שבוע הספר 2011

קריאת כיוון: המלצות קריאה לכבוד שבוע הספר 2011

לכבוד שבוע הספר, חברי מערכת וואלה! ממליצים לכם על ספרים מהשנה האחרונה שהכי החכימו, ריגשו ושימחו אותנו. מהאחרון של יואל הופמן ועד ספר ילדים של דויד גרוסמן

מערכת וואלה! NEWS

"רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" // של אסקילדסן

הדעה לפיה הגודל כן קובע לא ממש עומדת במבחן הספרות. לפעמים הספרים הקטנים שרואים אור דווקא בהוצאות הקטנות הם הגדולים ביותר. קשה לחשוב על ספר טוב יותר שראה אור השנה בעברית מ"רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" מאת הסופר הנורבגי של אסקילדסן.

מדובר בספר מינימליסטי פנטסטי שעליו דילגו, משום מה, ההוצאות הגדולות. זאת, עד ש"סמטאות", השחקנית החדשה בשוק ההוצאות לאור, החליטה שהוא ראוי לקהל הישראלי. קטן, ממזרי ומתובל במידה נכונה של ציניות, 152 עמודיו הזעירים של "רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" מעניקים תחושה של עונג צרוף, לא פחות.

(דוד רוזנטל)

והמחיר מפתיע

בפחות מחצי שעה יש לכם פתרון מדוייק לכאבי רגליים וגב

לכתבה המלאה

"חיבוק" // דויד גרוסמן

לפעמים אפילו רומנים אפיים רחבי יריעה מתגמדים מול ארבע שורות מזוקקות של שיר הייקו קטן שמצליח לתפוס רגע אחד של שלמות. "חיבוק" של דויד גרוסמן הוא מין שיר הייקו שכזה, שמול ספרי ילדים צבעוניים ופתייניים, ואפילו מול ספרי "מבוגרים" שמתפוצצים על המעלעל בהבטחות וסופרלטיבים עצמיים, מצליח לבלוט בשקט ובניקיון שלו.

ב"חיבוק" עוסק גרוסמן בפחדים ורגשות קמאיים שמתחילים אמנם בילדות, אבל בעצם גם מבוגרים צריכים עדיין ללטף ולערסל אותם מפעם לפעם – בדידות, אינדיבידואליזם והמחיר שמגיע איתו, וסופיות החיים. אנחנו שכבר בגרנו, יודעים שלא את הכל יכול לפתור בהכרח חיבוק, אבל הוא לפחות יכול לרכך וגם זה לא מעט.

(לילך וולך)

"קלות הדעת" // אריה זקס

אריה זקס לא היה משורר גדול. גם כמתרגם, חרף כישרונו האדיר במלאכה, לא זכה להימנות - אולי בשל ההיקף המצומצם יחסית של עבודתו - עם גדולי מתרגמינו. ואולם, קשה שלא לזקוף לזכותו את העובדה, שעל כל אחד ואחד מספריו נסוך מעין קסם זקסי השמור רק לו. החל מתרגומו ל"שירי חלום" של ברימן, דרך "מבחר השירה האירוטית", "בעקבות הרנסאנס והבארוק" ו"ריקנות החיים" ועד לספרו "קלות הדעת".

ב"קלות הדעת" אנו פוגשים בזקס השלם, איש השירה, התרגום והתיאטרון, וכן, באדם שהיה. זהו ספר היופי. זקס יפה, כתביו יפים, רעיונותיו יפים. דפי היומן המגוללים את סיפור המחזתו של מחזה המוסר הימי ביניימי 'כלאדם' בכלא רמלה בידי זקס וחבורת אסירים מחוספסים, הם יצירה ספרותית בפני עצמה. רשימותיו על שייקספיר, רטוש, מארוול, הרוזן מרוצ'סטר, שמואל הנגיד, לאה גולדברג, ראבלה, צ'וסר ואחרים, הן סדרה של התרחשויות ספרותיות מונחות אהבה. זקס אוהב, ויתרה מכך, זקס נהנה, ואיתו גם אנחנו.

(יהודה ויזן)

"יום אחד" // דיוויד ניקולס

קודם כל הכתיבה. הספר "יום אחד" של דיוויד ניקולס שמספר את סיפורם של אמה ודקסטר, שנפגשו לראשונה ב-15 ביולי 1988 במסיבת סיום הקולג' באדינבורו ללילה אחד של אהבה, כתוב יפהפה, מצחיק וחד . אחר כך הרגישות. ניקולס שב אל גיבוריו, הוא בן עשירים מפונק והיא בת מעמד הפועלים, אחת לשנה, ב-15 ביולי במשך עשרים שנה ומספק הצצה אל חייהם ואל מערכת היחסים המורכבת שלהם אותה הוא מתאר בחמלה, כך שגם לקורא אין ברירה אלא להתאהב בדמויות האלה על מגרעותיהן ויש הרבה מהן.

אבל מה שבאמת נוגע ללב מצד אחד ומרתק מצד שני ב"יום אחד" הוא לא רק האהבה המתממשת - או לא - בין שני גיבוריו או ההזדמנויות המוחמצות, ולא רק החברות האמיצה ביניהם; מה שבולט ב"יום אחד" הוא הפער בין איך שאמה ודקסטר מדמיינים את עתידם בגיל 20, לבין איך שהמציאות טופחת על פניהם שנה אחרי שנה במשך 20 השנים שחולפות מאז. זה קורה כנראה כמעט לכולם וניקולס עשה כבר בהצלחה את הסטאז' שלו בחיים ובתוכניות אחרות, כשנמנה על צוות התסריטאים של הסדרה הבריטית "רגליים קרות".

ויש גם את אן האת'אוויי. עוד סיבה להזדרז ולקרוא את הספר, הסרט המבוסס על "יום אחד" צפוי להגיע אל המסכים בקרוב, ועם כל הכבוד למבטא הבריטי של בת מעמד הפועלים שהת'אוויי ודאי סיגלה לעצמה, עדיף לתת למילים של ניקולס פשוט לדבר בעד עצמן.

(הדס ריבק)

"מיתוס ומשמעות" // קלוד לוי-שטראוס

בעידן שבו בכל יום מתפרסם מחקר חדש שמאשר את המובן מאליו – אנשים שעושים סקס יותר מאושרים, העישון מרזה, לחץ בעבודה מגביר את הסיכוי למחלת לב – נדמה שההבדל בין מדען לטכנאי הולך ומיטשטש. יותר ויותר קשה למצוא איש בחלוק לבן שלא רק חוקר משהו בעולם אלא גם תוהה לגבי עצם משמעותה של החקירה שלו; ואחד שיודע גם להסביר את זה בשפת בני אדם ולא בז'רגון מנג'ס זה בכלל מקרה נדיר.

קלוד לוי-שטראוס נמנה על הזן ההולך ונכחד הזה. מי שנחשב לאבי האנתרופולוגיה ומת רק לפני כשנה וחצי בגיל 100 תמיד הקפיד לנסח את המגבלות של השיטה שפיתח והספר הקצרצר "מיתוס ומשמעות" מוכיח שגם ידע לעשות זאת בצורה שגם אחרים יבינו. מדובר בעצם בתמלול של חמש שיחות רדיו שקיים לוי-שטראוס ב-1977 ובהם הסביר את עיקרי שיטתו: ההבדל בין חשיבה פראית לחשיבה מדעית, הקו הדק שמפריד בין מיתוס להיסטוריה והקשר בין מיתוס למוזיקה.

אך מעל לכל, מה שמשתקף מהספר הקטן הזה זו הענווה של מחברו: לוי-שטראוס לעולם לא התנשא על מושאי מחקרו, אותם שבטים נידחים בדרום אמריקה, אך גם לא חשב שהם אוחזים באיזו אמת קמאית כמו כל חסידי הניו אייג' שמסתובבים בינינו. הוא האמין שבזמן שהוא חוקר את הלכות החיים שלהם, הוא לומד גם על עצמו – ובדיוק בגלל האיזון המיוחד הזה, הקריאה בספרו מחזירה את האמון בפרויקט האנושי הגדול והמורכב מכולם, שהוא היה רק חלקיק קטן ממנו: המדע.

(אריאל קריל)

"מצבי רוח" // יואל הופמן

בספרו העשירי, יואל הופמן - הרב אמן של המילה הנכתבת מימין לשמאל - ממשיך לחולל פלאים בבתים קצרים שנותרים עומדים באוויר, מרהיבים ומורכבים כאחד, זמן רב לאחר קריאתם. “מצבי רוח" - נדמה שאין שם הולם יותר מזה בכדי להתחיל לתאר את מה שיואל הופמן עושה בעברית. והספר הפלאי הזה, שיצא לפני כשנה, ממשיך את התנופה של קודמו, "Curriculum Vitae", אולי הטוב שבספריו.

גם כאן ממשיך הופמן בפירוק המתערסל האיטי והלעולם מדויק של המושג המפואר הזה "ספרות". והספרות היא הגיבורה הראשית כאן במצבי הרוח. הזן יהודיזם של הופמן הוא כנראה היצירה המקורית הטובה ביותר שנכתבה כאן מזה זמן רב.

(איל רוב)



עוד לקראת שבוע הספר:

על אילו ספרים אתם ממליצים לקראת שבוע הספר?

למה אין ביוגרפיות בידור בישראל?

אילו ספרים צריכים להפוך לסדרות טלוויזיה?

לימור לבנת פותחת את שבוע הספר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully