחיד את רות יותר מהמוות: ההתבזות שתבוא יחד אתו. הוא יודע שהוא סופר גדול, ענק כמו השם המרצד על הדף. הוא רק לא בטוח כיצד ייזכר כבן אדם, כאב וכבעל.
"כלאדם" הוא לא כל אדם, הוא רק פיליפ רות. בספר הוא מעצב גרפי חסר שם שנולד ב-1933 להורים גליציאנים ו-73 שנים לאחר מכן נטמן בבית קברות יהודי, סמוך למקום מגוריו בניו ג'רזי. בניו מנישואיו הראשונים מתעבים אותו ולא ממש מזילים דמעה. רעייתו השנייה פיבי ובתה ננסי אהבו אותו אך אין בליבן כבוד אליו גם כשארונו מתכסה בעפר. היחיד שאוהב אותו ללא תנאי וסופד לו בכאב הוא אחיו הבכור האווי. חייו הבלתי יציבים של כלאדם, אליהם אנו נחשפים לאחר ההלוויה, מסבירים מדוע הפכה הפרידה ממנו לאירוע חיוור וכמעט חסר משמעות.
החיה הגוועת
בדיוק כמו כלאדם, פיליפ רות נולד ב-1933 להורים שנפלטו מאירופה וגדל בניו ג'רזי. במרוצת השנים הפך לאחד הסופרים הגדולים בעולם, הישג שאליו לא יכול היה, כנראה, להגיע עם נפש צלולה ונקייה מדאגות ומשריטות. עכשיו רות מביט לאחור על כברת הדרך שעבר. "אנשים מתחרטים, לפעמים, על צעדים שהם החליטו עליהם על המקום", אומר כלאדם בעמוד 103. גם רות מתחרט, אבל לא מנסה לתקן או לשנות. הוא יודע שהמוות של כלאדם הוא גם המוות שלו, גם אם הוא עדיין חי.
גיבור זה לא שונה במהותו מדמויות מפתח אחרות של רות. בכלאדם יש קצת מפורטנוי, קצת מקפש וגם מצוקרמן. הוא יהודי מיוסר ותאב מין, הלוקה בבעיות מוסר חמורות. הבגידה לא זרה לו והפרידה שמגיעה בעקבותיה מוכרת ומכאיבה עוד יותר. אלא ששני הפרטים הטריוויאליים, לכאורה שנת הלידה ומקום מגוריו של כלאדם שזהים לאלו של רות מעידים על כך שדווקא דמות אנונימית זו היא הדמות שאליה מתמסר רות יותר מכל גיבוריו הקודמים. הבחירה שלו לייצר גיבור אינקוגניטו מעידה על היותו חלקת הקבר שאותה רכש. כשהוא ימות, השם שלו ייכנס לתבנית הזו, שנחפרה במיוחד עבורו.
רות חושש מהקבר הזה (עמוד 119): "העוצמה הכי מטרידה של החיים היא המוות. כי המוות כל כך לא צודק. כי ברגע שטועמים את החיים, המוות אפילו לא נראה טבעי". אבל באותה מידה הוא גם מסתקרן, חייב לדעת מה הלאה, כפי שניכר בדיאלוג בין כלאדם לקברן שהוא פוגש בבית הקברות שבו נטמנו הוריו (עמוד 122): "'איך אתה חופר? מפריע לך שאני שואל?' 'לא... לרוב הטיפוסים לא אכפת. עם רוב הטיפוסים, כמה שהם יודעים פחות, יותר טוב'. 'אני רוצה לדעת', הוא הבטיח לו. והוא רצה. הוא לא רצה ללכת".
לקרוא את עצמי ואת האחרים
מעבר למוות מעסיק את רות, כמו תמיד, עניין היהדות. מותו של סול בלו פינה את הבמה להנהגה צעירה בספרות היהודית, שבראשה מייקל שייבון, ג'ונתן ספרן-פויר וניקול קראוס. השלושה לא מסתפקים בנשיאת דגל העליונות של דתם, הם בדרך כלל אונסים את הקורא להגיע למסקנה הזו. רות ממשיך להוביל קו אחר לחלוטין ולהשאיר את העסק בפרופורציה.
הוא מודע לכך שדתו הוא חלק בלתי נפרד ממנו, אבל באותה מידה מפחית מחשיבותה (עמוד 41): "הוא הפסיק להתייחס ברצינות ליהדות בגיל שלוש עשרה ביום ראשון שלמחרת שבת הבר מצווה שלו ומאז לא הציב את כף רגלו בבית כנסת. הוא אפילו השאיר ריק את המקום המיועד לדת בטופס האשפוז שלו בבית החולים, שמא המילה 'יהודי' תביא לחדרו ביקור של רב, שיבוא לדבר בצורה שבה רבנים מדברים. דת היתה שקר שאותו זיהה מוקדם בחיים, ודעתו הייתה שכל הדתות תוקפניות..."
לכאורה, זו משימה כמעט טריוויאלית להכריז על יצירה של רות כעל ספר חובה. אי אפשר להגיד שזה המקרה, משום שהנרטיב ושיאי העלילה פחות חזקים מביצירותיו הקודמות. אבל זה עדיין ספר חשוב, גם משום שהוא מאפשר לנו לחדור לתאים העמוקים ביותר בנפשו של רות וגם מכיוון הוא שוב משמש שובר גלים למתקפת השגיבות של הסופרים הצעירים. האריה הזה, זקן ככל שיהיה, עדיין עומד בגאון בראש הלהקה.