פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לרוץ איתו: ב"נופל מחוץ לזמן" דויד גרוסמן מוצא מילים לשכול עבור כולנו

      בספרו החדש, "נופל מחוץ לזמן", מתחקה דויד גרוסמן אחר המילים שאובדות כאשר מנסים לדבר על שכול וכך מעניק נחמה גם לאלו שאינם מצליחים

      השכול של דויד גרוסמן בספרו החדש, "נופל מחוץ לזמן", הוא מגפה: הוא מסע לאין קץ שלא ייגמר אלא כאשר המוות יבלע גם את החיים; הוא דבק שלא מצליח להדביק בין השכולים; והוא בעיקר גוזל המילים הגדול ביותר על פני האדמה. ב"נופל מחוץ לזמן" - שמתחיל באדם שיושב מול אשתו בארוחת הערב, אחרי ששתקו את מות בנם חמש שנים - מחפשות הדמויות השונות, השכולות כולן, "למצוא לזה מילים". מכיוון שאין לזה בעצם מספיק מילים, הדיבור והכתיבה מכאיבים, והשכול מיתרגם בצורות שונות.

      השכול הוא עשרה מסמרים פוצעים שמחזיק הסנדלר בפיו, אחד לכל אצבע קטנה של בתו שהיה מנשק. הוא מיילדת שהמילים התרסקו בפיה והיא מגמגמת ומחכה לתינוק שייוולד מחדש. הוא קנטאור נכה שחציו אדם וחציו שולחן כתיבה שנאבק בזעם בשפה שנעלמה יחד עם מות בנו - "ללוש אותו, אני רוצה, את זה, כן, את מה שקרה, את מה שבא כמו ברק ושרף לי הכל, וגם את המילים, יימח שמו וזכרו, את המילים שיכלו לתאר לי את זה הוא שרף, המנוול".

      השכול הוא לעולם אישה

      השכול הוא גם מחשבות שווא, על הגבול הדק בין הזיה לתקווה. אותו אדם, שישב לארוחת הערב העצובה מול אשתו השותקת גם כן, מקווה שאם יקרא לבנו בשם הינקות שלו – "או?אי", (וכמובן, לבנו של גרוסמן, שנפל במלחמת לבנון השנייה, קראו אורי), אם יעשה זאת באופן מופלא מספיק, יחליק בנו מן השם ויתמחש שוב אל מול עיניו. אותו אדם, הגיבור נטול השם, כמו כל שאר גיבורי הספר שקרואים רק בכינויים, יוצא לנסות לפגוש בבנו או לפחות להתקרב אל השאול הפרטי שלו. והמסע שלו ממגנט אליו את השכולים האחרים בעיר הפנטסטית בה מתרחש הרומן:

      הדוכס השכול של העיר; רושם קורות העיר שגם הוא איבד את בתו ומתייג ברשימותיו את השכולים בלבד (ואולי רק שכולים יש בעיר הזו?); את הסנדלר ואשתו המיילדת; את המורה שבמקום לדבר מנסה להכניס לנוסחאות המתמטיקה שלימד כל חייו איזה הגיון שישפוך אור על החושך - במין מסע של אחים לשכול יוצאים כולם לנסות להגיע אל המקום שם נמצאים בניהם ובנותיהם המתים.

      "מותו
      עושה אותי לנשל
      ריק של אב, וגם
      של אם –
      חולץ בי שד,
      מותו,
      לאין-יונק.

      [...]

      כך, באזמל שקוף,
      מותו
      חורת בי חדשה:
      השכול
      הוא לעולם
      אשה."

      האישי הוא החברתי

      "נופל מחוץ לזמן" נע בגמישות בין פרוזה, שירה ומחזאות (הוא ממש נותן עצמו לעיבוד אופראי או להצגה שתבוסס עליו). הוא מזכיר לפרקים את אלן גינזבורג ו"קדיש לנעמי" שלו, הוא מזכיר מאוד את "אשכבה" ו"הילד חולם" של חנוך לוין, ובמקביל הוא לגמרי גרוסמני. שיא של עיבוד חוויית השכול הפרטית של דויד גרוסמן, שהחל ב"אישה בורחת מבשורה", המשיך ב"חיבוק" ומזקק עצמו כאן.

      האין-מילים יוצר מילים חדשות, תובנות ובהירויות שאין להן קשר עם המציאותי, כי הן צמחו מתוך מציאות אחרת, בחוקיות מעוותת שברא החוסר. השכול הופך את המבוגרים לילדים, את ההורים השכולים ליתומים, את הגברים לנשים, את הדוברים לאילמים.

      לא חסרים בישראל ספרי שכול. השכול רובץ בפתח כל בית שני כמו חיה לטושת לשון. המלחמות הרבות, וגם החיים הנורמטיביים-לכאורה, יוצרים יותר הורים שאיבדו את ילדיהם משאפשר לסבול, והסבל שאין לו מילים מצמיח לא מעט ספרים, שירים ויצירות שמנסים בכל שאת לנצח לפחות במאבק מול אפסיות השפה.

      השכול הפרטי של גרוסמן הוא טרגי (לא יותר, גם לא פחות, מטרגדיות אחרות של אלו שחייהם אינם נשזפים בעין הציבורית), והוא שייך לו בלבד - הרבה לפני שהוא נחלת הציבור - בהשפעתו על היצירות שלו. ועדיין, גרוסמן עושה כאן שירות ציבורי גדול יותר מכל ראיון שהוא מסרב לתת – הוא מוצא מילים, איזשהן מילים, עבור מה שכל כך הרבה מאיתנו עדיין שותקים בלי יכולת למלל. על הספר המבריק הזה, על חשיפת הקרביים הזו, ועל מה שהוא עושה עבור ציבור קוראיו במילים שלו, מגיעה לו תודה עד אין קץ, והערכה מעומק הלב.

      נופל מחוץ לזמן // דויד גרוסמן, הוצאת הספריה החדשה, 186 עמודים

      רוצים ספרים במתנה? ספרו לנו על המומלצים שלכם